כוח הקסם היהודי

בס"ד

elyadaro, עניתי לך בתגובה. Darth Hader, זה לא מחייב שהוא הבן של אשמדאי. הוא גם יכול להיות הבן של ישראל... אילון מוסר שד. אהה סליחה, אילון מוסר דש.

הפרק הזה הוא כנראה R אם לא קצת יותר אפילו.

"אבל-" החל ניר לומר.

"באמת, אתה הרי כבר גילית שהמקור של הכח זה אני, נכון?" שאל אשמדאי, "וכולנו רוצים שהכוח הזה יחזור אליי. וחוץ מזה, מי יודע יותר טוב ממך את ערכה של המשפחה. נכון ניר?"

"למה אתה מתכוון?" שאל ניר.

"אם אתה לא תביא לי אותו," אמר אשמדאי, "אם לא תדאג לבן שלי, אני לא אדאג לבן שלך."

"מה זאת אומרת?" שאל ניר בחשש.

"אם לא תעשה את מה שאני אומר," ענה אשמדאי, "אני אדאג לכך שליטל טרבלסי-אליהו לא תלד כמתוכנן."

"היא תלד!" הכריז ניר, "אני ראיתי את הבת שלנו! אני באתי מ-"

"מהעתיד, אני יודע," אמר אשמדאי, "וזה אומר שנר אליהו מהעתיד שלך עשה בדיוק כרצוני. אל תאכזב את ניר אליהו מהעבר שלך."

"אבל למה לסחוט אותי? למה שלא ארצה לעזור לך?" שאל ניר בפחד.

"רק כדי להיות בטוח שלא תעשה משהו..." ענה אשמדאי, "כי יש לי תחושה שלא תתלהב מהמפגש של עומר ושלי... אחרי הכל, התפקיד שלך הוא להגן עליו ואני ההפך המדויק מהגנה. לא? ואיך בדיוק תביא את עומר אליי? תפנה להילל ותאמר לו שלילד שהוא דאג כל כך לגייס יש פגישה עם מלך השדים?"

"אתה אכזרי," אמר ניר.

"זאת המהות שלי," חייך אשמדאי ונעלם משם עם רגלי התרנגול שלו, "אימא שלי תשחרר אותך מפה בעוד רגע," נשמע קולו של אשמדאי.

"אמא שלו?" שאל ניר. החבלים השתחררו מיד. ניר נעמד ומתח את ידיו ורגליו שהדם הפסיק כבר לזרום אליהם מרוב שהיה קשור.

"מי זאת אמא שלו?" הוא שאל את עצמו, "ואיך אני יוצא מכאן?"

כאילו כתשובה לשאלתו של ניר, הוא שמע כינור צורם מאיפשהו ולחישה: "הכל פנטסטי... הכל פנטסטי..."

ניר הביט סביבו בפחד וראה דמויות משונות עולות מן האדמה. היו להן כנפיים רפאיות, אפים מוארכים, שיניים חדות וגופים שעירים, ולכולם רגלי תרנגול. אחד השדים, יצור שמכוסה עיניים מכף רגל ועד ראש ועד כף הרגל שהייתה לו על הראש, קיפץ לעבר ניר אליהו כשכל עיניו היו זועפות.

"מדבר באופל יהלך, מקטב ישוד צהריים..." מלמל ניר, "אתה מוכר לי מאיפשהו."

"זה קטב מררי, אם תפגוש אותו מחוץ להר השדים יהיה אסור לך להביט בו, אבל כאן זה בסדר," אמר קול נשי מאחוריו. ניר הסתובב בבהלה וראה דמות מכוסה בברדס כך שפניה היו מוסתרות.

ניר גישש אחר שרביטו בכיסו בכוונה ליצור פטרונוס שירחיק את הדמות ממנו.

"אני לא סוהרסן, ניר," אמרה הדמות באותו קול נשי, "אני שדה."

"את אמא של אשמדאי?" הוא שאל.

"לא," היא ענתה, "אולי דודה... אולי אחות... מי זוכר? אבל לו הייתי אימו של המלך לא הייתי שוכחת דבר נורא שכזה."

"נורא? הוא לא המלך שלכם?" שאל ניר.

"הו, ומה זה כבר מלך בימינו?" שאלה השדה, "כדאי לך לצאת מכאן לפני שהטקס יתחיל."

"איך אני יוצא מכאן?" שאל ניר.

"מאיפה שנכנסת," נשמע קול סהרורי מאחוריו.

"אל תסתכל עליו!" אמרה השדה, "אתה תיכנס לוורטיגו. אתה תשתגע לעולמי עד."

"מה זה אומר?" שאל ניר.

"אתה לא רוצה לדעת," ענתה השדה, "אבל בכל מקרה אתה צודק. אתה יוצא מאיפה שנכנסת."

"אני לא יודע מאיפה נכנסתי," אמר ניר.

השדה התקרבה אליו והושיטה לו יד מכוסה כפפת קטיפה שחורה.

"אחוז בידי," היא אמרה לו.

ניר כמעט נגע בכפפה כשרעד הפיל אותו לקרקע. הוא קם בקושי, מביט סביבו ורואה את השדה המכוערת ביותר שראה בחייו. שלדית ורזה, ירוקה וחיוורת עם אף סוסי בולט ושיניים שחורות מעוקלות כלפי מעלה. הוא ספר לפחות עשרה מחושים סגולים וריריים שיצאו מהמקום בו היו אמורות להיות העיניים של השדה הזאת. ומה שהיה הכי מוזר זה ששת ודודו היו שם, והם הלכו אחריה כששהם מביטים בה בעיניים מזוגגות.

"לילית," אמרה השדה עם הברדס באיבה, "אימא של אשמדאי. ונראה שהיא מצאה קרבנות חדשים."

"היי! דודו! שת!" קרא ניר, "מה אתם עושים? איך הגעתם לפה בכלל? איך יוצאים מפה?"

"לצאת?" שת אמר ברחפנות, "למה לצאת אם רק עכשיו נכנסנו?"

"הו, לילית," אמר דודו, "את כל כך יפה..."

"יפה?" התפלץ ניר, "תראו אותה! במחילה מכבודך, הוד מלכותך, אבל את לא נראית אנושית במיוחד..."

לילית הביטה בו. או יותר נכון, מחושיה הסגולים הביטו בו.

"מי מעז לפקפק ביופיי?" היא שאלה באיבה, "מי אתה? חתיכת אפס עלוב. אינך רואה? אינך מבין?"

"זה הקסם של לילית," אמרה השדה עם הברדס, "היא השדה היפה ביותר שיש, אבל מי שמצא אהבה בחייו רואה את פרצופה האמיתי והכעור. לך יש אישה הריונית שמחכה לך בבית."

"למי קראת פרצוף כעור?!" זעפה לילית, "התביישי לך!"

"למה השם הזה מוכר לי?" שאל ניר.

"אני אספר לך מיד לאחר שנצא," אמרה השדה והרימה את רגליה כדי לצאת. כפות רגליה התרנגוליות נחשפו לרגע מתחת לגלימה אותה לבשה וזה ערער את בטחונו של ניר.

"נו, למה אתה מחכה? כולם בסכנה!" היא זרזה אותו.

"גם דודו ושת בסכנה," אמר ניר, "ואני לא מתכוון לנטוש אותם פה. את מנסה להפריד בינינו, נכון?"

"מה?" שאלה השדה בבלבול.

"אני לא אמור לבטוח בשדים," אמר ניר, "אני אחלץ אותם."

"הם נראים לך כאילו הם רוצים להיחלץ?" שאלה השדה, "הם כבר עמוק בתוך הבוץ! תראה אותם!"

השדים פרסו חופה מאולתרת מעל דודו ולילית. שד אחד עמד ביניהם וניהל טקס חתונה משונה בין השניים.

"חזור אחריי," אמר השד לדודו, "הרי את..."

"...הרי את..."

"...מקודשת לי בטבעת זו..."

"...מקודשת לי בטבעת זו..."

"ברגע שהם יהיו נשואים היא תוכל לעשות בו כרצונה," אמרה השדה לניר, "אני הולכת מכאן, איתך או בלעדיך. אתה כבר לא תוכל להציל את חבריך."

השדה נעלמה, משאירה מאחוריה את הגלימה ריקה עם הברדס. ניר אובד העיצות לא ידע מה לעשות...

"תקשיבו, זה הכל אי הבנה אחת גדולה!"

ענבר ונטע עמדו מול רומי, מנסים להבין מה היא רוצה מהם.

"אני בסך הכל חלק ממשלחת שהמטרה שלה זה להפסיק את השימוש בשיקויי אנקה או כל דבר," היא אמרה, "כדי להחזיר את הכח ל... לא משנה, לא לגמרי הבנתי, אבל אין לי שום דבר נגדכם! תנו לי לחזור לחברים שלי, לעומר לוי, להילל בן שחר, ל-"

"הילל בן שחר?" שאלה נטע פתאום.

"אמא," שאל ענבר את נטע, "הילל בן שחר זה לא ה...?"

"כן, זה הוא," אמרה נטע, "אם היא טוענת שהיא באה עם הילל בן שחר אולי תביא אותה אליו? אם הנערה דוברת אמת נחוס על חייה, אך אם לא תמצאו אותו עד שקיעת השמש הבא אותה הנה ונשיב לה כגמולה."

"או שפשוט נשחרר אותה ביער," הציע ענבר, "אני בטוח שחיות הפרא יישמחו לקבל ארוחת ערב שהם לא טעמו זמן רב..."

רומי הביטה בענבר. היא לא האמינה שבחורים חתיכים כמוהו יכולים להיות מרושעים כל כך. אבל לא הייתה לה ברירה. היא הייתה חייבת לצאת איתו לחפש את הילל. לו רק היה לה השרביט שלה היא הייתה יכולה לבצע לחש איתור שהיה מוביל אותה להילל בן רגע, אבל כשלחשה "אציו שרביט" דבר לא קרה. השרביט השבור נשאר בידיה של נטע.

נטע קטפה ענף מאחד העצים ומלמלה כמה מילים בשפה שרומי לא הכירה.

"אם תמצא את הילל," אמרה נטע לענבר, "תן לה את זה," היא הושיטה לו את הענף השבור, "זה יהיה השרביט החדש שלה."

ענבר החזיק את השרביט שזהר ונעלם.

"אל תדאגי, הוא שמור אצלי," אמר לה ענבר, "בואי נצא עכשיו."

על סירת מנוע בלב האוקיינוס הייתה דמות לבושה גלימה בצבע כהה, מעין שילוב של שחור-ירוק-כחול. על הגלימה היו עיטורים משונים, כמו ספירלות או הירוגליפים או מילים בכתב עברי קדום. הדמות שלבשה את הגלימה הייתה נראית כמו אישה בת כשלושים וחמש או ארבעים. שיערה השחור והחלק שהגיע עד אמצע גבה עטף את פניה העגולות והחיוורות. עיניה הכחולות והבורקות הביטו אל תוך הים, כאילו עומד לצאת משם איזה דג או משהו.

מה שיצא מהאוקיינוס בסופו של דבר לא היה דג אלא נער כבן 16 וחצי עם שיער חום קצר. הוא זינק החוצה מהאוקיינוס כאילו משהו שיגר אותו למעלה, שזה לא היה רחוק מהמציאות. הנער הרטוב לחלוטין עף באוויר כתוצאה מהשיגור לכמה שניות וכשהחל לנחות גלימתו החלה לעוף כלפי מעלה, חושפת את מכנסי הג'ינס הרטובים שלבש מתחת לגלימה ואת כפות רגליו היחפות והלבנות בניגוד לשאר גופו השחום.

האישה הרימה את ידה באוויר וכיווננה אותה לפי מיקומו של עומר, עד שהיה נראה כאילו היא מסוגלת לשלוט במיקומו באוויר. לאט לאט היא הורידה את ידה אל הסירה ועומר צנח לאיטו עד שהתיישב על הספסל מולה. השרשרת הדקיקה שענד על צווארו הייתה דבוקה לעורו הרטוב וברגע שהתיישב הוא הוציא מכיסו כיפה לבנה וחבש אותה לראשו.

"שלום," הוא אמר לה, "מי את?"

האישה חייכה אליו. "אני רואה שהיה לך די פשוט לצאת משרו של ים," היא אמרה לו.

"מי את?" שאל עומר בשנית, הפעם בטון פחות ידידותי. הוא לא אהב את איך שהאישה ההיא בוחנת את פניו בעיון, כאילו צמח לו חצ'קון גדול וירוק על האף.

"כמה שאתה דומה לאבא שלך..." היא אמרה חלושות.

"אבא שלי?" הוא שאל בהפתעה, "את מכירה את אבא שלי?"

"אפשר לומר," היא אמרה, "ואתה דומה לאבא שלך... כשהוא רוצה. בהנחה שהוא באמת אבא שלך ולא... לא האיש ההוא..."

"אבא או לא אבא, מי את?" הוא שאל והוציא את שרביטו הרטוב מדש גלימתו.

"אוי, אתה רטוב לגמרי, סליחה," חייכה האישה ובהנפת יד עומר הרגיש רוח חזקה מייבשת אותו ואת בגדיו. רק כפות רגליו נותרו קרות. הוא הניח שנעליו נפלו ממנו כשנפל למים או כשעלה מהם. אבל מה קרה לגרביים שלו? הוא בוודאות לבש כאלה...

"קח," אמרה האישה והושיטה לו נעלי ספורט שהיו במידה שלו, "אלה עוצבו במיוחד עבורך. ואני ממליצה לך להוריד את השרביט שלך ממני כי אני הסיכוי היחיד שלך להגיע ליבשה ולא לטבוע בים הזה."

"אני לא טבעתי קודם, למה שאטבע עכשיו?" הקשה עומר ולא הוריד את שרביטו.

האישה נאנחה והניפה את ידה הצידה. שרביטו של עומר עף מידו ונפל למים בהתאמה לתנועה שעשתה.

עומר ההמום הוריד את ידו במבוכה והכניס אותה לדש הגלימה הריק, כאילו הוא מצפה למצוא שם שרביט אחר.

"אני אדאג לך לנשק, אל תדאג," אמרה האישה, "אבל לא פה. וזה לא שאתה יכול לעשות לי פה יותר מדי... אבל אל תדאג, אני לא מתכוונת לפגוע בך."

"מי את?!" הפעם עומר צעק.

"אתה לא מזהה אותי?" היא אמרה לו, "אני ראיתי אותך כל כך הרבה פעמים כשהיית קטן..."

עומר לא האמין. "אני לא זוכר אותך," הוא אמר לה בעוינות.

האישה חייכה. "אמא שלך בוודאות זוכרת אותי. הייתי קופצת לגולדי לקפה כל כך הרבה פעמים..."

"אמא שלי לא שותה קפה, והיא בכלל לא גולדי! תפסיקו לומר את זה כל הזמן!" התעצבן עומר, "ואם באמת היית באה היית אומרת לה מי אבא שלי אם את מכירה אותו!"

האישה צחקה. "משעשע לראות איך מפעוט חמוד גדלת והפכת להיות נער מתבגר ועצבני. טוב, כנראה שהייתי צריכה להציג ת עצמי קודם למרות ששגיתי וחשבתי שאתה זוכר אותי... שמי נעמה," היא אמרה, "ואימא שלך היא כן גולדי. אתה חייב להפנים את זה, עומר."

"אה, כן?" המשיך עומר, "אז אם גולדי אימא שלי אז מי אבא שלי, ישראל רהב? הדבר הזה לא הגיוני!" הוא אמר.

"האמת שיש בזה היגיון," אמרה נעמה, "אם אבא שלך הוא ישראל רהב מן הסתם תששרוד בסביבה הטבעית של רהב... אולי זה נראה לך רק כמו שם משפחה, אבל ישראל רהב הוא אדם לא רגיל."

"הוא יודע את סוד הקסם היהודי," העיר עומר.

"אני יודעת," אמרה נעמה, "אבל זה... זה נוסף. טוב, אני אתניע את הסירה ברשותך," היא אמרה ומיד המנוע החל להרעיש והסירה התקדמה ונסעה על הגלים. עומר לא ראה יבשה בשום מקום סביבו, אבל נעמה אמרה לו שהם נוסעים לעבר הג'ונגל שבו נמצאים כל חברי המשלחת.

"דווקא אתה נפלת למים," היא אמרה, "וכל השאר הגיעו ליער הגשם... מה רהב עשה איתך שם?"

"הוא..." החל עומר לומר, מתלבט אם לבטוח בה, "הוא סיפר לי סיפורים על... על שדים..."

"הוא בטח סיפר לך על שלמה ואשמדאי, נכון?" שאלה נעמה, "הוא אוהב את הסיפור הזה למרות שזה אחד הכישלונות שלו כי הוא נכשל בשמירה על השמיר. אבל יש סיפורים הרבה יותר רלוונטיים אלינו," היא אמרה, "כמו הסיפור של החברה החדשה של שת ודודו..."

"מה? על מה את מדברת?" שאל עומר.

נעמה לקחה נשימה עמוקה לפני שהתחילה לנאום. "ביום השישי לבריאת העולם," היא החלה את דבריה, "עוד לפני בריאת האישה מצלעו של אדם הראשון, הביא אלוהים בפני האדם את כל בעלי החיים כדי שיקרא להם בשמות. אדם ניסה להזדווג עם כל נקבה מאותם בעלי חיים, אך לא מצא באף אחת מהן את מי שתשלים אותו. הוא התפלל לאלוהים שיברא לו בת זוג מתאימה. אלוהים שמע לתפילתו וברא עבורו את לילית, אך היא לא נבראה מעפר כמו אדם אלא מזוהמה ופסולת. לילית המרדנית הייתה אישה יפת תואר שידעה לפתות את האדם ולהפעיל את יצריו המיניים במלוא הכח, וזו הייתה כל מטרתה - קיום יחסי מין איתו. אדם, שהיה היצור האנושי היפה ביותר בכל הזמנים, עלה כמובן על התרמית ועל מטרותיה האמיתיות ולככן לילית נאלצה להימלט לא לפני שילדה לאדם כמה ילדים שגדלו והיו השדים אותם אנו מכירים היום. היא ברחה לים סוף ושם פגשה את אשמדאי, וילדה לו המוני ילדי שדים מדי יום. אדם התלונן לפני אלוהים כי אשתו נעלמה, והוא שלח שלושה מלאכים ששמותיהם סנוית סנסנוי וסמנגלף להחזיר את לילית. על המלאכים הוטלה משימה לשכנע את לילית לחזור לאדם, אך לא להכריחה אם היא לא רוצה בכך. כשמצאו המלאכים את לילית, בקשו ממנה לחזור, ולא – יטביעו אותה בים. כתשובה ענתה להם לילית כי היא יודעת שאלוהים ברא אותה כדי להרוג תינוקות בנים בני פחות משמונה ימים, ומקץ ימים אלה לא תוכל לגעת בהם. אך בנוגע לתינוקות בנות, לילית טענה שבמשך 12 ימים יהיה לה חופש בנוגע אליהן. בנוסף לכך, היא סיפרה להם שילדה לאשמדאי שדים, והרי אישה לא יכולה לחזור לבעלה לאחר שבגדה בו. שלושת המלאכים עזבו את לילית לנפשה, אך מכיוון שפחדו מאיומיה, השביעוה שלא תיגע בתינוק אם תראה אותו במקום מגוריו, או תראה קמע שעליו כתובים שמותיהם. בנוסף, על כל אחד מבני האדם שתהרוג, יהרגו מאה מבניה, ועל כן מתים מאה שדים כל יום. אבל לילית השדה לא אמרה נואש. היא לא חודלת מלהתעלל בבני האדם - גברים, נשים וילדים. מלכת שבא המפורסמת, למשל, היא לילית ולא אחרת. בחידותיה היא חזרה על פיתוייה לאדם הראשון. השדה לילית מהווה איום מחריד יותר מאשר המסופר. היא אינה "רק" איום לפיתוי גברים אלא היא מחרידה את בני האנוש ומרתיעה אותם בכך שהיא מאיימת על חיי תינוקות בני יומם, מפחידה נשים הרות, ומפתה ומחטיאה גברים רבים. לילית הורסת את הבית, גוזלת את זרעו של הבעל, מקיימת יחסי מין עם האישה והורגת את ילדיהם. פגיעתה של לילית בבני אנוש היא פיזית ונפשית כאחד. מגוון ההתעללויות שלה בבני האדם הוא רב ומשקף את הפחדים והחרדות ולמעשה את השדים הפרטיים של כל איש ואישה. מקרים רבים של מיתת תינוקות בכלל ומקרים של מוות בעריסה בפרט יוחסו ללילית, הנוקמת את דם בניה. תינוקות בני פחות משמונה ימים, שטרם עברו טקס ברית מילה, נחשבו פגיעים במיוחד למעשיה של לילית. וכעת היא פיתתה את שותפיך למסע, דודו ושת, להצטרף אליה. להערכתי הם אבודים, אך ניר אליהו עוד מאמין שיש להם תקווה."

"רגע, מה?!" צעק עומר בבעתה, "שת? דודו? ניר?"

"לניר הייתה פגישה עם אשמדאי בהר השדים," אמרה נעמה, "וכשהפגישה הסתיימה ניר ניסה לצאת מההר אך השדים הקדימו אותו. כעת הוא עד לחתונתם של לילית עם דודו ושת. כשהצעתי לו להימלט משם הוא סירב בטענה שינסה לעזור להם, אך אין אפשרות להצילם..."

"את השארת שם את ניר?!" הזדעזע עומר, "איך את הגעת לשם? מי את בכלל? את אנושית?!"

נעמה הנידה בראשה. "אני שדה," היא אמרה.

עומר ניסה לקפוץ לים אך איזשהו גל הדף אותו בחזרה לסירה הנוסעת במהירות.

"כישפתי את הסירה בלחש הגנה, אי אפשר ליפול למים עד שנגיע לחוף," היא אמרה.

"את מטורפת," אמר לה עומר, "תוציאי אותי מפה! איך בכלל פגשת אותי כשהייתי קטן אם את שדה ואני הייתה בארץ ישראל?"

"אתה לא היית בארץ ישראל," אמרה נעמה, "אתה היית במקום אחר..."

רומי וענבר טיילו להם ביער הגשם שנראה מאיים יותר לאחר שהלילה ירד. "הילל!" רומי צעקה לחלל האוויר, "שיר! הילל! אתם שומעים אותי?"

"הילל!" צעק גם ענבר, "הילל! לא, הוא לא עונה. את בטוחה שלא עבדת עליי?"

"לא, ענבר, זו אי הבנה, אתה חייב להבין את זה," ענתה רומי, "ועוד מעט נמצא את הילל."

ענבר נאנח והמשיך לשוטט לצד רומי ברחבי היער. רומי הרגישה חסרת אונים ללא השרביט שלה, אבל לא הייתה לה כל דרך להשיג את השרביט. אלא אם כן היא תצליח לבצע לחש בלעדיו...

"אציו שרביט," היא לחשה בלי שענבר שמע. מיד היא הרגישה את זה, משהו בתוך ידה. רומי פתחה את ידה המאוגרפת ולא ראתה שם שרביט. טבעת עגולה וזהובה הייתה לה ביד. רומי משכה בכתפיה וענדה את הטבעת על הקמיצה ומיד היא הרגישה תחושה משונה... כזאת שהרגישה רק כשאחזה בשרביט...

"מה, זה השרביט שלי? הטבעת הזאת?" חשבה רומי והחליטה לנסות את הדבר. היא כיוונה את היד עם הטבעת לעבר ענבר וצעקה: "אגוואמנטי!"

זרם דקיק של מים יצא מהאצבע שענדה את הטבעת. כשהמים פגעו בענבר הוא קפץ במקום בבהלה.

"מה את עושה?!" הוא צעק.

"רק בדקתי... אתה יכול לשמור את השרביט," אמרה רומי, "אני אמשיך מכאן. לומוס!"

הטבעת שרומי ענדה על אצבעה הפיצה אור שהאיר את דרכם של רומי וענבר.

"את ממש מוזרה..." אמר ענבר, "את לא סתם מכשפה, את אישה כשפנית!"

"אוי ואבוי, אז מה תעשה לי?" שאלה רומי ביובש לא אופייני.

ענבר הרים את ידו באיום, אלא שרעש חזק הרתיע אותו והוא הוריד את ידו.

"מה זה?" שאלה רומי ששמעה גם היא את הרעש מהמרחק וראתה כמה עצים נופלים באופק, "זה נשמע כמו שואב אבק!"

"זה לא יכול להיות... לא... למה דווקא עכשיו?" ענבר התלונן, "טוב, תתכופפי ונחכה שהוא יעבור."

"מי יעבור?" שאלה רומי.

"בעל זבוב," ענה ענבר כשרעש הזמזום שהזכיר יוצר שואב אבק חלוד הלך והתגבר, "זה זבוב ענק ומאיים. אז עכשיו לטובתך כדאי שתיצמדי לקרקע ו-"

"-תיזהר!" קטעה אותו רומי. היא בעטה במפשעתו כך שהוא התכופף ונאנק בכאב, אבל בדיוק אז חלף מעל המקום שבו היה פעם ראשו של ענבר זבוב שחור וענק בגודל אוטובוס, עם עיניים בגודל כדורי פילאטיס שזהרו משום מה והיו מקור האור היחיד בחשכת הלילה, הרבה יותר מדי רגליים דקות כמו שיערות אך בגובה שני מטרים, קול זמזום נמוך שנשמע מכנפי הזבוב, פה שהיה מעין חדק שהקוטר שלו היה ארוך יותר מרומי וענבר יחד ושלא הפסיק לרייר על האדמה ריר זבובי ומגעיל וזוג ידיים אנושיות שיצאו לו מתחת לעיניו.

"זה..." נאנק ענבר, "זה בעל זבוב..."

"אינסנדיו!" צעקה רומי כשהיד שלה ביצעה את תנועת הלחש, ומהטבעת שלה יצאו סילוני אש לעבר בעל זבוב שמיד צרח, אם אפשר לקרוא לרעש של מכונית שנוסעת במהירות בהילוך ראשון יחד עם שואב אבק חלוד ומפוח עלים ביום רע צרחה. כמה מרגליו של הזבוב עלו באש שמיד כבתה, אבל בכל זאת רגליו של הזבוב ניזוקו.

"רומי, את הצלת את חיי!" צעק ענבר.

"הזבוב הזה עדיין פה, אז עוד לא עשיתי כלום!" התעצבנה רומי וירתה לעברו עוד כמה סילוני אש מהטבעת. ענבר, שלא היה יכול לסייע יותר מדי, נעמד מאחוריה והריע לה עד שהזבוב נמלט.

"יש!" הוא צעק באושר כשבעל זבוב עף גבוה ואז הסתלק משם כשכנפיו משמיעות רעש של להבי מסוק, "עשית את זה!"

הוא חיבק אותה באושר והיא הסמיקה בעוז.

"אממ... תגיד, ענבר, זה השרביט שלי מתחת לבד החלציים הזה שלך או שאתה פשוט שמח לראות אותי?"

ענבר התרחק ממנה במבוכה ואחז בחבל הטבור שלו.

"זה השורש שלי, את הרגשת את השורש. עכשיו בואי נחפש את הילל, אם הוא לא ענה לנו עד עכשיו כנראה שהוא לא במצב טוב."

רומי הנהנה והשניים המשיכו לשוטט ברחבי היער ולקרוא בשמו של הילל.

"הילל!"

"הילל!"

הילל ושיר עוד היו צמודים זה לזו לעץ ההוא, אבל הם נרדמו כשראשיהם שעונים אחד על השני. למזלם הרב, הצחנה שעלתה מהגוש הרירי שהדביק אותם לעץ הבריחה כל מיני טורפי לילה כך שהם היו יכולים לישון בשלווה. אבל כשזרחה השמש והילל פקח את עיניו הוא ההרים את ראשו מיד וכך נגח בטעות בשיר.

"איי!" שיר התלוננה, "לא יכולת למצוא דרך פחות אגרסיבית להעיר אותי?"

"ששש..." היסה אותה הילל והאזין לקולות הטבע. מלבד ציוצי הציפורים ופטפוטי הקופים הוא גם שמע את רומי צועקת במרחק "הילל! הילל!"

"וואו, היא בטח חיפשה אותנו כל הלילה," אמר הילל וצעק: "רומי! אנחנו כאן! אני ושיר!"

"הילל! איפה אתה? תמשיך לצעוק כדי שאוכל להגיע אליך!" הוא שמע את קולה המרוחק של רומי.

"רומי! בואי הנה! אני כאן! אני ושיר דבוקים לאיזה עץ על ידי... לא משנה, תבואי ותראי לבד!"

שיר הצטרפה גם היא.

"רומי!" היא צעקה, "בואי! תצילי אותנו!"

רומי וענבר שמעו את צעקתה של שיר. ענבר מיד נעצר במקומו.

"מי זאת?" הוא שאל, "היא לא הילל!"

"זה בסדר," הרגיעה אותו רומי, "זאת שיר, היא משלנו."

"מעולה," אמר ענבר, "אני כבר לא יכול לחכות לפגוש את הילל בם שחר! שמעתי עליו כל כך הרבה! אם אני שומע נכון אני חושב שאני די יודע איפה הילל ושיר נמצאים. בואי אחריי!"

ענבר התקדם משם ורומי צעדה אחריו. הוא עבר דרך עצים צפופים ושורשים שעלו מן הקרקע, סטה מן השבילים כל כך הרבה פעמים והלך בדרך שרומי מעולם לא הייתה שוקלת לבחור בה. אם לא ענבר היא הייתה ממשיכה לשוטט ביער לנצח.

"הילל! שיר! אנחנו באים!" היא צעקה.

"רומי!" היא שמעה את תשובתו של הילל, קרובה יותר מתמיד.

"רגע," היא שמעה את שיר שואלת, "מי זה אנחנו?"

ענבר הוביל אותה דרך מסך של עלי קיסוס. הם עברו את העלים ומאחוריהם נגלה העץ שאליו היו דבוקים הילל ושיר.

"אנחנו זה אני וענבר," אמרה רומי, "הוא אדן שדה והוא עזר לי למצוא אתכם."

"רומי הצילה את חיי," הודה לה ענבר, "ואני חייב לה על זה לנצח."

"אה, ותראו!" אמרה רומי והראתה להם את הטבעת הזהובה.

שיר והילל החליפו מבטים המומים.

"א..." החל הילל לומר.

"ש... אממ... בע..." ניסתה שיר לדבר.

"מה קרה?" שאלה רומי בחיוך מאוזן לאוזן.

"שאני אשאל או אתה?" שאלה שיר את הילל.

"התחתנתם?" שאל הילל את מה שהוא ושיר ניסו לומר.

רומי הביטה בטבעת, ואז הביטה בענבר, ואז הביטה שוב בטבעת.

"אה, לא," רומי ענתה, "זה פשוט... זה במקום שרביט, אתה מבין?"

"מה זאת אומרת במקום שרביט?" שאלה שיר בחשדנות.

רומי הצביעה על הגוש הרירי שהתקשה בינתיים וצעקה, "רדוקטו!"

הגוש הרירי התנפץ לרסיסים ושיר והילל נחתו על הקרקע הבוצית וניערו את גפיהם שכבר החלו לאבד דם.

"מפתיע איך לא נהיה לנו נמק," אמרה שיר.

"הו, השרביט שלי!" קרא הילל. השרביט שלו היה מרוסק על האדמה יחד עם חתיכות מהגוש הרירי שהדביק אותם לעץ.

"זה בסדר, גם אני איבדתי את השרביט שלי, אבל איכשהו הטבעת הזאת צצה בידי," הרגיעה אותו רומי, "ואתה יכול להשתמש בשרביט החלופי שנטע הביאה לי."

ענבר הושיט להילל את השרביט של רומי. הילל אחז בשרביט והניד בראשו. "הוא לא מגיב טוב כמו השרביט ההוא. זה שרביט שעוצב בשבילך, רומי."

"אה, אז אולי הטבעת?" שאלה רומי והביאה לו את הטבעת שלה. הילל ניסה לענוד את הטבעת אך היא הייתה צרה מדי עבור אצבעותיו והוא נאלץ להחזיר לה אותה.

"רגע, רומי, איך השגת את הטבעת הזו?" שאלה שיר.

"אמרתי 'אציו שרביט' והטבעת הזו הופיעה ביד שלי, כנראה זה שרביט אלטרנטיבי," רומי הסיקה, "אבל עכשיו אני עם שני כלי נשק ואני לא יודעת מה לעשות עם שניהם."

"אני אשמור לך על השרביט בינתיים, רומי," אמר לה ענבר.

"תודה," חייכה רומי לעברו וחיבקה אותו חיבוק קצרצר.

הילל ושיר הביטו במתרחש בבלבול.

"תגיד," לחשה שיר, "היא תמיד הייתה מחבקת הרבה?"

"אני חושב שכן," ענה לה הילל, "אם כי אני מניח שזה שהיא מחבקת אדם כל כך-- סליחה, אדן כל כך חטוב ויפה זה בונוס עבורה."

"טוב, אז..." אמרה רומי, כובשת את עיניה באדמה וגוררת את רגלה כה וכה בניסיון נואש להימנע מקשר עין, "אז עכשיו אתה בטח צריך לחזור לאימא שלך, לא?"

"אה, היער זה הבית שלי," ענה ענבר, "אני רק צריך להודיע לאמא שלי שהכל בסדר. אני לא חייב להיות לידה כל הזמן, את יודעת..."

רומי צחקקה וענבר הנבוך הקיש כמה דפיקות על עץ סמוך.

"זהו," הוא אמר, "הודעתי לה. אני משוחרר."

"כן, אם אפשר לקרוא לדבר הזה שמחבר אותך לאדמה כל הזמן שחרור," ציינה רומי וצחקה.

"טוב," הכריזה שיר בניסיון להרגיע את הרוחות, "שנמצא את האחרים?"

"אולי הם כבר הגיעו לקואורדינטה?" שאל הילל, "זה מה שאנחנו היינו עושים."

"אבל איך נעשה את זה? שת לא איתנו, דודו לא איתנו, עדנה גם לא... הם היו האנשים שאמורים לסייע לנו להתמצא," ציינה שיר.

"מה הבעיה? אני אקח אתכם! תאמרו לי מה אתם מחפשים!" הציע ענבר, "אני מכיר את היער הזה כמו חבל הטבור שלי!"

"אז זהו, שאנחנו לא יודעים," ענה הילל.

סירת המנוע הגיעה לחוף שקט שסמוך אליו נפרש יער גשם אימתני. נעמה דוממה את המנוע והיא ועומר ירדו מהסירה.

"קח," היא הושיטה לו משהו שנראה כמו לחמניה לבנה.

"מה זה?" שאל אותה עומר.

"זה מן," היא אמרה לו.

"מן? כמו שהיה לבני ישראל במדבר?" שאל עומר בחוסר אמון, "איך אדע שאת לא מרעילה אותי או משהו?"

"אם באמת הייתי רוצה להרוג אותך הייתי כבר עושה את זה מזמן, נכון?" ענתה נעמה, "תאכל את זה."

עומר אחז במן ורק אז הוא שם לב כמה רעב הוא היה.

הוא הביט בנעמה שהחזירה לו מבט אימהי ואוהב. "נו, תאכל," היא אמרה לו בחיוך.

עומר חייך במבוכה כשראה את המבט הזה. אימא שלו תמיד הביטה בו במבט המבולבל הזה שלה, ולפעמים היה לה גם מבט לוחמני כמו של אימא אווזה שמוכנה להקריב את חייה למען אפרוחיה. אבל מבט חמים שכזה הוא לא ראה מעודו.

"בסדר," התרצה עומר ונגס במן. היה לזה מרקם משגע - משהו קריספי אבל גם נימוח, רך ונעים.

"וואו!" הוא אמר, "טעם של שוקולד מעולה!"

"בתיאבון," אמרה לו נעמה, "לא אכלת כבר יומיים!"

"יומיים?" שאל עומר בבלבול.

"כן," היא אמרה, "ממתי שהגעת מפני הים אל מתחת לקרקעית, יחד עם הזמן שהיית חסר הכרה שם, וכל הסיפורים והדיבורים שלך ושל רהב, ואז החזרה שלך... הדברים האלה לוקחים זמן, ותוסיף את זה שלא אכלת ממתי שזזת אחורה בזמן עם המחולל."

עומר הנהן והמשיך לאכול את המן ברעבתנות, כמו נער שלא אכל יומיים.

נעמה חייכה ואמרה, "ובקשר לנשק שלך... בטח ראית אותי עושה את כל הכשפים האלה. אבל אני שדה, אני לא באמת צריכה את זה..."

היא הסירה מאצבעה טבעת כחולה והושיטה אותה לעומר.

"קח," היא אמרה לו, "זה יהיה לך במקום המקל ההוא."

"למה דווקא טבעת?" שאל עומר, "למה לא שרביט?"

"למה כן שרביט?" ענתה נעמה, "הסיבה היחידה שהשתמשתם בשרביטים זה כי עולם הקוסמים הישראל הושפע מעולם הקוסמים הבריטי לא מעט, אבל בימי קדם נהגו הקוסמים הישראליים להסתובב עם טבעות. תנסה את זה, תגלה שזה הרבה יותר נוח ומתאים לך."

עומר ענד את הטבעת על הקמיצה ומיד הוא הרגיש תחושה משונה, כזאת שהרגיש רק כשאחז בשרביט. הוא הצביע על נעמה וקרא, "מופליאטו!"

זמזום מחריש אזניים נשמע פתאום, אבל נעמה צחקה. "זה לא כתוצאה מהלחש, עומר, תראה!" היא אמרה והצביעה לתוך הג'ונגל. משהו שנראה כמו זבוב ענק עם הרבה יותר מדי רגליים שחלקן חרוכות עף מתוך העצים והפיל כמה מהם בדרך. הוא נסק לשמיים ועף לעבר הים במהירות עד שנעלם באופק.

"אם תזדקק לעזרתי פשוט תקרא לי בשם," אמרה נעמה, "אני תמיד אבוא לעזור לך."

"למה את לכ כך רוצה לעזור לי?" עומר הקשה.

"כי אני אוהבת אותך ודואגת לך, אתה כמו בן בשבילי," היא ענתה לו.

עומר משך בכתפיו. "לעזרה אני לעולם לא אתנגד, כל עוד אין לזה מחיר."

"זה לא יכול להזיק," ענתה נעמה.

עומר ונעמה שתקו זה מול זו. אמנם הוא חשב שהוא גבוה, אבל נעמה היתה גבוהה ממנו לפחות בראש מה שאומר שגובהה עלה על מטר תשעים. עומר כבש את עיניו בחול הים הרך, ממתין למשהו שיקרה.

"אולי כדאי שתמצא את חבריך," ייעצה לו נעמה, "אני מוכנה לסייע לך אם אתה רוצה."

"טוב," משך עומר בכתפיו ובהינף יד נעמה שלחה אותו להר של אשמדאי, שם הוא הופיע פתאום לצד ניר.

"המורה!" הוא קרא בהפתעה, "מה זה?"

ניר הביט חסר אונים במתרחש מולו. דודו אחז טבעת שחורה ושדה מכוערת שלבשה הינומה ושמלה לבנה עמדה מולו.

"זאת לילית, אשתו ואימו של אשמדאי," ענה ניר, "וברגע שדודו ישים את הטבעת על האצבע שלה היא תשלוט בו. ושת הבא בתור..."

"נראה כאילו היא כבר לשוטת בהם," ענה עומר כשראה את דודו ושת מביטים בלילית כמהופנטים.

ובינתיים, הילל, שיר, רומי וענבר עמדו ביער וניסו להבין את טיבם של הטבעות.

"את אומרת לי שאם אזמן את השרביט אני אקבל טבעת?" שאל הילל, "למה דווקא טבעת? מה הרעיון פה?"

"אני לא יודעת," ענתה שיר, "אבל אתה מוזמן לנסות."

"אציו שרביט!!" הכריז הילל.

ובינתיים, בהר של אשמדאי, הטבעת השחורה שדודו עמד לענוד על אצבעה השחורה והשלדית של לילית נעלמה פתאום.

"הטבעת! איפה הטבעת?!" קירקרה לילית.

"אה... לא יודע..." ענה דודו בבלבול.

בידו של הילל שהיה בתוך היער הופיעה טבעת שחורה פתאום. הילל ענד אותה ומיד חש תחושה משונה, כזאת שהרגיש רק כשאחז בשרביט.

"אקספליארמוס!" הוא קרא והצביע על רומי. הטבעת של רומי עפה מאצבעה היישר לתוך ידו.

"אני אוהב את זה," אמר הילל, "זה הרבה יותר נוח."

ובהר של אשמדאי, הטבעת החסרה גרמה לאנדרלמוסיה.

"איפה הטבעת?!" השתוללה לילית והצביעה על ניר שעמד שם. "חיי הילדים שלך בסכנה, תן לי את הטבעת!"

"ילדים?" שאל עומר בבלבול.

"אני אסביר לך אחר כך," ענה ניר, "כרגע אנחנו צריכים לעשות משהו עם השדה הזאת."

לילית מיד הבחינה בעומר שעמד שם.

"אתה!" היא צעקה, "אתה הילד! עליי לקחת אותך לאדון!"

"אני... מה?" שאל עומר בבלבול.

לילית מיד שינתה את צורתה לדמות אימהית שהזכירה לו את נעמה יותר מדי, רק שרגליה היו רגלי תרנגול. עומר הזכיר לעצמו שגם לנעמה המקורית מן הסתם היו רגלי רנגול רק שהוא לא ראה את זה.

"עומר שלי," אמרה לו לילית בחיוך אימהי, "בוא אליי..."

היא נראתה כמו נעמה באופן משכנע למדיי, ועומר כמעט התפתה לגשת אליה, אך הוא עצר את עצמו לפתע. זאת לילית, לא נעמה.

"אני אהרוג אותך!" צעקה לילית ששינתה את צורתה בחזרה לדמות המכוערת הההיא, "אפילו אם אשמדאי יהרוג אותי! בוא הנה מיד!"

עומר נשאר נטוע במקומו. הוא לא ידע מה הוא מתכוון לעשות. השדים השתוללו סביבו ושברו וריסקו סלעים גדולים מההר.

לילית התקדמה לעברו והושיטה את ידיה לתפוס אותו. דודו ושת המעולפים לא היו יכולים לעזור לו יותר מדי. וניר, ניר עמד בצד והסתכל, מבלי לדעת מה הוא מעדיף שיקרה...

הפרק הקודם		הפרק הבא