אחות תאומה

כן,סוף כל סוף,פרק עשירי.

אני מצטערת על הכל-עברה עלי תקופה הזויה לחלוטין,מלווה במחסום כתיבה רציני+עגיל באף שלא התקבל בברכה+המון המון דברים שעדיף שלא אפרט עליהם.

אבל סוף כל סוף,סוף כל סוף כל סוף,סיימתי.

אז תודה על הסבלנות והתמיכה,ועל ההודעות המקסימות,אין עליכם,והנה הוא כאן.

אשמח לתגובות[=

מאירועי הפרק הקודם:

הארי ודניאל נאצלים לתת את המחברת להרמיוני,שאחרי שיחה עם דמבלדור הובן שהוא לא בדיוק מתלהב מזה שהם מצאו את המחברת,היחסים בין ג'ורג' לדניאל נראים קצת מעורערים,האם דראקו מאלפוי הוא אחראי לזה?האם דראקו מאלפוי מאוהב בדניאל?ומה הרמיוני תעשה בעניין?

את הימים הבאים בילתה הרמיוני במעקב אחרי השלושה,לבדה,בלי לספר לאיש-היא לא יכלה לעשות את זה להארי.

לפי מסקנותיה,דניאל לא הבינה עדיין שהיא מאוהבת במאלפוי,ועדיין חשבה שהיא מאוהבת בג'ורג'.

זאת הייתה מסקנתה החיובית היחידה מכל זה.

היחסים בין דניאל וג'ורג' נראו כעולים על שרטון.הם רבו כל הזמן,על הכל,ולא סתם ריבים קטנים,אלה ריבים עצומים על דברים של מה בכך,ועירבו בכך את כולם.

"דניאל."

"מה?"

"מה זאת אומרת מה?"

"מה אתה רוצה?"

"מה את מדברת אלי ככה?"

"אמרת 'דניאל' עניתי 'מה',מה הבעיה שלך?"

"דיברת בטון מתנשא."

"סליחה באמת שאני לא שולטת בטון שלי בשבע בבוקר."

"אויש בחייך."

"אתה כזה תינוק."

"ואת מפגרת."

"אתה מוכן להגיד מה רצית,כדי שאני אוכל להמשיך לאכול?"

"כן,תעבירי לי את החמאה."

"לא."

"למה?"

"כי לא אמרת את מילת הקסם,וקראת לי מפגרת."

"את בכלל לא ידעת שאת קוסמת עד לפני כמה שבועות,ואת באמת מפגרת."

"ואתה היית מת להיות קוסם,אבל אתה נשאר תקוע בחנות המטופשת שלך,אם מדברים על מפגרים."

וככה זה נמשך ונמשך,כל יום,כל היום.

הארי וג'יני ניסו לפייס ביניהם,וזה היה עובד יפה..עד שג'ורג' מצא סיבה חדשה לריב עליה,או שדניאל התעצבנה עליו.

"אני לא מבין את זה." אמר הארי,אוחז בראשו,כשהוא וג'יני יצאו מארוחת הצהריים,מיואשים,בה ג'ורג' כמעט זרק על דניאל את הצלחת עם צלי הבשר "למה הם רבים כל הזמן?"

"אני לא יודעת הארי,יש להם בעיות.."

"אני יודע!כל תלמיד בבית הספר הקיץ הזה כבר יודע אחרי הארוחה הזאת!"

"הארי,אל תהיה קשה-הם שניהם במצב מאוד מתוח.."

"למה?"

"אולי כי ג'ורג' והיא עברו הרבה חוויות קשות בחיים שלהם?"

"ואת ואני לא עברנו הרבה חוויות קשות בחיים שלנו?"

"נו הארי,אנחנו שונים."

"אני לא רואה במה."

"הם מסתגלים למצב,אתה חייב להירגע."

"את ואני.."

"אני ואתה חזקים,אני ואתה זה סיפור אחר לגמרי הארי,ואתה יודע את זה." היא זעפה.

"תסבירי." ביקש.

"אני ואתה ידענו על עולם הקסם כשהתחלנו לצאת,וגם אם המצב לא היה מזהיר,זה לא היה מצב של אחרי מלחמה,אחרי הרס ואובדן כל כך קשה,היה לנו עבר להישען עליו.

"ומה יש לדניאל ולג'ורג'?" המשיכה כשנכחה בשתיקתו "לא הרבה-אהבה,אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק,הם לא מבינים ממש מה הם עושים,ושניהם עברו דברים הרבה יותר גרועים ממך,ובמיוחד ממני,בעיקר דניאל."

היא נשמעה כמו פסיכולוגית בהרצאה,וזה הצחיק אותו.ג'יני שלו הייתה מיוחדת מאוד.

"אולי את צודקת,אבל הבעיה היא,שאני לא רואה שום דבר בקשר לריבים שלהם,אז אני לא יכול לעזור." אמר והשתתק פתאום,כי פלט משהו שלא רצה לומר.

"אתה לא רואה?" שאלה בתדהמה

"לא." אמר,מבויש,מעביר יד בשיערו השחור-אדום.

"למה?"

"אני לא יודע.."

ג'יני שתקה,חשבה על זה מעט,והבעת הבנה עלתה על פניה.

"אולי אנחנו צריכים להניח להם וזהו הארי.."

"את חושבת?"

הם שתקו מעט,והארי הציע לה ללכת לאגם.

היא הסכימה ושאלה "הארי-מה מטריד אותך?"

"איך את יודעת?" שאל בתדהמה.

"אני שולטת בביאור הכרה." לגלגה "נו?"

"אני לא מבין את דניאל.איך זה שאני לא רואה שום דבר ממה שהיא חושבת עליו,איך היא לא חושבת עליהם?"

"אני חושבת שהיא חושבת הארי." אמרה ג'יני "אבל החלק הזה הוא החלק של הלב,אז הוא אטום בפניך."

"ראיתי אותם.." אמר ופרצוף נגעל עלה על פניו

"כן,אבל אתה אף פעם לא קולט עם היא כועסת על מישהו או לא נכון?"

"דווקא כן,כשהיא רצתה לקלל את הרמיוני.."

"זאת הייתה מחשבה עם יכולת פיזית,הלב שלכם לא פתוח,זכור מה דמבלדור אמר "רק רגשותיהם לא יהיו משותפים,כי רגשות זה דבר פרטי" הרגשות שלה הם בלב שלה,וכל המחשבות שהיא חושבת על רגשותיה נמצאות בליבה."

"מאיפה את יודעת את כל זה,גאונה שלי?"

"עליתי על זה לבד,גם אתה היית מבין אם היית.."

"משתמש בשכל?"

"התכוונתי להגיד מתאמץ,אבל חסכת לי."

הוא חייך ונשק לה "אני אוהב אותך ג'יני."

"אני לא מתכוונת אפילו להתחיל להגיד לך,אחרת אני אגמור בעוד שנה."

"יש לי זמן" צחק הארי.

"זה חדש לי אצלך-שיש לך זמן פתאום."

"בשביל זה-תמיד."

והם המשיכו בדרכם אל האגם.

דניאל ישבה בספרייה,מתנשפת,אחרי אימון ארוך ומתסכל לבדה בקל"ש.

היא ראתה שהארי עם ג'יני והחליטה לא להפריע להם,לשם שינוי,ולהיות עם רון והרמיוני לא היה לה חשק.

המחשבה על להיות עם ג'ורג' הייתה רק משב רוח קל במוחה,היא עוד לא סלחה לו מארוחת הצהריים.

היו לה שלוש שעות להעביר עד שתוכל לצאת. אחר כך היא קיבלה רשות ממקגונגל לצאת להוגסמיד.היא החליטה לקנות להארי מתנה לכבוד יום הולדתו המתקרב,וגם רצתה לעשות משהו עם עצמה,או לעצמה.

היא החליטה שלשם שינוי,כדי לה להתחיל להתאמן שוב על הקל"ש שלה.אברפורת' נהיה שטני לאחרונה,והעביד אותה בפרך.

היא ידעה שהוא מקנא שהיא מצליחה בקל"ש והוא בעל קל"ש עלוב במיוחד,הוא בקושי הצליח להרים את הכוס באוויר לפני שהתמוטט מעייפות על הספה,בעוד היא עשתה זאת באופן כמעט מושלם בניסיון הראשון,ואחר כך עוד המשיכה להתאמן כמעט שעתיים רצוף בלי להתנשף אפילו,אבל היא לא הרגישה כאילו צריך לקנא בה-היא הייתה ילדה קטנה ומבולבלת שהכניסו אותה לעולם שהיה אמור להיות מוכר לה,אבל לא היה,והיה לה אח שהיה אמור להיות מוכר לה אבל הוא לא היה,והיא הייתה צריכה להתחיל ללמוד הכל מההתחלה,למרות שהוא כבר כמעט סיים את לימודיו.

אה כן-ובנוסף על כך היה לה כוח מוזר,שהפך אותה לפריקית,בניגוד לאחיה הנורמלי כביכול,אם אפשר להיות נורמלי כשאתה הארי פוטר.

בחייך אברפורת',היא רצתה לצרוח עליו,כשהתנהג אליה מגעיל או שירד על קסם קל"ש שלא הצליח לה,אתה לא רואה שאני אבודה?אתה לא רואה שאני לא יכולה?

נמאס לי מהכוח הזה,קח אותו,היא רצתה להושיט את ידה ולתת לו אותו,כך אותו ואל תחזיר,עדיף להיות סקיבית.

למה היא הייתה צריכה להיות המופרעת מביניהם,התאומים?

וזה עוד לא מה שהכי הפריע לה.

היא הייתה חושבת על זה לילות במיטתה,כשהארי ישן ומחשבותיהם היו לזמן מה קצת פחות הדוקות,ואז יכלה לקנא כרצונה.אויש! כמה לילות ישבה והפכה ירוקה מקנאה לצלילי נשימותיה של הרמיוני ונחירותיהן של לבנדר ופארווטי.

היו המון דברים בהם הייתה הרגשת הקנאה המרירה הזאת בהארי-על כך שהוא ידע יותר ממנה,על הכל מהכל,על הסגידה הבלתי נגמרת של חבריו וידידיו,על זה שהוריהם ידעו עליו בזמן מותם אבל לא עליה,על זה שסיריוס ורמוס במותם ידעו עליו ולא עליה,על זה שהוא זכה ללמוד במשך שש שנים בטירה,כשהיא הסתובבה מוכת כינים ועם בטן דבוקה מרוב רעב.אפילו על זה שהכיר את משפחת דרסלי היא קינאה,כי הוא הכיר את המשפחה שלהם,גם אם הוא לא אהב אותה.

אבל עם זה היא יכלה לחיות,הרי גם הוא קינא בה על דברים דומים,על חייה המרתקים ועל העובדה שהייתה חופשייה,שיכלה להגיד בקלות ראש כל מה שמתחשק לה ולמרות זאת כולם עדיין חיבבו אותה,הרי היא לא הייתה לגמרי ענייה והיא ידעה את יתרונותיה,בסך הכל-הם יכלו לחלוק זה עם זה הכל.

אבל היה דבר אחד,שהארי הצליח להשיג והיא לעולם לא תוכל-היכולת לאהוב.

זה מה שהיא הכי קנאה בו,זה מה שגרם לה להתהפך על משכבה בלילה מרוב עצבים-התמימות הילדותית שלו,ששרדה את כל המלחמה הנוראה שג'יני סיפרה לה עליה,על זה שלא משנה מה עשה,מה עבר,איזה מראות ראה,איזה אנשים בגדו בו ואיזה סבל עבר,הוא ידע לאהוב,וזה היה בזכות התמימות.

דניאל לא ידעה לאהוב,זה ההפסד בלגור ברחוב כל כך הרבה שנים,וזה הדבר שרצתה לדעת יותר מהכל.

היא ידעה דברים אחרים-שפות וחשבון ולקרוא ולכתוב,היא ידעה לגנוב ולהתמקח,היא ידעה לעשות אהבה ובאותו זמן להיות קשוחה,היא ידעה להעמיד פנים,לשקר ולהגיד מילים של אהבה-אבל לאהוב היא לא ידעה.

היא ידעה שיאהבו אותה,היא ידעה לחייך והסתחרר ולסובב את כולם על האצבע הקטנה,מי שיותר אהב אותה ומי שפחות-זה לא היה באמת משנה.היא ידעה שכולם אוהבים אותה,האהבה שלהם הרי היא זאת שהחזיקה אותה בחיים.

אפילו אברפורת' אהב אותה,והיא ידעה זאת,למרות הקנאה שלו,הוא העריץ אותה וחיבב אותה.

אבל מה שווה שאוהבים אותך בלי שתאהב בחזרה?

רק את הארי היא באמת אהבה,וגם זה,היא לא ידעה עם זה תוצר של אהבה אמיתית או של סתם חיבה שרחשה לו בעקבות העובדה ששניהם היו מחוברים אחד לשני בשכל.

אפילו את ג'ורג' היא לא ידעה אם היא באמת אוהבת,וזה שיגע אותה,כי הוא היה חמוד ומקסים ומתחשב כשרצה,ואפילו וויתר על השבועה שלו בשבילה,היא הייתה הכל בשבילו.

אבל הוא לא היה הכל בשבילה,והיא ידעה שזאת המשמעות של אהבת אמת.

היא ראתה את זה בעיניים של הארי וג'יני,היא ראתה את זה אצל רון והרמיוני.

היא פשוט לא ראתה את זה אצלה ואצל ג'ורג'.

היא הייתה צריכה זמן לחשוב.הרי היא השתנתה,היא והארי השתנו,מה שאומר שהיא ככל הנראה כן מצאה את אהבת האמת שלה,אבל היא פשוט עוד לא יודעת מי היא.

אבל מה אם זאת כן ג'ורג' והיא פשוט לא מבינה את זה,היא לא רואה את הרגש הזה.

אחרי הכל-ג'ורג' והיא היו ביחד רק זמן קצר,אולי אם היא תיתן לזה קצת זמן...

היא לא צריכה זמן,היא ידעה,היא תדע מיד,כשהוא יסתכל לה בעיניים,שזאת אהבת האמת שלה.היא לא הארי או רון או הרמיוני או ג'יני,היא תמיד חיה את חייה במהירות וידעה להחליט ברגע על דברים ששינו את חייה.

אבל דווקא פה היא מסתבכת.

אולי אני סתם מסבכת את הכל ומאמללת את ג'ורג' ואותי,חשבה.

היא ידעה שהריבים האלה,הדברים המטומטמים האלה היו באשמתה,ושג'ורג' רק ניסה להציל את מה שנותר.

אבל אולי שום דבר לא נותר?אולי שום דבר לא היה?

אויש,תפסיקי דניאל!

היא ניסתה לסדר את מחשבותיה ללא הצלחה.

עופו מפה,גערה בהן,בעודן נסות לכל עבר.

אבל הייתה מחשבה יחידה,שנותרה עקשנית ותקועה במוחה-אולי זה לא ג'ורג'?

"אבל אם זה לא ג'ורג'?" לחשה לעצמה,מתעלמת מסביבתה,שקועה במחשבותיה "אז מי זה?"

דראקו חייך ויצא מהספרייה.

היא עוד תגיע אלי,ידע.

הוא התחיל לפזם שיר,לא רואה את הרמיוני פוסעת מולו עם ערימת ספרים.

בום!הם נתקלו זה בזה.

"סליחה הרמיוני!" אמר בעליזות,אוסף את ספריה ומושיט לה אותם.

"תזהרי בפעם הבאה!" קרא והלך.

היא הסתובבה אחורה ופערה פה בתדהמה.

"הוא קרא לי הרמיוני?" שאלה את עצמה.

הרמיוני חזרה לחדר המועדון.הייתה לה שעה חופשית עכשיו,והיא לא ממש ידעה מה לעשות עם עצמה.

היא לא הצליחה להוציא את תמונתו של מאלפוי מראשה,מפזם ואוסף את ספריה וקורא לה הרמיוני.

אני צריכה להיות עם מישהו עכשיו.החליטה.זה יגרש את המחשבות האלה מראשי.

הארי היה עם ג'יני,ודניאל אולי עם ג'ורג',בטח רבה איתו שוב,וכוח להכין שיעורי בית לא היה לה.

היא כבר השלימה עם זה שהיא תשב ותעביר את השעה שם לבדה,או במקרה הטוב עם קרוקשנקס כשמצאה את רון.

רון ישב שם,והכין את שיעורי הבית שלו לפרופסור מקגונגל לשם שינוי,פניו מכווצות בריכוז.

"הרמיוני!" קרא,והציע לה מקום על ידו.

היא ישבה ונשקה לו בשתיקה.

"רוצה להכין איתי את שיעורי הבית?" שאל,חוזר לכתוב במרץ.

"איתך או לך?" גיחכה

"איתי." אמר בחיוך בלי להסיר עיניים מהקלף

"בטח שאיתך.." לגלגה בשקט

"אז רוצה?" שאל,לא שומע את דבריה.

"לא ממש,אין לי חשק.." ענתה.

הוא הביט בה בתדהמה,מפסיק לכתוב "ממתי לך אין חשק להכין שיעורי בית?"

"מעכשיו." אמרה,ונשענה על כתפו "אבל אתה יכול להכין,אני אבדוק לך אחר כך."

"את הכי שיש." נשק לקצה קודקודה.

הוא ניסה לחזור לשיעורים,אבל ראשה של הרמיוני היה מונח על הכתף שלו,והוא לא רצה להפריע לה.

הוא נאנח ונשען לאחור על הכיסא.

"גוז תמורה למחשבותייך הרמיוני."

"הא?" נבהלה.

"את בימים האחרונים כל הזמן עסוקה במשהו,אני לא אומר שתגלי לי,אבל אני מסתקרן.."

היא נאנחה "המצב מסובך."

"בגלל ג'ורג' ודניאל?" שאל רון,אוחז בידה "זה מטריד אותך?"

"מאוד." אמרה "אבל לא רק בגלל זה."

היא שאפה,ובהחלטה של רגע,סיפרה לו כל מה ששמעה באותו לילה.

"אז את מתכוונת.." אמר אחרי שתיקה ארוכה של הלם "שדניאל בעצם מאוהבת ב..מאלפוי??"

הרמיוני הנהנה.

"ו..ומאלפוי?" השיב בגועל

המצב עם מאלפוי לא היה יותר טוב.הוא עקב אחרי דניאל כל הימים,מתנהג כאילו כלום אבל הרמיוני ראתה שהוא מתאמץ להשיג את תשומת ליבה.

נשגב היה מבינתה להבין איך דניאל לא קלטה את אהבתה למאלפוי,אבל היא לא התלוננה.

כל עוד דניאל וג'ורג' חברים,יש תקווה.כי היא,הרמיוני,לא שכחה.

והיא בחיים לא תיתן לאחת החברות הכי טובות שלה ולאחותו של הארי לצאת עם דראקו מאלפוי.

"אבל מה נעשה?" שאל רון בשקט "היה כל כך טוב,והוא באמת אוהב אותה.."

היא ידעה את זה,היא ידעה שגם דניאל מחבבת אותו.

אבל הם לא היו אהבה אמיתית,לפחות לא מהצד של דניאל,לכן הם רבו כל הזמן

"תראה את ג'יני והארי-הם לא רבים,תמיד ביחד-הם זוג מושלם." הסבירה

"ודוחה."

"כן-ותראה אותנו.."

"אנחנו זוג מושלם."

"ואנחנו גם לא רבים.."

"לפחות לא הרבה." חייך רון.

"אבל אני לא יודעת מה לעשות." אמרה.

"אני חושב." אמר רון בשקט "שאת לא צריכה לפעול אם הם עדיין ביחד."

"אתה חושב?"

"כן-אחר כך תראי."

היא חייכה,תמיד לרון היו רעיונות טובים.

"אני אוהבת אותך,אתה יודע?" שאלה

הוא ידע,והם התנשקו.

אני צריך להזדרז,חשב רון,מהר,לפני שהיא תבין עם איזה אידיוט היא נמצאת ותעזוב אותי.

המשך בחלק ב'

הפרק הקודם		הפרק הבא