give me love

קראתי באיזה ספר שמצאתי ליד המיטה כששמעתי שדראקו התעורר. הוא הסתכל עליי ומיהר לקום.

"את צריכה ללכת." הוא אמר.

הייתי בהלם.

"הכי מהר שאת יכולה" הוא המשיך, כמעט בלי שום רגש ואז הוסיף "בבקשה"

"מה?" שאלתי. זה היה בלתי יאמן.

"זה מסוכן שאת כאן."

"נו די עם זה כבר, דראקו!" עניתי בכעס.

זה היה כאילו הוא באמת לא מבין למה אני מגיבה ככה.

הוא הניח לי בידיים את הנעליים והז'קט שלי, סיים במהירות להתלבש והוביל את הדרך לכניסה.

"בוקר טוב אמא." הוא אמר כשהיא בהתה בי במשך דקה ארוכה.

המשכנו ללכת בשתיקה לכיוון הדלת.

"דראקו, אני..." התחלתי לומר כשהיינו מחוץ לאחוזה.

"אני מצטער" הוא אמר ומיהר להיכנס בחזרה פנימה.

                                                 ***

העמדתי פנים שלא אכפת לי. כאילו זה לא כאב בכלל לגרום לה לעזוב ככה.

אבל זה כאב.

ולגמרי היה אכפת לי.

"דראקו" שמעתי את הקול של אמא "ארוחת בוקר"

"כן אמא" עניתי, ומיהרתי אחריה לחדר האוכל.

                                              ***

השבועות הבאים היה בבחינת גיהנום.

דראקו התעלם ממני, אבל בצורה כל כך מוזרה. הוא לא דיבר איתי או אפילו הסתכל לכיווני.

חייתי בתוך סיוט, ואת השבועות שלאחר מכן העברתי במרפאה.

והנה, כל כך מהר הגיע הסוף.

בית הספר היה מותקף על ידי אוכלי ממות. היינו בעיצומה של מלחמה.

אבל אני לא יכולה למות, יש לי כל כך הרבה דברים טובים לחיות בשבילם.

אמא שלי רצתה את אחותי ואותי מחוץ להוגוורטס כמה שיותר מהר, אבל לא יכולתי לעזוב.

לא יכולתי להסתכן בלא לראות את דראקו שוב. הוא בסכנה, הוא וכל המשפחה שלו.

הוא היחיד שאני אוהבת ואני צריכה להיות שם.

אוכלי המוות היו בכל מקום. קללות עפו לי מעל הראש וכל כך הרבה אנשים כבר מתו.

"תקשיבי לי, את באה הביתה!" אמרה אמא שלי.

"בבקשה תקשיבי לאמא," לחשה לי אחותי "זה לא שווה שתמותי, כלום לא שווה את זה..."

"אני מצטערת, אבל אני נשארת כאן" אמרתי, ובמילים אלה הלכתי.

"דראקו," קראתי כשראיתי אותו במסדרונות החרבים של הטירה "דראקו, אני חייבת לומר לך משהו..."

"זה לא יכול לחכות? אנחנו באמצע מלחמה אם לא שמת לב..." 

תפסתי בידו, מונעת ממנו לעזוב.

הוא הסתכל על היד שלו, בדיוק כמו לפני שנתיים, כאילו מנסה למצוא בה משהו מוזר, או שונה.

"זה לא לגמרי לא הזמן לזה," הוא אמר בחוסר רגש "וגם לא המקום" והוא עזב במהירות.

הרגשתי נבגדת. הכל הלך בצורה הלא נכונה. זה היה טעות. איבדתי תקווה.

אבודה ושבורה התיישבתי על הרצפה הקרה, שוכחת שזו אמצע המלחמה כששמעתי צרחה ואיבדתי את ההכרה.

                                                           ***

דראקו ואני עמדנו רחוק מכולם, משקיפים על האגם.

"מה?" דראקו שאל כשהוא שם לב שאני מסתכלת עליו במשך זמן מה.

"כלום..." עניתי בחיוך.

הוא הסתכל על הידיים במשך כל כך הרבה זמן, ועמדנו בשתיקה מוחלטת.

"למה שלא תגיד את זה?" שאלתי את מה שרציתי לשאול כבר תקופה ארוכה.

או למעשה מיום האהבה.

"להגיד את מה?" הוא אמר בלי להסתכל עליי.

"אתה משחק אותה טיפש?" צחקתי.

"אני באמת לא יודע מה את רוצה ממני..." הוא לחש.

"אז... למה אתה לא אומר את זה?" חזרתי.

"'זה'?" הוא שאל.

"כן, 'זה'."

אחרי דקה ארוכה של שקט העזתי, "אתה אוהב אותי, דראקו?"

זה היה נראה שהוא התאבן, והיה מאוד מופתע מהשאלה.

לא חיכיתי לתשובה.

"למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי?"

                                                             ***

עמדנו שם בשתיקה מוחלטת. זו הייתה דווקא שתיקה נחמדה. לא היה צורך במילים.

"דראקו," לחשתי אחרי שהוא נישק אותי שוב בעדינות. "תגיד לי שאתה אוהב אותי..."

הוא לא ענה אבל רכן שוב לנשק אותי.

                                                             ***

"הכל בסדר?"דראקו שאל כשהוא הגיע לקצה היער, איפה שקבענו להיפגש.

"בטח, מה יכול להיות לא בסדר?" עניתי.

הוא נאנח "זה בגלל זה?"

"דראקו, אולי הבעיה היא שאתה קורא לזה 'זה'."

"מה זה משנה בכלל? אני לא חושב שזה חשוב."

"לי זה חשוב!" עניתי.

"למה את עושה מזה כזה עניין גדול?"הוא שאל בכעס.

"כי ככה! למה שלא תגיד את זה? למה שפשוט לא תגיד לי שאתה אוהב אותי?!"

הוא התחיל להתהלך מסביב ואחרי כמה זמן עצר.

"אני לא יכול." הוא אמר.

"ולמה בדיוק?"

"אני לא יודע... אני לא יודע... איך."

הסתכלתי בעניים האפורות העמוקות שלו.

"אני מניח שאני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו אמר לי משהו כזה."

                                                        ***

"היא נפצעה קשה" שמעתי את קולה של מאדאם פומפרי "אני יודעת שאתה רוצה להיות לידה אבל עדיך שתיתן לה לנוח כמו שצריך."

פקחתי את העיניים. הייתי במרפאה, אבל היה נראה שהיו שם יותר מיטות מהרגיל.

"אני כבר אבוא לבדוק אותך שוב" היא אמרה ממרחק כמה מיטות ממני כשהיא שמה לב שהתעוררתי.

היא נגשה למיטה שמימיני אבל חזרה אליי אחרי דקה, "הגיע בשבילך מכתב הבוקר..." היא אמרה והסתכלה לכיוון השידה שהיתה ליד המיטה שהיתה מלאה בפרחים וממתקים.

כשמאדאם פומפרי הסתובבה פתחתי את המכתב.

'אני מרגיש צורך להתנצל שעזבתי ככה, בלי להיפרד כמו שצריך אחרי כך מה שעברנו יחד,

אבל לא היתה לי ברירה אחרת.

אני לא יכול לומר איפה אני נמצא כרגע.

אני לא אכתוב יותר מידי כי אני בכלל לא אמור לכתוב לך, או לכל אחד אחר.

אני חייב לבקש ממך לא לשלוח לי שום מכתבים.

אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב.

לעולם לא אשכח את כל האהבה שרכשת לי...'

היה רווח מוזר ולא ברור עד המילים הבאות.

'אני אוהב אותך.'

תגובות?

הפרק הקודם