תאומים לא זהים

טוב, הפרק הזה אנחנו מזגזגים בין דראקו להרמיוני, סעודת המיון של הוגוורטס!

אבלבל רגע

שכחתי הודעה חשובה~

אעמייגאד יש לנו 32 רשומיםםםםם

די זה מדהים ואני מודה לכל אחד ואחד מכם אישית3>3>3>3>3>

ועכשיו בלי עוד חפירות, לפרק:

הרמיוני:

'הרכבת להוגוורטס די משעממת', אני מחליטה כשאני יושבת בתא עם עוד ילדה שמסתכלת עליי בעיניים גדולות ושותקת.

"משהו מהעגלה?" נשמעת קריאה של אישה זקנה בקרון.

אני יוצאת החוצה, והעיניים שלי פתאום זוהרות. וואו! יש שם חטיפים מדהימים!

ראיתי כמה ילדים פותחים שוקולד שנקרא: "צפרדע שוקולד", והצפרדע ניסתה לקפוץ להם!

באיזשהו שלב, היא קפצה על השיער שלי, ולמען האמת, זה היה מלחיץ אבל די מגניב.

הילדים צחקו עליי כשניסיתי להתיר אותה מהשיער והיא נלכדה בקשר. ביקשתי מהם שיעזרו לי, אבל הם לא הסכימו.  זה לא היה נחמד!

שיחררתי אותה בסוף, ומעצבים, זרקתי אותה על הרצפה והיא התפוצצה. זה היה עצוב... לפני שניה זה חי.

החלטתי להוציא את השרביט שלי ולנסות משהו מהספרים. ניסיתי שינוי צורה של עטיפת ממתק שהייתה זרוקה, והיא הפכה לגוז. הכנסתי אותו לכיס.

בחנות, שרביט אחד נשבר בין הידיים שלי, ושרביט אחר שרף את באצבע של המוכר. השרביט הזה, קלע את שיערי לצמה חלקה ויפה כאילו רק עכשיו חפפתי את שיערי, הוציא פרחים מהאגרטל, ושזר אותם בשיערי. זה היה נורא יפה.

ככה כל הנסיעה עברה עליי עם השרביט, עד שבטעות שיערה של הילדה שישבה איתי בקרון נחרך בקצוות. החלטתי להפסיק, ולחכות להוגגורטס.

דראקו:

שטנו בסירות של הוגוורטס. האגריד, הענק שאבא אמר לי להרחק ממנו, תפס סירה אחת לבדו!

הגענו אל הטירה אחרי כמה דקות. פרופסור מקגונגל נתנה לנו שיחה משעממם על הבתים שכבר ידעתי.

אני צריך להתקבל לסליתרין, למרות שלפי דעתי, האפלפאף נשמע נחמד, וגריפינדור גם טוב.

נכנסנו אל האולם. היה וויזלי אחד שמיד עף לגריפינדור, והרבה ילדים להאפלפאף.

פרופסור מקגונגל הקריאה את השמות.

לבסוף היא הגיעה לשם כלשהו, ופרצופה התענן לרגע.

"דראקו בלומ- מאלפוי." היא תיקנה את עצמה.

זה תורי. אני קם והולך אל עבר השרפרף. אני יושב, והיא מניחה את המצנפת מעל ראשי. העולם קפא לרגע, והמצנפת דיברה, כנראה רק אל אוזניי. "אתה! אני באמת חיכיתי לך, בלומדרק." אני בולע רוק והמצנפת ממשיכה. "אתה בעל מספיק תושיה, ויש בך לא מעט אומץ.. מתאים לגריפינדור. הו! אבל גם טוב לב ואורך רוח..? האפלפאף. אבל למה אתה רוצה סלית'רין? אתה יכול להצליח טוב בגריפינדור." אני מתחנן במחשבותי בשקט. 'בבקשה. אבא שלי יהרוג אותי אם לא אהיה בסליתרין... אני רוצה את זה...' עוד שניה ודמעה ירדה מעייני, אבל אז המצנפת אמרה, "נו שיהיה." ואז היא צווחה: "סלית'רין!" נשמעו כפיים מהשולחן עם הצבעים הירוקים והכסופים.

הלכתי לשם בתחושת הקלה. העיקר שלא אסתבך.

ישבתי במקום, ואחרי הייתה עוד איזו ילדה עם שיער נפוח. לאחר מכן, קראב וגויל באו. כנראה שלמצנפת לא היה איך למיין אותם כי הם לא התאימו לכלום, אז הם ביקשו ללכת לסליתרין אחריי. הם ישבו מצידיי, ואני חרקתי שיניים. היה ילד שנראה כל כך נחמד בשולחן רייבנקלו! אני רוצה להתחבר איתו! לא עם בריונים שכירים של אבא שלי. 

הרמיוני:

היה ילד לפניי. "דראקו בלומ- מאלפוי." מקגונגל אמרה. מוזר, היא לא יכולה להתבלבל ככה בשמות התלמידים. בכל אופן, הילד מויין לסלית'רין.

לאחר מכן, היא קראה בשמי, אבל היסוס היה בקולה. "הרמיוני גריינג'ר...?" היא אמרה.

הלכתי לשרפרף. המצנפת הונחה על ראשי, ובהתחלה הייתה שתיקה. "זוו... את." המצנפת אמרה לאוזניי. "ובכן, יש כאן הרבה מאוד חוכמה! מדהים את מושלמת לרייבנקלו. אבל... הממממם... יש כאן בהחלט רצון להוכיח את עצמך. מאוד ערמומית. סלית'רין? אבל גם... הרבה תושייה ואומץ. יכול להיות בהחלט גריפינדור. נו... אין לך העדפה אישית? אז בואי נבדוק. איפה תוכלי להוציא מעצמך דברים חדשים?... לא ברייבנקלו... וסלית'רין הם לא יעזרו לך לפתח את היכולת השכלית... אולי ערמומיות... גריפינדור יהיה טוב!" המצנפת סיימה לחפור לי. "גריפינדור!" היא צעקה.

הלכתי אל השולחן שקרא לי.

ישבתי שם, ומשום מה, הרגשתי שייכת. כולם חייכו אליי מהשולחן ומחאו לי כפיים. מי יודע? אולי השנה לא יעשו עליי חרם.

----------------------------------------

וואו מצטערת על הפרק המשעמם, אבל יש פרט קטן שהיה הכרחי לי.

תודה שאתם סובלים אותי3>

הפרק הקודם