משחקי הרעב ה76

מאדג':

היה תשע קומות בעוגה. כל קומה בגובה של לפחות שני מטר. כלומר, אני עומדת בגובה של שמונה עשרה מטר. אם אני נופלת אחורה ומתגלגלת אני כנראה ימות.

חמש. ארבע. שלוש. שתיים. אחת.

אני קופצת מהמשטח שעמדתי עליו, וכמוני שאר המיועדים.

חלק רצים לקרן השפע, וחלק לעבר מדרגות שפזורות בכל מקום. אני לעבר קרן השפע.

אני שומעת את רורי צועק: "מאדג'! לא!" אבל אני רצה בנחישות, חוטפת שני תרמילים, ורק אז רצה לכיוון של עילם, גייסון ורורי. הם כבר היו קומה מתחת, מסתתרים מהחצים וכלי הנשק ששורקים מעל עם כל הטלה. 

שמעתי תותח יורה בקצב כל כך מהיר, כאילו מישהו מכה במרץ בתוף.

עוד לא ירדתי המדרגות, וראיתי מישהו עם כמה סכינים ביד רץ לעברי ומשליך. התכופפתי, והסכין עפה מעליי. אם אני יקפוץ מכאן לקומה מתחת אני ימות. אני צריכה לרוץ למדרגות הכי קרובות, שבמרחק שני מטר ממני.

אני שומעת 'ווש' של סכין, ויש לי חצי שנייה בדיוק לזוז לכיוון הנגדי כדי לא להיפצע.

מישהו מתנגש בי. אני מזהה אותה. קוראים לה האגק. היא בת אחת עשרה. גם היא קיבלה ארבע.

רגע היא משפשפת את ראשה, ומייד מוציאה סכין מהחגורה שלה ומניפה את ידה לתת לי מכה. אני מתגלגלת הצידה, והיא נועצת מתנופת המכה את הסכין בעוגה בכוח עז. אני קופצת עליה, מקווה שהמכה תמנע ממנה להמשיך לרוץ אחריי.

האיש שקודם רדף אחריי עם הסכינים הספיק להרוג אדם אחר שהיה בדרכו, וחזר לנסות להרוג אותי. רק עוד קילומטר לרוץ.

סכין שלו פגעה בי. בגב. לא היה לי כח לקחת איתי את התרמילים ולרוץ מהר, אז זרקתי אחד מהם לקומה למטה והמשכתי לרוץ.

גייסון ועילם ראו שנפצעתי. הסתכלתי לכיוונם, הסכין עדיין בגבי, מסמנת להם באגודלים שהכל בסדר. זה לא היה נכון. 

הרגע של להסתכל בהם עלה לי ביוקר. אני מועדת על השרוך שלי שנפתח, והוא מתיימר מעליי, לוקח סכין, ומתכונן למכת המוות.

"הבטחתי לאמא שלך שזה יהיה מוות מהיר כדי שלא תסבלי," הוא מסנן לי. בזווית העין אני רואה את עילם וגייסון חסרי אונים. אין להם נשק, כי הם רצו כדי לא להיהרג במרחץ הדמים. ועכשיו אני כנראה ימות.

קומה אחת מתחתיהם, יש המון עצים. ג'ונגל. גייסון רץ לשם, תולש ענף מעץ גבוה ורץ לכיווני.

הוא לוקח תנופה אדירה, תוקע את המקל בקרקע, ומהתנופה מתרוממם ומגיע לקומה שלי. 

הוא נותן מכה חדה לעורף של האיש, והחרב שלו נשמטת עליי. תודות לתנועות המהירות שלי היא לא חותכת לי את הצוואר, אבל עדיין אני מקבלת חתך די רציני.

גייסון לוקח קלשון מהתיק שהיה עדיין עליי ותוקע באיש. הוא מוציא מייד את הקלשון, אוחז בידי, ואומר: "רוצי! בואי!"

נשמעת יריית תותח מאחורייו. אני לא בטוחה שזה אומר שגייסון הרג אותו או שמישהו אחר מת. בכל מקרה, אני ממהרת לפני שמישהו ינסה שוב להרוג אותי.

אנחנו רצים את הקילומטר, ואני רואה את רורי בוכה בהקלה. אנחנו מגיעים למדרגות, יורדים, ורוי נצמד אליי בחיבוק.

"מה חשבת לעצמך?" שואל עילם. "אמרנו לך לא ללכת לשם!"

אני בוכה מהקלה. אני חיה.

"בואו, עוד מעט מי שנשאר בחיים יחפש מיועדים גם בקומה הזאת, ואז נמות".

אני מסתכלת על הרוחב של הקומה. היא לא שטח דקיק, אלא ברוחב של הרבה יותר מעשרה מטר עד השפה שלה. אני מעריכה שהעוגה בגודל של חצי מהעיר של הקפיטול, בערך.

"נרד לפחות עוד שלוש קומות," אומר גייסון. "ליתר ביטחון. מה יש בתיק?"

אני מרוקנת את התיק בידיים רועדות. "יש פה חבל," אני אומרת.

מהחיוך של כולם אני מבינה שכולם חושבים כמוני. בין רגע אנחנו נועצים את החבל בעזרת ענף ענקי באדמה, ואני, רורי וגייסון משתלשלים ממנו ללמטה. עילם זורק לנו את החבל, ואנחנו עושים מנו רשת ביטחון, והוא קופץ ישר לתוכה. אנחנו תופסים אותו, מכניסים את החבל לתיק, ומתקדמים קצת.

"הפצע שלך מדמם יותר," אומר רורי בדאגה.

"אני- אני יהיה בסדר. אל תדאגו לי."

הם לא מקשיבים לי, ובגלל שאנחנו בג'ונגל רורי מחפש צמחים שיעצרו קצת את הדימום ויקלו על הכאבים שלי. הם עוזרים באופן מיידי.

"בואו נמשיך," אני אומרת וחושקת שפתיים כדי לא לחשוף את הכאב.

"לא. ככה אנחנו נתייבש. חייבים לשתות," אומר עילם.

"אתה רואה פה מים?" שאול רורי ביובש.

"חייב להיות איפשהוא," הוא אומר בקול שקול.

"יש בקבוק קטן עם קצת מים בתיק שלי," אני ממלמלת, והם לוקחים את הבקבוק מהתיק שלי.

"יש פה אולי רבע ליטר," אומר גייסון. "חייבים משמעת מים חמורה עד שנדע איך למצוא מים בעצמינו."

"טוב," אני אומרת.

עילם ורורי שותים שני שלוקים בלבד, ככה החלטנו להקציב לנו כדי שישאר מספיק לכל היום. אני שותה שני שלוקים ומביאה את הבקבוק לגייסון, אבל הוא מסרב ואומר: "את פצועה, תשתי במקומי."

אני לא מסכימה להצעה הנדיבה שלו, כי אנחנו לא באמתחברים ואני לא מסכימה לקחת במקומו. בסוף אני נכנעת, ולוקחת שלוק אחד, והוא לוקח שלוק אחד.

"עוד שני קומות יש שוב ג'ונגל. אני חושבת שניהיה הכי בטוחים שם. יש שם גם אוכל, גם צל, וגם הסתרה ממיודעים אחרים," אני אומרת בכובד ראש.

הם מסכימים ואנחנו ממשיכים לרדת בין הקומות באותה שיטה עם החבל.

זה לוקח לנו המון זמן, כי ללכת מאיפה שירדנו לקומה ועד לשפה שלה זה לפחות שעה וחצי, ולאט לאט זה מתארך בעוד חצי שעה בכל קומה. צריך גם להוסיף בחשבון את ההפסקות מנוחה, כמובן.

אנחנו שומעים מדי פעם עוד תותחים יורים, אבל רואים שום מתמוןדיים. סביר להניח שכולם מסתתרים, או בחליקים אחרים של העוגה.

כבר מחשיך כשאנחנו מגיעים לקומת הג'ונגל השנייה, ואני מוציאה את כל הדברים מהתיק שלי.

"שני שק"שים, הבקבוק מים, מכונה קטנה ומוזרה, קילשון, כמה סכינים ורובה," אומר רורי בקול מרוצה.

"למרות שלא היית צריכה לעשות את זה," מדגיש גייסון, "ואמרנו לך לא לעשות את זה, בסך הכל זאת אספקה מעולה."

אני וגייסון מתנדבים לשמור ראשונים. משמרת שנייה רורי ועילם- ככה שכל הזמן יהיה מספיק שק"שים, ובמקרה שיבוא אויב אחדי יעיר את השניים הישנים ואחד ילחם.

רורי ועילם נכנסים לשקי שינה ונרדמים מייד. אני וגייסון מתרחקים קצת, כדי שנוכלם לדבר בלי להעיר אותם, אבל מספיק קרובים לראות את הסכנות.

הוא עוטף אותי בזרעותיו ואני נשענת עליו, מתכרבלת בחיבוקו.

אם לא קור עכשיו משהו מעניין יותר, אנחנו במסכים. אני מניחה שלא קורה משהו מעניין כי עכשיו לילה, ואני לא שומעת יריות תותח די הרבה זמן.

"את בסדר?" הוא שואל אותי,וביד אחד מלטף את החתך הענק שיש לי עכשיו על המצח.

"כן. מזל שרורי היה כאן," אני אומרת לו.

"אחח, אם היינו בבית," הוא משתתק לרגע, ואז מביט בי, "אז הייתי יכול לעשות מסיבת חצי שנה מטורפת, כמו שעשיתי לך בשלוש חודשים."

"זה בסדר," אני אומרת, בקול שהקהל יבין שזה ממש לא נכון. "העיקר שאנחנו ביחד."

"בסכנת מוות תמידי," הוא אומר ואני מושכת בכתפיים.

"תסתכל על הצד הטוב החיובי."

"איזה בדיוק?" הוא שואל בקול נוטף אירוניה.

"אתה חושב שהיית יכול לעשות לי משהו יותר רומנטי מעוגת שכבות ענקית?" אני שואלת, ואני רואה בדל חיוך על פניו.

"אולי לא," הוא אומר ומושך כתפיים. "את פשוט מדהימה שגם עכשיו את חושבת טוב על הכל."

"אני יודעת," אני אומרת, ונותנת לו לנשק אותי.

"אז חגיגת חצי-שנה שמחה, מאדג'."

אני מחייכת ומזכה אותו בנשיקה חפוזה. "תדמייני שאנחנו בפיקניק רומנטי בפריז," הוא אומר ועוצם את עינייו, כמדמיין. "על דשא, עם שמיכת פיקניק משובצת, וסל פיקניק מקש, וכל שאת הכי אוהבת-"

"פנקייקים," אני ממשיכה. "וכוסות של מיץ תפוזים גבוהות, ולחמניות מתוקות."

"כן. אז אם נצא מפה-"

"כשנצא מפה," אני מתקנת אותו.

"כן. אז אני יעשה לך את זה. מבטיח."

אני מנשקת אותו, ולרגע נראה שאין אף אחד אחר בלעדינו.

הוא פותח את החרוגה שלו, ובאבזם חורט על עץ: "גייסון ומאדג', חגיגות החצי שנה."

אני לוקחת את החגורה ומוסיפה הרבה לבבות. אני יכולה לשמוע את הקהל נאנח.

אני שומעת רישרוש של מצנח, ולידנו צונח סל פיקניק.

אני שולחת חיוך חטוף לעבר גייסון, ופותחת את הסל. יש בו את כל מה שרצינו- הלחמניות והפנקייקים והמיץ תפוזים בכוסות, ואפילו השמיכה.

אני פורסת את השמיכה ואנחנו מתיישבים עליה. "תודה," אני אומרת לנותני החסות. אנחנו מוציאים את הכוסות והלחמניות. "יש שמונה לחמניות- תקח אחת לעכשיו, ותיהיה לך אחת לבוקר, ואז יהיה גם לרורי ועילם שתיים סך הכל."

שנינו נוגסים בהנאה לחמנייה אחת, ושותים חצי מכוס מיץ התפוזים. זה כל כך טעים, במיוחד כי לא אכלנו כלום די הרבה זמן.

"הפנקייקים למחר," אני מכריזה.

"בסדר," הוא אומר. שנינו נשענים על הקיר, כשידו על כתפי.

"מתי נראה לך יראו את התמונות של מי שמת?"

"לא יודע. יותר מאוחר בלילה."

"אני רוצה לדעת אם- אמא שלי-" אני משתנקת.

"די, על תחשבי על זה. הכל בסדר," הוא אומר ומלטף קלות את שערי.

"אתה יודע, אני לא רוצה להיות בפריז בעצם. לא אכפת לי איפה כל עוד תיהיה שם איתי כדי לעשות פיקניק," אני אומרת בפתאומיות.

החיוך הרחב שלו מראה לי שאולי... אולי מבחינתו- לא הכל הצגה? לא, בטוח הוא עשה את זה בגלל ליאו. לא בגללי. הוא לא באמת אוהב אותי. ואני גם לא אוהבת אותו בכלל. זה- אני אוהבת עכשיו את עילם. לפני זה את פיטה, אבל זה עבר לי.

אני לא באמת אוהבת את גייסון. והוא לא באמת אוהב אותי. בטוח.

"אני שמח," הוא אומר ומלטף את שעריי. "את לקחת סמל מהמחוז?" הוא שואל אותי לפתע.

"לא. שכחתי מזה," אני צוחקת צחוק מר.

"אני לא," הוא אמר, והוציא מהכיס במכנסיים שלו צמיד, עשוי זהב טהור, ועליו חריטות וקישוטים יפים. "זה בשבילך," הוא אומר, ומראה לי חריטה בתוך הצמיד: "חגיגות חצי שנה שמחות. אוהב אותך, גם אם אמות."

אני מחבקת אותו, והדמעות זולגות לי. "אתה לא הולך למות," אני אומרת לו. "אני לא מסכימה לך."

אני שומעת רישרוש מצנח. בשבילנו? כנראה. גייסון הולך ולוקח את המצנח. יש שם שוקולדים. כנראה שהקהל באמת אוהב את זה. הוא מכניס את זה לתיק.

אז אם הקהל אוהב, בואו נמשיך קצת עם ההצגה. "אני מרגישה לא טוב שאתה הבאת לי מתנה אפילו לפה וחשבת עליי, ואני-"

הוא משתיק אותי בנשיקה.

"תישני. אני ישמור לבד," הוא אומר, אורז את הכל בשק הפיקניק, ומתיישב.

אני שוכבת עליו ומסתכלת על הכוכבים שבשמיים. משהו שאם אני ימות היום, אני יוכל לזכור. אני סופרת את הכוכבים. הם נראים יפים מתמיד- כמו אבני החן היפות ביותר שאוכל לראות בעולם. אני נרדמת בסופו של דבר.

מה שמעיר אותי זה שגייסון מטלטל אותי בצרחות, כשמולנו מיודעים אחרים, וכלי הנשק שליהם מכוונים עלינו.

************************************

אם אין חמש תגובות אני לא ממשיכה!

הפרק הקודם		הפרק הבא