המלך הקטן

שיעורים עברו במהירות. אף אחד לא התיישב ליד רגולוס ולמרות שזה טוב ללמידה שלו הוא לא יכל שלא לתהות אם הוא עשה משהו רע. מדי פעם הוא השתתק והשפיל מבט לשמע לחשושים הנושאים את שמו מאחורי גבו, אבל אף פעם לא שמע למה בדיוק הם מדברים עליו.

בין כה וכה, גם סיריוס שם פחות לב אליו. בארוחות הוא ישב עם הגריפינדורים, וכיבד את רגולוס ב"היי לך" אם היה עובר לידו באקראיות.

הוא שלח ינשוף הביתה, שאומר שהוא שמח על המיון ונדמה שהוא מצליח בלימודים, הוא התחבר עם כמה טהורי דם מהחדר שלו [מה שהיה שקר, כמובן] והבטיח להוריו שהפופולריות הצפויה שלו כבן למשפחת בלק לא תשפיע על לימודיו בשום צורה שהיא.

לאיימי הוא שלח ינשוף שונה, שבראש הודה לה על המתנה ואמר ששלומו טוב. הוא סיפר לה שהוא מסתדר עם רוב בני חדרו [הוא היה צריך להחשיב את עצמו לבן חדר כדי לא להרגיש כאילו הוא משקר] ושהכל לא רע, והוגוורטס שונה משחשב. הוא פחד שזה לא טוב לשאול אותה לגבי הלחשושים כי זה עלול להדאיג אותה, אבל לבסוף לא נותרה לו ברירה והזכיר אותם כהרבה פחות נוראיים ממה שהם.

לאחר פרק זמן הגיע השיעור לו חיכו כמעט כולם, שיעור תעופה.

רגולוס המתין לו אף מעט יותר מהשאר. בביתו תעופה וקווידיץ' לא היו בראש סדר העדיפויות ולמרות שהיה לו מטאטא מדהים בבית הוא לא יכל להשתמש בו כמעט מעולם.

הוא עמד ליד ילדה שנראתה לא שמחה מדי עם השיעור, בשם לאונרה קפרי, אבל כשניסה לעודד אותה היא ציוותה עליו בכעס שלא יפנה אליה.

אם היה לו זמן הוא היה נעלב מהצחקוקים שבאו לאחר מכן, אבל למזלו מאדאם הוץ' השתיקה את כולם באותו הרגע.

היא עברה בין תלמיד לתלמיד ותיקנה את האחיזה שלהם במטאטא. כשהגיעה לרגולוס גבתה התרוממה כך שרגולוס היה בטוח שהוא מחזיק את המטאטא נורא, עד שחיוך מצא את דרכו לפניה של המאדאם.

"בלק, נכון?" היא שאלה ורגולוס הנהן. "למדת תעופה בעבר?"

"לא ממש," הוא ענה ברוב אמת. הוא היה לוקח את המטאטא שלו, ולפני כך את זה של סיריוס ולימד את עצמו מהתבוננות בספרים ישנים שהוא מצא. היו הרבה נפילות ועצמות שבורות בתהליך, אבל הוא תמיד נתן להורים לדעת שהוא רק החליק במדרגות או בחדרו [מה שגרם להם להרבות בשטיחים].

"ממש כמו אחיך, כישרון טבעי," היא אמרה בחיוך גדל. "תמשיך ככה ותגיע לקבוצת הקווידיץ'."

רגולוס חייך בגאווה והרים את מבטו מעט, רק כדי לשמוע צחקוקים שאת פשרם לא ידע.

"ממש כמו אחיך," אמרה סלית'רינית אחת במרחק כמה מקומות בארוחת הערב.

"כמו אחיו הגריפינדור הטיפש," הוסיף אחד אחר.

"הוא נראה בדיוק כמוהו!" אמרה אחת נוספת. "מתערבת שהוא בדיוק כמוהו גם בכל השאר, איזה אידיוט."

רגולוס הקשיב ביתר זהירות לשיחה שמתחילה להשתלט על השולחן.

"אני לא יודע איך הוא יכול להראות את הפנים שלו בכלל," ציין תלמיד שנה שלישית ארוך ורזה כמו איטריה. "במקומו הייתי מת מבושה, להיות מקורב לבוגד הדם העלוב הזה."

"לפחות אם הוא היה מתכחש לו," אמרה התלמידה שעמדה לצד רגולוס בשיעור. "אבל ראיתם בשיעור, איך הוא חייך? כאילו הוא גאה בתועבה הזו."

"גם בבוקר ההוא, כשהוא קיבל את הסיכה ההיא, בלק פשוט התיישב כאן כאילו זה הבית שלו ואכל לו את הטוסט, והוא אפילו לא התנגד!" אמר קראב, וגוייל הנהן בהסכמה.

"שניכם טיפשים כל כך, אתם חושבים על משהו חוץ מאוכל בכלל?" שאל קארו. "אבל חבל שהוא לא מביע יותר מחוייבות לבית, הוא היה יכול להיות בסדר אם לא..."

"אתם מבינים שאני יושב ממש כאן, נכון?" הוא קטע אותם, דמו מבעבע בתוכו. "ושומע כל מילה שאתם אומרים."

"הווו, אני ממש מפחדת!" צווחה בת שנה שנייה. "מה תעשה לי, תשסע בי את אחיך הסורר?"

צחוקים התגלגלו ואוזניו של רגולוס הפכו אדומות מרוב סומק. "רק שתדעי, שאני נבחרתי לסלית'רין וסלית'רין בלבד כיאה למישהו במעמדי. הדם שלי טהור משל כל טהורי בית הספר, בהבטחה מהשושלת האצילית שלי. את והחברים הדי-טהורים שלך יכולים לשבת כאן ולצחוק על אחי הבוגד אם את רוצה, אבל שתדעו שיבוא יום ולא תדעו מה לעשות עם עצמכם."

הוא הרגיש את סוורוס סנייפ, תלמיד שנה שנייה עם שיער שומני ואף מכוער, בוהה בו במבט משונה. "מה אתה רוצה?" הוא שאל בכעס וקם מהשולחן במהירות, עושה את דרכו החוצה.

צעדים נמהרים נשמעו אחריו והוא מצא את אחיו ואת רמוס יוצאים בעקבותיו, כי זה בדיוק מה שהוא היה צריך עכשיו.

'או אולי זה באמת מה שאני צריך עכשיו?'

"רג, אתה בסדר? מה קרה?" שאל סיריוס. כמה סלית'רינים הגיעו לצפות במופע.

"כן, אני מעולה," הוא השיב בארס והביט הצידה בנחישות.

"אתה נראה כועס," ציין רמוס בקול עדין, שריכך את ליבו של רגולוס במעט.

הוא מיהר להקשות אותו חזרה ותפס מבט אקראי בקבוצת הסלית'רינים שצפתה בדממה.

"לך לעזאזל, חצוי מסריח."

הוא ראה את עיניו של רמוס נפקחות בעלבון ואת הסומק בעולה בפניו, ומיד לאחר מכן את השפלת המבט. הוא רצה לחזור בו, אבל זה היה מאוחר מדי.

פיו של סיריוס היה פתוח מעט. "איך קראת לו?"

"חצוי מסריח. הדם שלו מטונף," רגולוס הישיר מבט באחיו, בתקווה שהמבט הזה יבהיר לו שזה שקר.

"תתנצל," אמר סיריוס בקול מסוכן.

הוא עביר עוד מבט לעבר הסלית'רינים, המופתעים כעת. נדמה שהם אוהבים את זה. "לא."

"רגולוס," אמר סיריוס ותפס בעניבה הירוקה המפוספסת בכסף. "תתנצל."

"טוב, אני מצטער. אני מצטער שנולדת עם דם מטונף כל כך."

אגרוף מהיר כמעט פגע באפו כשידו הרועדת של סיריוס נעצרה בכוח בידי ג'יימס.

"תפסיק," הוא אמר מיד ומשך את ידו את סיריוס מטה, שם היא נשארה.

"הוא קרא לרמוס חצוי מטונף."

הסלית'רינים הביטו בו כעט במבט רעב לעוד. "לא נכון."

"לא נכון?" הרים סיריוס את גבתו ושחרר את העניבה הירוקה מאחיזה.

"לא. קראתי לו חצוי מסריח, הדם שלו הוא המטונף."

למען האמת, היחיד שהרגיש מטונף באותו רגע היה רגולוס.

הוא התחמק במהירות מהמכה הבאה שג'יימס לא יכל לעצור מרוב הפתעה. הוא החל לפתוח פער בינו לבין סיריוס, ותלה על פניו חיוך מלא שחצנות כשראה את הסלית'רינים המסופקים. "אבל אני מניח שזו לא אשמתו. הוא לא בחר את זה, בשונה ממך."

"חתיכת יצור קטן-"

"מה תעשה לי? תטיל עלי קללה? אמא תהרוג אותך. אתה מכיר אותה."

הוא הרגיש דמעות עולות בגרונו ומנסות להפוך את החיוך שלו על פניו, הוא שמע במחשבותיו התנצלויות ונסיגות רבות, אבל לא העיז להעלות אותם בקול. לבסוף הוא הסתובב בגבו אליהם . "צ'או," הוא אמר, ודמעה ברחה מעינו ובמורד לחיו.

אבל כשקבוצת הסלית'רינים השיגה אותו, הם חייכו חיוך רחב של גאווה. "לא נורא כמו שחשבנו," אמר אחד. "כן, לא רע בכלל.", "אני נשבעת, אני חושבת שהחצוי הזה עמד להתחיל לבכות.", "אולי טעינו לגביך, הא? ילד טוב."

וכשרגולוס הביט אחורה, אחיו כבר לא עמד שם.

אולי גם הלב שלו לא פעם יותר. לא באמת.

אל נא לנו לשכוח שרגולוס הוא בן 11 בודד שננטש בידי אחיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא