שקרים קטנים ולבנים

אני מצטערת מראש על הפרק הזה, הוא פחות טוב מהשאר וזה בגלל שאני במחסום כתיבה ענקי.

אני מקווה שבכל זאת תהנו ותמצאו אותו מעניין!

אני אוהבת אותכם 3>

לפעמים - אמנם לא לעיתים קרובות, אבל פה ושם - שמחה אן גלימור שהיא קטנה ונמוכה. כשפילסה את דרכה במהירות דרך ההמון התלמידים הנרגש שעלה במדרגות הישנות, התחוור לה שזו אחת הפעמים הללו. רעש של דיבורים וצחוק נשמעו בכל רחבי הגוורטס באותו הבוקר, תחושה חמימה עטפה את הנערה ההפלאפית והעלה חיוך רחב על שפתיה.

אולם המוזיקה הגדול של הטירה היה מלא אור, ריחות של פירות מתוקים ושל פרחים רעננים מילאו את החדר. כותלי האבן האפורים שלו היו מחופים בדגלים של כל ארבעת הבתים: גרפינדור, הפלאפף, רייבנקלו וסלית'רין. נערה עם צמה ארוכה ושחורה ניגנה בפסנתר שעל הבמה בכדי להנעים את זמנם של התלמידים עד שהאודישנים יתחילו, אבל בקצה השני של האולם - היכן שאן היתה - כמעט ולא נשמעה מנגינת הפסנתר מעל המלמולים הבלתי פוסקים שבקעו ממאה שיחות של נערים נלהבים.

אן הביטה בכל הנערים והנערות שסבבו אותה, חלקם נראו לחוצים יותר וחלקם לחוצים פחות. גם את ליבה של הנערה הקטנה תקף הלחץ, היא הרגישה שהחמימות שהיתה בה מוקדם יותר נעלמת ושאת מקומה תופס פחד נוראי. היו שם הרבה מאוד אנשים, אפילו יותר מידי. תלמידים המשיכו להיכנס לחדר זה אחר זה, לאן גלימור זה היה נראה כיאלו זרם הנערים לעולם לא יפסק.

אן הבחינה בדראקו מאלפוי שנכנס לחדר יחד עם חברתו, פנסי. היא היתה יפהפייה, כפי שכולם דיברו עליה. שערה הארוך היה מונח על הכתף הימינית שלה וסיכות בצבע כסף זהרו בו, הבוהק הבהיר והנוצץ של הכסף תאם בידיוק את צבע עיניו של הנער ההולך לצידה. דראקו סייע לה לעבור בין שורות המושבים הצרות והוביל אותה אל מקום הישיבה שהם בחרו לעצמם. אבל פנסי לא העיפה בו מבט, אפילו עם חוסר הנסיון שלה ידעה אן לפענח מה מסתתר מאחורי החיוך של הנערה הסלית'רינית.

השיחה מליל אמש לא נעלמה ממוחה של אן, מילותיו הקשות של מאלפוי עדיין הידהדו בראשה. היו לה הרבה שאלות - אולי אפילו יותר מדי - שהיא רצתה לשאול את הנער הבלונדיני, אבל הטון הקשה שבו דיבר אתמול בלילה אל הנער השני הרתיע אותה. היא ידעה שיש איזה עניין שהוא לא רוצה לחשוף, איזה סוד מסוכן שעלול להוות איום על הרבה אנשים. והדבר הכי מוזר בכל העסק הזה הוא שהסוד הזה קשור גם אליה. היא היתה בטוחה בזה לגמרי.

"אן" קול מלא התלהבות נשמע לפתע ממרחק לא רב ממנה.

אן ניסתה לאתר בעיניה מהיכן הגיע הקול, אחרי כמה שניות עיניה פגשו בשלושה נערים גריפנדורים. הארי, רון והרמיוני התקרבו אליה, שלושתם לובשים את אותה ארשת התרגשות כמו כל שאר תלמידי הגוורטס.

הרמיוני התקדמה לכיוונה של אן מהר יותר משני חבריה, וחיוך רחב על שפתיה. הארי פוטר הלך מאחוריה עם חיוך ביישן ועיניו הירוקות בוחנות את הנערה הקטנה מכף רגל ועד ראש בעוד שרון נגרר אחרי שינהם עם מבט נבוך ולחיים סמוקות.

"בוקר טוב, אן" אמרה הרמיוני ומשכה את אן לחיבוק מוחץ עצמות, אן חיבקה את הרמיוני בחזרה ומילמלה באוזנה 'היי הרמיוני'.

לאחר מכן ניגשה אן לתת חיבוק מהיר לרון שרק הסמיק עוד יותר, הוא טפח קלות על הגב שלה ואן לא יכלה להפסיק לגחך בינה לבין עצמה.

הוא כל כך ביישן היא חשבה

היא פנתה לעבר הארי ובאיטיות עטפה את זרעותיה סביב צאוורו. הנער עם העיניים הירוקות הניח את ידיו על מותניה וקירב אותה אליו אל חיבוק צמוד, החיבוק הזה נמשך קצת יותר זמן מהאחרים. חזהו של הארי היה מוצק וריח של קפה נדף מגופו, אן שאפה את הריח בעדינות ותחושה של ביטחון נפחה בתוכה. זכרון ידיו של הארי הנוגעות בשפתיה צץ לפתע במוחה ופניה נצבעו באדום, היא ניתקה את ידיה מצאוורו של הארי והתרחקה כמה צעדים אחורה.

"את בסדר?" הוא שאל במבט מופתע מעט ואן רק הינהנה במהירות.

"בואו נלך להתיישב במקומות שלנו" אמרה הרמיוני ולקחה את זרועה של אן בשלה, היא משכה והובילה אותה בין כל התלמידים הרועשים.

"אמממ, הרמיוני?" שאלה הנערה ההפלאפית במעט חשש "אני תכננתי לשבת יחד עם לוסי ו-"

"אל תדאגי, הן כבר מחכות לנו"

הם הגיעו אל המקומות שלהם ואן התיישבה בין לוסי לבין הארי, ליבה פעם בחוזקה ולא היה לה מושג מדוע. היא הביטה על הבמה הגדולה והראש שלה נתקף סחרחורת. היא לא ידעה איך היא הולכת לעלות לשם ולשיר בפני יותר מאלף איש.

אני לא יכולה לעשות את זה חשבה אן וחרדה נוראית תקפה אותה. לא היה שום זכר לתחושת הביטחון או החמימות שהיו בה מוקדם יותר. האולם היה מלא עד אפס מקום ובאוויר היה לחץ ומתח. אן התחילה לחשוב שזה יהיה רעיון גרוע לעלות על הבמה ולשיר.

לפתע, דמות דקיקה וגבוה עלתה על הבמה. זאת היתה אישה, בשנות השלושים המוקדמות לחייה. היא לבשה גלימה ארוכה בצבע כחול כהה ושערה המתולתל היה מפוזר על כתפיה ועל גבה. היא חבשה כובע מכשפות שחור ואפילו ממרחק רב אפשר היה להבחין באודם הבוהק שהיה מרוח על שפתיה העבות.

אלקסה פורטני.

קריאות רמות נשמעו בכל רחבי החדר הגדול ומחיאות כפיים ושריקות מילאו את אוזניה של אן. תלמידים רבים אהבו אותה, וגם מי שלא ממש העריץ אותה נמלא התלהבות למראה.

"בוקר טוב, הגוורטס" היא אמרה ושאגות ההתלהבות התגברו עוד יותר.

****

יום האודישנים לא היה מלהיב כמו שאן חשבה שהוא יהיה. כל כך הרבה נערים היו על הבמה שהיא אפילו הפסיקה לשים לב מי עושה מה. מעט מאוד תלמידים ידעו כיצד לשיר או לשחק באמת, רוב הנבחנים היו בעיקר כאלה שסתם רצו לעלות על הבמה ולקבל תשומה לב מאלקסה.

הארי שישב לצידה של אן היה משועמם עד מוות, הוא שיחק בקצה שערה של אן, דבר שגרם לאן להסמיק כמו עגבנייה.

תפסיקי להסמיק תפסיקי להסמיק תפסיקי להסמיק! היא ציוותה על עצמה, דבר שלא כל כך עזר למען האמת.

לוסי שישבה לצידה השני היתה חצי ישנה, היא לא הפסיקה להתלונן ולקלל בכל פעם שמישהו עלה על הבמה להיבחן. עיניה העייפות נעצמו בכל חמש דקות ואן הייתה צריכה לצבוט אותה בכדי שתהיה ערנית יותר.

"אן גלימור"

אן התיישרה בכיסא שלה. זהו זה, התור שלה הגיע. בחילה עלתה בגרונה ופחד לחץ על החזה שלה. היא הרגישה שכל העיינים מסביבה קודחות בה, בוחנות כל צעד וצעד שהיא עושה.

לפתע ידו של הארי משכה את זרועה "את יכולה לעשות את זה" הוא לחש באוזנה.

אן התרוממה מהכיסא שלה ופילסה את דרכה לבמה, רגליה רועדות וליבה מפרפר.

כשהגיעה למדרגות של הבמה בקצה החדר, היא הביטה על השולחן הארוך בו ישבו אלקסה ופרופסור מקונגל, הנערה עם השיער הסגול הרגישה שהיא עומדת ליפול.

היא עלתה על הבמה בזהירות ולקחה את המיקרופון שהגיש לה תלמיד גריפנדורי שעמד בצד, היא הודתה לו בשקט והלכה לקידמת הבמה.

"אן גלימור" חזרה שוב אלקסה.

עכשיו היתה לאן הזדמנות לבחון אותה יותר מקרוב. פניה היו נטולות איפור מלבד האודם לשפתיה, עיניה היו ענקיות ועורה היה בהיר כל כך שהיא נראתה כמעט שקופה. היא בהחלט היתה יפהפייה, בדיוק כמו אמא שלה.

"היי" אמרה אן בחוסר ביטחון ונשכה את שפתיה בלחץ. אבא שלה אמר לה פעם, שלעולם לא תסתכל על הקהל כאשר היא עולה על במה.

תעמידי פנים כיאלו את בחדר שלך, עומדת מול המראה ועושה מה שעולה בדעתך היו מילותיו.

"מה תציגי לנו היום?" אלקסה שאלה בפנים נטולות הבעה, אבל אפשר היה לראות את העייפות בעיניה.

את יכולה לעשות את זה אן לחשה לעצמה

"אני אשיר את My Immortal של Evanescence. ואלווה את זה בפסנתר"

"אוקיי, בהצלחה" אמרה אלקסה והינהנה לכיוונה של אן.

כמה מחיאות כפיים בודדות נשמעו מהקהל, רוב הרעש נבע מכל הדיבורים של התלמידים שלא הקדישו לה תשומת לב בכלל. אן ניסתה להתעלם מכל היושבים באולם.

הם לא שם! הם לא שם! היא ניסתה לשכנע את עצמה.

היא ניגשה לפסתנר הגדול שעמד בקצה הבמה והתיישבה על הכיסא הקטן שהיה מוצמד אליו. היא לקחה נשימה עמוקה והתחילה לנגן.

I'm so tired of being here
Suppressed by all my childish fears
And if you have to leave
I wish that you would just leave
'Cause your presence still lingers here

And it won't leave me alone

שקט התחיל להשתרר ברחבי החדר הגדול, קולה של אן חדר לאוזניי כל היושבים

These wounds won't seem to heal

This pain is just too real
There's just too much that time cannot erase

שקט מוחלט השתרר באולם, העיניים של כולם היו נעוצות בילדה עם השמלה הלבנה שהיתה על הבמה.

When you cried I'd wipe away all of your tears
When you'd scream I'd fight away all of your fears
And I held your hand through all of these years
But you still have all of me

אן התפללה בליבה שזה השקט מהסוג הטוב. מהסוג הזה שמשאיר את כולם בהלם. למרות הדממה היא לא הצליחה לשמוע את עצמה שרה, פעימות הלב שלה היו כל כך חזקות, כיאלו הלב שלה עומד להתפרץ מהחזה.

You used to captivate me by your resonating light
Now I'm bound by the life you left behind
Your face—it haunts my once pleasant dreams
Your voice—it chased away all the sanity in me

These wounds won't seem to heal
This pain is just too real
There's just too much that time cannot erase

I've tried so hard to tell myself that you're gone
But though you're still with me
I've been alone all along

... ah, me... ah, me... ah...

אן עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה, היא הסתובבה בכיסא והתרוממה. היא התקדמה לקצה הבמה עם עיניים מושפלות, שום רעש לא נשמע גם כאשר סיימה, היא התחילה לחשוש שכולם ברחו החוצה.

כשהרימה את עיניה והביטה באלקסה פורטני, היא נדהמה לגלות שהשפתיים האדומות של האישה המוכשרת משוכות לחיוך ענקי.

הפרק הקודם		הפרק הבא