השנה האחרונה

"צ'ק ריידן אמרת? אני מכיר אותו. הוא פעם עזר לי במשהו," אמר ארני.
ארני, נוויל, ג'יני ולונה ישבו בשולחן צדדי בספרייה ושוחחו ביניהם. נוויל בדיוק סיים לספר לארני ולונה על התלמידים החדשים מהשנה השישית. הם סיפרו אחד לשני על מה חברי הבית שלהם דיברו בלילה הקודם.
"אנחנו חושבים שצריך תומכים לצבא דמבלדור, לא להמשיך להיות גוף של תלמידים מסכנים בגיל העשרה," אמר ארני.
"אני מסכימה אתכם," אמרה לונה, "גם טרי בוט אמר משהו דומה אתמול בערב."
נוויל הסתכל במשך כמה דקות על הספרנית מדאם פינץ מעיפה תלמיד שנה שלישית מאזור הספרים המוגבלים ודעתו הוסחה מהשיחה למשך כמה שניות, אבל אז הוא נזכר במשהו. הוא סיפר ליושבים לפניו על הקנטאור שהוא פגש ביער האסור והוא לא שכח לציין, כמובן, שהקנטאור רצה משהו שגובלינים הכינו.
"ראיתי על זה ספר לא מזמן. שנייה אני חוזר." ארני קם מהשולחן וחזר כעבור כמה דקות עם ספר עטוף בכריכה עבה ומצהיבה, שנראה שלא נגעו בה כבר מאה שנה. על הכריכה הודפס באותיות אדומות זוהרות את השם של הספר 'החפצים מתוצרת גובלינים מהמאה השנייה לפני הספירה ועד המאה העשרים לאחריה'.
ארני התיישב בחזרה ופתח בעמוד אקראי. הכותרת של אותו עמוד הייתה: 'המאה הראשונה לפני הספירה'.
"לא נראה לי שנמצא חפצים מלפני כל כך הרבה שנים," אמרה לונה שעד עכשיו בחנה את הספר בסקרנות.
"צודקת," אמר ארני ודפדף עוד כמה דפים קדימה, הוא הגיע לעמוד חמש עשרה ואז עצר.
"הנה, זה נראה מבטיח," אמר נוויל.
הכותרת הפעם הייתה של חפצים מהמאה השמינית לספירה. ארבעת היושבים תרו בעיניהם אחר חפץ שהם מכירים. מדי פעם אחד מהם היה צועק הערות מעצבנות כמו: "מה זה, טבעת הגומז?" או: "נראה שלגובלינים אין מה לעשות בחיים חוץ מלייצר דברים", אבל חבריו השתיקו אותו מידית. הם היו להוטים למצוא משהו שהם מכירים. לאחר כמה דקות הנוכחים בחיפוש התחילו להתייאש. ג'יני התחילה לשחק בצמיד שעל ידה הימנית ולונה התחילה לבהות בחלון במבט החולמני המוכר שעל פניה. רק נוויל וארני עוד המשיכו לקרוא בספר עד שארני התייאש גם הוא ופלט אנחה ארוכה.
"נמאס לי, אני לא מוצא כלום," הוא אמר לנוויל, "ואני גם מאחר לשיעור שינויי צורה."
אך בדיוק כשארני כבר התחיל להעמיס את תיקו על גבו, נוויל הסתובב אליו בחיוך.
"נראה לי שמצאתי משהו."
"מה? מה מצאת?" ארני שאל בהתרגשות ושמט את תיקו בחבטה עזה עד שמדאם פינץ רצה אליהם במהירות וסימנה להם להיות בשקט. ארני ביקש סליחה וחזר לרכון אל השולחן כשהאחרים עושים כמוהו. נוויל הצביע על פיסקה של כמה שורות בתחתית הדף: "חרב עתיקת יומין המוכרת כיום בשם 'חרבו של גודריק גריפינדור' (אחד מארבעת המייסדים של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות) נוצרה על ידי גובלין זקן בשם 'גונוק'. היסטוריונים מהמאה השמינית לספירה מהעדה הגובלינית מוסרים כי גודריק גנב את החרב בכך שהוא התגנב לפונדק קטן שבו ישן גונוק וגזל אותה ממנו באישון לילה. עד היום, נכון לעכשיו המאה העשרים לספירה, היסטוריונים קוסמים וגובלינים נמצאים בויכוח מתמיד למי שייכת החרב. כיום, אם מישהו לא גנב אותה עדיין היא מוחבאת במשרדו של המנהל הנוכחי בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."
"אנחנו הולכים לגנוב אותה," חייך נוויל.
"השתגעת!" ארני לחש כדי שמדאם פינץ לא תצעק עליו שוב, "סנייפ יהרוג אותנו!" 
"צריך גם לקחת קצת סיכונים בחיים," נוויל חייך שנית.
ארני הביט בנוויל כמה דקות כמוכה הלם ולאחר מכן הרים שוב את תיקו.
"טוב, לי יש מבחני סמסטר בקרוב ואין לי כוח לשטויות האלו, תיהנו בלעדי." והוא התחיל ללכת לכיוון המסדרון לכיתה שבה למדו תלמידי השנה השביעית שינוי צורה.
"מה אתכן?" נוויל שאל, מעט בעצבנות מהנימה של ארני, "אתן גם רוצות ללכת?"
לונה וג'יני נענענו את ראשיהם כסימן לשלילה, יותר מפחדות מהנחישות של נוויל מאשר רוצות להסתכן בפריצה למשרד של סנייפ, אבל נוויל לא שם לב לכך והוא חייך בחזרה.
נוויל ושתי הבנות נעמדו בפינת מסדרון הקומה השישית ושוחחו ביניהם. מדי פעם אחד מהם היה מרים את ראשו כדי לבדוק האם המנהל יצא ממשרדו וכשזה לא קרה הוא חזר לדבר בלחשושים עם השאר. השעה הייתה כמעט אחת עשרה כשסנייפ יצא לבסוף מהחדר.
"קדימה," לחש נוויל.
הם אמרו למפלץ האבן ששמר על הכניסה את הסיסמא שהם שמעו מפי סנייפ לפני כשעתיים ועלו במדרגות האבן המתפתלות כמו דרגנוע. נוויל מעולם לא היה במשרד המנהל, אפילו לא בזמן כהונתו של דמבלדור. כשהם הגיעו למדרגה האחרונה ופתחו את הדלת בהיסוס, נתגלה לעיניהם משרדו של המנהל החדש.
מאחורי שולחן בקדמת החדר הם ראו דיוקנאות של מנהלים ישנים של הוגוורטס שקועים בשינה עמוקה. לונה צייצה בקול חלוש כשהיא ראתה את הדיוקן של דמבלדור. בארונות שבצדדי החדר היו מכשירים מוזרים וכסופים ומעל למדף בגובה של נוויל שכבה לה מצנפת המיון המרופטת. נוויל סקר את החדר בעיניו ומצא את מה שרצה. חרבו של גריפינדור הייתה מונחת בתוך ארון זכוכית, כאילו רק מחכה שמישהו יוציא אותה לאוויר העולם.
ג'יני התקרבה לארון בזהירות, הוציאה את שרביטה ולחשה: "אלוהמורה". הארון לא נפתח.
"אוף!," התעצבנה ג'יני, "תפתחי כבר! אלוהמורה!  אלוהמורה! אלוהמורה!" ג'יני הניפה את שרביטה בפראות למעלה ולמטה וכמעט הוציאה לנוויל עין.
"זה לא יעזור," אמר נוויל בעצבנות והזיז את ג'יני קלות, הוציא את שרביטו ולחש: "בוברדו" .
זו הייתה טעות איומה. קול הזכוכית המתנפצת העיר את כל המנהלים של הוגוורטס ואלו התחילו להיבהל ולצרוח בפאניקה. השלושה מיהרו, נוויל הוציא את החרב כשהוא יודע שיש להם אולי חמש דקות עד שסנייפ ישמע את הרעש ויחזור.
הם התחילו לרוץ במהירות לכיוון המסדרון, מתעלמים מהצרחות שמופנות אליהם מכול עבר. מוחו של נוויל קדח במהירות. חזרה במדרגות הנעות, ירידה במדרגות עד לאולם הכניסה ואז... נוויל החליט החלטה וסימן לג'יני ולונה לבוא בעקבותיו, הן הנהנו בראשיהן ופתחו בריצה מחודשת.
שום אוכל מוות לא נראה במדשאות בדרכם ליער האסור. נוויל החליט שכדאי למסור לקנטאור את החרב לפני שיהיה מאוחר ולפני שפרופסור סנייפ יספיק לתפוס אותם, הוא רץ במהירות מסחררת.
השלושה הגיעו ליער האסור אחוזי בהלה. מתנשף ומתנשם נוויל סימן לבנות לעצור והן עשו כמצוותו. לאחר הפוגה קלה הם התחילו ללכת בשביל המוביל אל מעמקי היער האסור בשרביטים מוארים. לאחר כמה דקות של הליכה שקטה שבה נשמעו רק גריסת רגליהם את העלים בלילה החשוך, הם נעצרו.
מולם עמד בדיוק הקנטאור שהם מחפשים, זה שנוויל פגש בביקורו האחרון במקום הנורא הזה. כשנוויל אימץ את עיניו כדי לראות את הסוס-אדם שעומד מולו בבירור, הוא גילה שזה גם אותו מקום שבו שניהם נפגשו בפעם שעברה.
"איך ידעת שנבוא לפה?" נוויל שאל בסקרנות.
"כפי שאתה ודאי יודע משיעוריך עם הקנטאור הבוגד פירנזה, קנטאורים יודעים הכול על פי תנועת כוכבי השמיים."
"כן, הוא באמת הזכיר משהו על זה בשנה שעברה," אמר נוויל.
הקנטאור לא היה נראה מרוצה במיוחד מזה שנוויל מגלה בבית הספר את סודות הקנטאורים אבל הוא בכל זאת התקרב אליהם באיטיות.
"חדל דיבורים, יש לך משהו שאני רוצה בתמורה לשרותינו," אמר הקנטאור בגאווה.
"כן, נכון, הנה זה פה אצלי," נוויל הוציא מידיו את החרב והושיט אותה לידיו של הקנטאור, הוא לא שש במיוחד להיפרד מהחרב כי החרב העניקה לו משום מה תחושת חמימות באצבעותיו, כאילו החרב מזהה שהוא מבית גריפינדור והיא חוגגת את שובו של היורש האמתי שלה.
בדיוק כשאצבעותיו של הקנטאור (אם אפשר להגיד שיש לו אצבעות) נגעו בחרב הזוהרת בחשכה נשמע קול יהיר מאחוריהם ונוויל והשאר הסתובבו בבהלה.
היה זה לא אחר מאשר פרופסור סנייפ.
"יש לך משהו ששייך לי, בורגן," אמר סנייפ.
"אתה מכיר אותו?" שאל נוויל את הקנטאור.
"נו באמת, ילד, תחשוב קצת! אנחנו גרים ביער שבשטח בית הספר, מן הראוי שנכיר את המנהל!"
ולאחר מכן הוא נעץ את עיניו בסנייפ. "נראה לי שעכשיו היא שלי, כבוד המנהל," בורגן אמר בעצבנות.
"לא נראה לי," חייך סנייפ.
דברים רבים קרו בבת אחת. סנייפ הוציא את שרביטו מכיס גלימתו עוד לפני שבורגן הספיק להניד עפעף והחרב טסה היישר לידיו של סנייפ, לאחר מכן מתוך קרחת היער החשוכה יצאו עשרות קנטאורים והתחילו להקיף אותם בדממה, כנראה שהם שמעו את רעש ההמולה סביב החרב ובאו לראות מה מתרחש. ארבעת הקוסמים המפוחדים היו מוקפים.
"אתם תשלמו על זה," סנייפ סינן אליהם מבין שיניו הנוקשות.
סנייפ לחש משהו. ארבעתם הרגישו איך החושך לוחץ אליהם והם מסתובבים במערבולת שסחררה אותם אל על, נעלמים בעלטה ומשאירים את הקנטאורים פעורי פה ומזועזעים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא