הנשיקה האסורה

בסדר, בסדר, אוף!

אני מבטלת את המחירון!

אבל תגיבו בבקשה!

נקודת מבט הרמיוני (גוף ראשון):

אז ככה מרגישים כשהלב נשבר.

קודם כל החברים הכי טובים שלי עוזבים אותי אחד אחד.

כל אחד בדרך אחרת.

הארי מתעלם ממני לחלוטין.

ג'יני מזעיפה אליי מבטים.

ורון.

רון מביט עליי לשתי שניות ופורץ בבכי.

נוויל מתרחק ממני גם.

אני מניחה שהוא הבין שמשהוא לא בסדר.

ועכשיו, דראקו ניגש אליי ואמר לי שהוא מצטער והוא לא יכול להמשיך יותר.

הוא נפרד ממני.

אז ככה מרגישים כשהלב נשבר.

כשהבטן מרגישה כאילו היא נשרפת מבפנים.

כשהלב מרגיש כאילו הוא רוצה לעזוב את הגוף לתמיד, ואף פעם לא לחזור.

כשהעיניים שורפות ומגרדות.

כשצרחה נפלטת מהגרון והייאוש המטורף עולה על גדותיו וגורם לי לפול על הריצפה ולעשות את הדברים המטופשים ביותר שעשיתי אי פעם.

סמל בית גריפינדור נזרק על רצפת חדר הלחשים.

אני במילא לא שייכת אליהם יותר, נכון?

אני כבר לא אחת מהם.

אני מכסה את ראשי בכובע, מסתירה את שערי ופניי.

אני רצה החוצה והפנים שלי רטובות.

לא בגלל הגשם שיורד, לא.

אלא בגלל הדמעות שפורצות בלי סוף מעיניי.

שאגת הגשם משתיקה את קולו של המצפון שלי שנשכח מאחור, בטירה.

אני רצה ובכל צעד פותרת בעיה אחת שלי.

כנראה שהיו לי יותר מידי.

הגעתי אל היער ואני נכנסת אפילו עמוק יותר לתוכו.

עמוק יותר ויותר.

אני מזהה את הדרך שהארי ורון הלכו אליה על ההרעגוג.

אני הולכת בה.

למה אני עושה את זה?

אני לא יודעת.

אני רק יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות.

ההרעגוג עומד מולי כשאני מתקרבת אליו.

נראה שלא הייתי צריכה לעשות או להגיד כלום.

אחד מילדיו תקף אותי מאחורה.

ניב עניקי ורעיל משסף את בטני.

פרץ דם ניטז ממנה.

"לא!" נשמעת צרחת סופרן גבוהה.

אורות צבעוניים ומשונים מופיעים מול עיניי.

אבל אני מחפשת אור אחר.

והנה הוא, האור הלבן.

אני מרגישה שמישהו גורר אותי רחוק משם.

אבל לא אכפת לי.

מי שזה לא יהיה, הוא איחר.

אני הולכת לעבר האור הלבן.

טראומה?

מצטערת.

זה היה נחוץ.

הפרק הקודם		הפרק הבא