מתוסבכת

אני פוקחת את עיניי באיטיות, מסתכלת מסביבי ופולטת מפי אנחה קטנה. אז זה לא היה רק חלום.

אני קופצת כשאני מזהה שאדם עומד על יד מיטת בית החולים שלי. אני ממקדת את מבטי ומגלה כי זוהי רק מדאם פומפריי- אני נרגעת.

היא מחייכת אליי ומתחילה לבצע כמה בדיקות קטנות בעוד אני מחכה. לאחר שסיימה את כל הבדיקות, היא אמרה: "יש לך אורח, הוא חיכה כאן במהלך כל הלילה ולא הסכים לעזוב."

"אורח...?" שאלתי, הייתי בטוחה ששמעתי לא נכון. 

"בכל מקרה, יש לך היום לוז עמוס , הכריזה, כבר אמרתי לפרופסור דמבלדור שעדיף שלא תראי אורחים במהלך היום אך מכיוון שהשנה כבר התחילה אני מניחה שלא הייתה באמת ברירה.."

אני מהנהנת בראשי כאישור. למרות שהנהנתי, לקח לי זמן להבין על מה בדיוק היא דיברה. אני עדיין מעכלת את כל מה שקורה סביבי.

"אני אודיע לאורח להיכנס." , היא צעדה אל מעבר לווילון שהקיף את מיטתי ואני מנסה לחשוב מי כבר מכל העולם הזה יחליט לבקר דווקא אותי. 

אני רואה יד שמסיטה את הווילון, לבי דופק במהירות. האדם שהסיט את הווילון נכנס ומתישב על הכיסא שעל יד מיטתי. זה דראקו.

אנחנו פשוט בוהים אחד בשני, במשך כמה שניות ויוצרים קשר עין. אני מקווה שלא סתם דמיינתי את המבט הזה. אבל פשוט וואו- אני מתחילה לחשוב על העיניים המדהימות שלו, על כל ה-

רגע. מדאם פומפריי חזרה לכאן, היא מודיעה בקצרה: "כאשר הביקור הקצר הזה יסתיים- דראקו ילווה אותך אל משרדו של דמבלדור."

דראקו חייך אליה,כמו מאשר את דבריה. היא עזבה במהירות, כאילו יש לה דברים יותר טובים לעשות..

"תפני מקום" דראקו אמר ומשך במבטו אל כיוון המיטה שלי. "מ..מה...?" אני מביטה בו מבולבלת. הוא גיחך,

"בתור אחת מהמכשפות הכי חזקות שעולם הקוסמים איי פעם ראה, הייתי מצפה שלפחות תהיי קצת פחות קשת הבנה ממה שאת עכשיו" פי נפתח בהתנגדות אך לא ידעתי מה להגיד. סגרתי את פי בחוסר סבלנות.

"בשביל מה באת בדיוק, דראקו?" בשביל מה הוא בא באמת? בשביל לצחוק עלי או...? אני באמת שלא מצליחה להבין מה עובר לבן אדם בראש..

"אז את מתכוונת לפנות לי מקום על ידך על המיטה, או לא..?" גבתו תלויה בשאלה. אני זזה קצת, אני יודעת שהחוורתי. הוא נשכב על ידי ומניח את היד השמאלית שלו על ידי הימנית.

אני לא יודעת אם זה היה בטעות או בכוונה, אני עדיין לא יודעת מה בדיוק עובר לו לעזאזל בראש, אבל אני כן יודעת שהמגע העביר בי צמרמורת וגרם ללבי לדפוק כל כך חזק שפחדתי שהוא יהיה מסוגל לשמוע אותו גם.

אני מניחה שהמגע היה במקרה, כי דראקו פשוט מסתובב לכיווני. עכשיו הוא שוכב על צידו ומביט בי.

הוא לא אומר מילה, אז החלטתי שהפעם יהיה תורי לדבר: "עדיין לא ענית לי על השאלה.." אמרתי. "איזה שאלה בדיוק?" הוא שאל, למרות שהוא היה נראה כאילו הוא יודע למה אני מתכוונת.

אני מסתובבת לכיוונו וכעת גם אני שוכבת על הצד, מביטה בעיניו: "אתה יודע 'בדיוק' לאיזו שאלה אני מתכוונת" השבתי, עדיין ממתינה לתשובה.

הוא קירב את ידו אל פני, מלטף את הלחי שלי. אוקיי..  אני חושבת לעצמי. הוא התחיל לשחק לי בשיער. אני כבר לא מחפשת תשובות, האמת שהשאלה פרחה מראשי באותו הרגע..

כל מה שיכלתי לחשוב עליו היה דראקו, דראקו, דראקו...

אנחנו פשוט נשארים ככה למשך המון זמן, מביטים בעיניים אחד של השני.

נדמה היה שהזמן עמד מלכת, לפחות עד ש....

"וואוו וואו- רגע..! מה אתה עושה..?!" אני מרחיקה אותו ממני לאחר שהוא התקרב אליי לנשיקה.

השפתיים שלנו היו במרחק כחצי סנטימטר אחד מהשני- אני יודעת שלא דימיינתי את זה.

נשמעה מכיוונו אנחה, "טוב, את צודקת.." הוא אמר וחזר לשכב על גבו. הוא לקח את ידו שעד לאותו הרגע הייתה מונחת עליי והעביר אותה בשיערו.

אני מסתכלת על דראקו, עדיין שוכבת על הצד. וקצת מתקרבת אליו יותר, אבל מקווה שבכל זאת לא ישים לב. הייתי לחוצה.

אבל הוא, כמובן, שם לב לתנועה וקירב אותי אליו יותר- כורך את ידו מסביבי.

אני רואה שהוא מסתכל עליי עכשיו, לא על העיניים שלי או על השיער אלא על השפתיים שלי.

הן היו סדוקות, אז אני נושכת אותן מהר בניסיון עלוב להרטיב אותן ולהחזיר להן מעט לחות.

אך כמובן, הוא שם לב גם לתנועה הזאת ומקרב את הראש שלו אליי, עכשיו יש ביננו מרחק של כמה סנטימטרים בודדים.

"אני ממש רוצה לנשק אותך עכשיו.." הוא אמר בעודו ממשיך להביט על שפתיי. הוא עצם את עיניו ונישק אותי  במהירות.

הוא שם לב שאני לא מנשקת אותו בחזרה אז הוא מפסיק.

"טוב... , הוא אומר, אני כבר צריך ללוות אותך אל המשרד של דמבלדור גם ככה"  הבעה ריקה הופיע בפניו והוא התרומם מהמיטה.

הוא מחכה עד שאני אקום גם. אני מתיישבת, הוא מביט עליי בבוז.

כשאני כבר קמה לגמרי הוא מתחיל ללכת, בקושי מחכה לי ואף לא מביט עליי בכלל ובקושי מסתכל לכיווני.

אני הולכת אחריו ועדיין יש לי בלגן רציני בראש, מנסה לחשוב על מה שבדיוק קרה כאן.

הוא נישק אותי.

או ליתר דיוק ניסה לנשק אותי- פעמיים.

ואני לא נישקתי אותו בחזרה.

שיט! שיט! שיט!

פשוט לא יכלתי להיות יותר סתומה מזה, אה?

זה לא שלא רציתי לנשק אותו גם, זה פשוט..

זה פשוט אידיוטי.

אני יודעת שיש לי את הסיבות שלי אבל אני גם יודעת שככל הנראה כל אדם אחר בהיסטוריה של היקום יסכים איתי שזה אידיוטי לגמרי.

אנחנו עומדים מחוץ לדלת נעולה. אפילו לא שמתי לב שכבר הגענו. כמה זמן כבר הלכנו בדיוק?

הוא ממלמל משהו לדלת, היה לי נדמה לי ששמעתי "צפרדעי שוקולד" אבל אני בטוחה שדמיינתי. מה שכן באמת שלא היה מזיק לי קצת שוקולד עכשיו..

הדלת נפתחת לבדה, עם כל הדברים שעברו עלי בימים האחרונים אני כבר לא יכולה להיות מופתעת. 

דראקו נותן לי להיכנס ראשונה וצועד אחרי..

הפרופסור המזוקן מחכה לנו מבעד לדלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא