לחזור

חברה, אני יודע שאתם שם וקוראים - אבל עדיין הפיק עומד על שלושה כוכבים ובסך הכל 10 מדרגים, ואין תגובות. במקום שאני אעלה פרק כל יומיים - ואני יכול, כי יש לי פרקים על המחשב שאני לא מעלה - אני מחכה או לפחות לארבע תגובות או שהוא יצא מרשימת הפיקים שעודכנו לאחרונה... אני לא מבין, זה גוזל כל כך הרבה כוחות, להגיב?
בכל מקרה, הנה הפרק -

פרק אחד עשרה: לבקש
מישהו דפק על דלתות משרד המנהל.
קסטלן בדיוק עבר על עוד מסמכים, מנהלי העבר של הוגוורטס נמנמו (או עשו עצמם מנמנמים) בתמונותיהם.
"יבוא." ענה קסטלן.
הדלתות נפתחו. מובלים על ידי פרופ' תבאי, נכנסו אלבוס ולילי פוטר אל המשרד.
"שלום, פרופסור קסטלן." אמרו שניהם.
"שלום, האחים פוטר." אמר המנהל וקם ללחוץ את ידם. הוא הודה בנימוס לסגנו, שיצא מהמשרד וסגר אחריו את הדלת.
"דמבלדור.." מלמל קסטלן למורה הישן. "האחים פוטר פה, כמו שביקשת."
דמבלדור הרים את ראשו בישנוניות. "האחים פוטר..? כן.."
"אלבוס!" זעמה מקגונגל, שהייתה ערה, ורק הציגה עצמה כישנה.
"כן, כן, אני ער!" אמר דמבלדור, ומרוב המהירות שבה התיישר בכיסאו, משקפיו החליקו. "שנייה.. סליחה.."
מקגונגל גלגלה עיניים.
"דמבלדור, קראת לנו עד לכאן. בטח יש סיבה טובה!" אמרה לילי במבט מאשים.
"מה.. רגע.. קראתי לכם.. אני טיפה סנילי."
"לא אתה לא!" נבחה מקגונגל
"זה התירוץ היחיד כדי שתיתנו לי לנמנם עוד קצת!"
"דמבלדור!" קראו מקגונגל, לילי, אלבוס, קסטלן ונוויל.
"סליחה, סליחה! זה לא בסדר לתקוף ככה אדם זקן! אבל בוא נגיע לעניין."
"תודה לאל..." מלמלה מקגונגל.
"אני חושב שיש יורש לוולדמורט."
"מה?!" צעקו לילי ואלבוס.
"אתה נורא ישיר." העיר לו נוויל.
"אם כך, נוויל יקירי, ספר להם אתה."
"אני לא יודע מה, לא שיתפת אותנו!"
"אתם רואים שאני סנילי?"
"אלבוס!" קראה מקגונגל
"מה?" ענו שניהם.
"לא אתה." היא אמרה באגביות לאלבוס פוטר.
מקגונגל החליקה אל הדיוקן של דמבלדור והביטה בו במבט זועף.
"אוקיי! אוקיי מינרווה!"
"עכשיו, מה העניין?" שאל אלבוס
"טוב, שר הקסמים וסגנו היו פה."
"תזאוס, הבן של פרסי." אמרה לילי
"אכן. הוא דיבר בצורה נורא נוגדת-בני-מוגלגים."
"אבל.. הוא פרו-בני מוגלגים מאוד!" אמר אלבוס.
"אני חושש שהוא, וכל השכבה העליונה והשולטת במשרד הקסמים, נתונה לקללת אימפריוס."
"איך הגעת למסקנה הזו?" שאל אלבוס
"אבראד יצא לרחרח שם. מסמכים על השמדה של בני המוגלגים, שיחות עם האוויר. דברים חשודים."
"השמדה?" חזרה לילי במבט דואג.
"והכינוי הרשמי החדש שלהם, הוא שואבי-הקסם." הזכיר אבראד. דמבלדור הנהן בכובד ראש.
"עכשיו, קראתי לכם, כדי שתצאו לאחוזת מאלפוי."
"האחוזה של המאלפויים? מה יש לנו לחפש שם?" שאל אלבוס.
"אם יש יורש אדון האופל, אני משוכנע המאלפויים, או לפחות בנו של דראקו – סקורפיוס – יודעים. אני רוצה שתלכו לדבר איתו, דראקו היה חייב טובה גדולה לאביכם, סקורפיוס יהיה חייב לעזור."
"אנחנו לא יודעים איפה הם גרים." על אף שזה היה תרוץ קלוש, אלבוס נאחז בו.
"נוויל בירר את זה, מה הכתובת נוויל?"
"רחוב יחי המלכה, אתלינג." חזר נוויל.
"טוב. רק אני הולך." אמר אלבוס.
"לא! גם אני! מה איתי?" שאלה לילי בכעס.
"אני בן 68 ואת בת 66. אני הגדול יותר, אני יוצא."
"אתה – "
"מגונן מאוד." השלימה מקגונגל בהערכה. "אמיץ ובעל תושייה."
"גריפינדורי." מלמל אלבוס.
"אבל יוצא בין סלית'רין. עקשן כפרד!" הזכיר לו דמבלדור
"ביקשתי מהמצנפת, היא אמרה שיהיה לי טוב בסלית'רין. אני לא מתחרט לרגע. זה שאני שאפתן, לא שולל את האומץ שבי."
קסטלן הרהר במבט זה לרגע. "אני צעיר יותר, אם יקרה משהו יהיה לי קל יותר להיאבק, אני אצא."
"די להתחסד כולם! זה נכון שקסטלן החתיך מביננו, אבל למנהל יש חובות! קדימה אלבוס, צא!" אמר דמבלדור.
אלבוס הנהן, ויצא מהמשרד במהירות. לילי, המנהלים וקסטלן שלחו בו מבט אחרון.
"אכפת לך שאני אשאר פה הלילה?" שאלה לילי.
"לא, תלוני במעונות המורים. יש הרבה מקום."
"תודה.." מלמלה לילי בעגמומיות, ויצאה ממשרד המנהל.

הפרק הקודם		הפרק הבא