הנערה עם השיער השחור

פרק 10: מפגש

יום המחרת הפציע בהיר ושלו. הארי ואיזבלה כבר היו ערים צופים בזריחה מראש מגדל האסטרונומיה. "זה כל כך יפה" היא אמרה ברעד. הארי חייך ועטף אותה בחיבוקו החם. "אני רואה את הזריחה משתקפת בעיניים שלך, זה באמת יפה" הוא לחש באוזנה. היא הביטה בפניו מחויכת.

הארי הרכין את ראשו כלפיה והצמיד את שפתיו לשפתיה הרכות והמתוקות. זה היה הטעם הכי טוב שטעם אי פעם בחייו. לשונו חדרה אל פיה, מתגרה, מפתה. היא נענתה לנשיקתו בעוצמה, שפתיה נעות כנגד שפתיו, לשונה נעה בתיאום מושלם עם שלו. הם לא ידעו את שעתיד היה לקרות באותו היום.

הארי רק חיכה לסיום יום הלימודים כדי שיוכל להיפגש שוב עם איזבלה. הם נפגשו על יד האגם, מאחורי העץ, נסתרים מעין הסקרנים המציצים מחלונות הטירה. "מה נשמע? איך עוברים הלימודים בינתיים?" הוא שאל בעניין. "לא רע בכלל, אני שונאת את המורה הצפרדעית שמלמדת התגוננות מפני כוחות האופל, היא נוראה" אמרה איזבלה ועקמה את פרצופה כשהיא מעוררת בכך את צחוקו. "את יצור כל כך מתוק" הוא אמר בחיוך ונשק על אפה.

"אתה בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור נכון?" שאלה איזבלה. "כן, אני המחפש" אמר הארי. "אני נבחנת לתפקיד הזה אצלנו, בסליתרין, בשבת הקרובה" היא אמרה והביטה בפניו, חוששת מעט מתגובתו. "אני אבוא לראות אותך" הבטיח הארי. "אי אפשר, הכניסה היא רק לסליתרינים" אמרה איזבלה באכזבה. "אין שום דבר שהוא בלתי אפשרי, תסמכי עליי, אני אהיה שם, גם אם את לא רואה אותי" אמר הארי בחיוך שובב. "הגלימה" היא לחשה. "נכון נסיכה קטנה, הגלימה" אמר הארי ונשק לשפתיה ברכות.

שעות אחר הצהריים חלפו להן והנה הגיעה שעת השקיעה. "שקיעה" אמר הארי במבט נוגה אל האופק. חיוך עלה על פניה. "התחלנו בזריחה ואנחנו מסיימים בשקיעה. כמעט כאילו היינו כל היום יחד" היא לחשה. הוא נשק למצחה. היא נאנחה. "אולי הייתי צריכה לתת למצנפת למיין אותי לגריפינדור, זה היה הרבה יותר קל" אמרה איזבלה. "למה את מתכוונת?" שאל הארי בבלבול. "היא רצתה לשים אותי בגריפינדור וביקשתי שלא תעשה את זה, רציתי לרצות את אבא שלי, אבל עכשיו אני פחות מרוצה" היא הסבירה. "לא נורא, אנחנו נשרוד גם ככה" הוא אמר וחייך אליה.

באותו הזמן דמבלדור חלף על פני שערי הטירה בחשאי. אדם גבוה בברדס שחור המתין שם בצללים. "שלום לך טום" אמר דמבלדור. "דמבלדור" אמר טום בקול מאופק. הוא רצה לפגוש את הבת שלו. טום ודמבלדור נכנסו לטירה והלכו אל משרדו של דמבלדור.

"איפה הבת שלי?" שאל טום בקוצר רוח. "אני אבקש מפרופסור מקגונגל שתמצא אותה ותלווה אותה למשרד, היא לא תיכנס איתה כמובן" אמר דמבלדור. טום רק הנהן.

דמבלדור פיזר אבקת פלו באח הבוערת וקרא למקגונגל. "מינרווה, תוכלי לעשות דבר מה למעני?" שאל דמבלדור בנועם. טום לחשש מאחוריו בעצבים. "כמובן אדוני, מה שתרצה" אמרה מקגונגל. "עלייך לשקול מילים כשאת מדברת איתי, אני עוד עלול לזכור אותן" אמר דמבלדור בקריצה. הוא אהב לעקוץ את מקגונגל, לנסות לשבור את החזות חמורת הסבר שלה. אך גם הפעם הוא לא הצליח "מה תרצה אדוני?" היא שאלה. "תוכלי לשלוח אליי את העלמה רידל? אין צורך ללוותה עד לדלת, רק אמרי את הסיסמא בשבילה" אמר דמבלדור. "כמובן" אמרה מקגונגל ונעלמה.

דמבלדור החווה בידו על הכיסא שמול שולחנו. טום התיישב בחוסר רצון והסיר את הברדס מפניו. "הרבה יותר מתאים לך ככה" אמר דמבלדור. הוא זכר כיצד תיאר הארי את פניו של וולדמורט לאחר מפגשם האחרון. "אני לא תלמיד שלך יותר, אל תדבר אליי בטון מפייס שכזה" אמר טום. "כרצונך" אמר דמבלדור.

איזבלה תהתה כל הדרך למשרד המנהל מדוע נקראה לשם. מה רצה המנהל בדיוק בזמן המועט כל כך שיש לה עם הארי. "עטי סוכר" מלמלה מקגונגל אל הפסל החוסם את משרדו של דמבלדור. "את לא באה איתי?" שאלה איזבלה בחשש. "לא הפעם" אמרה מקגונגל והלכה.

נקישה נשמעה על הדלת וטום נעמד מופתע. הוא לא חשב שהיא תגיע כל כך מהר. "היכנסי" אמר דמבלדור. איזבלה פתחה את הדלת. "פרופסור מה-" היא החלה לומר אך קפאה במקומה. "אבא!" היא צרחה וזינקה אל בין זרועותיו. "איזי שלי" הוא מלמל. "התגעגעתי כל כך" היא לחשה לו. הוא חיבק אותה בחוזקה ונשק על ראשה. דמבלדור צפה במחזה בעיניים נוצצות.

"אני אניח לכם לדבר" אמר דמבלדור ויצא. "אבא רצית לדבר איתי?" שאלה איזבלה והביטה בפניו. "כן, אבל קודם כל, מה איתך? איך הלימודים?" שאל טום והושיב אותה על ברכיו."נחמד, אני נהנית בהוגוורטס" אמרה איזבלה. טום ליטף את שיערה. "עד כדי כך שתיעלמי ביום הראשון ותברחי בחשאי להוגסמיד?" שאל טום. קולו היה רך, לא תקיף כלל, אך היא הייתה מבוהלת בכל זאת. "מ-י מי סיפר לך?" היא שאלה ברעד. "מישהו שאני מכיר אמר שהוא ראה אותך, זה נכון?" שאל טום. "כן, ה-י-י-ת-י בהוגסמיד" היא אמרה בקול חנוק. "לבד?" הוא שאל. היא הנידה ראשה בשלילה. "מותר לי לדעת עם מי?" הוא שאל עדיין מלטף את שיערה. היא הנידה ראשה בשנית. "לא? למה לא?" הוא שאל בחצי חיוך. הוא חש שהיא רועדת, מפחדת מתגובתו ולא רצה שתרגיש מאוימת מפניו. היא רק ניערה את ראשה בסירוב, לא מסוגלת להשיב.

דמעות מילאו את עיניה. "היי, אני לא רוצה שתבכי, קטנטונת שלי" אמר טום ברוך ועטף אותה בזרועותיו. "אמרו לי שראו אותך מתנשקת עם מישהו, אני רק רוצה לדעת אם זה נכון, יש לך חבר?" הוא שאל. היא הנהנה, עדיין בוכה. "הירגעי" הוא לחש לה וליטף את שיערה.

הוא החל לזמזם את השיר שלה כדי להרגיעה מעט, עד שלבסוף פסק הבכי והפך לשלווה שקטה.

*פרק נוסף...

תגובות!!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא