הבית החמישי // גמור

פקחתי את עיניי.

אני במרפאה, ולצידי רוז וסקורפיוס.

"את ערה! איזה מזל! עכשיו צריך לחכות לאלבוס שיתעורר ואז נעוף מפה", ראו שרוז בכתה.

"רוז, את בסדר?", אמרתי אוחזת בידה.

"לא, ממש לא", היא אמרה מוחאת דמעה.

"הכל בסדר, הכל בסדר, אלבוס יתעורר", סקורפיוס הצמיד אותה אליו והיא טמנה את פניה בכתפו.

"כמה ימים עברו מאז הקטטה?", שאלתי.

"שישה", שמעתי קול מוכר.

"רגע, הייתה קטטה? עוד רגע, אלבוס!", רוז קפצה מסקורפיוס ורצה למיטה שמעבר לחדר שם ישב אלבוס שותה מיץ תפוזים.

"מיי, את בסדר?", הוא אמר בקושי רב בזמן שרוז חונקת אותו מחיבוקים.

"כן, הכל בסדר, רגע, פיספסתי את היום הולדת של עצמי!".

"אוי, מזל טוב בייבי", שמעתי קול פחות מוכר. הסתובבתי שמאלה וראיתי את לאון עם שריטות לאורך פניו מחייך.

יכולתי להבין כמה אלבוס כועס עכשיו, אבל אני כועסת יותר עליו.

"לאון, היא החברה שלי", שמעתי את העצבים שהוא מנסה להשתיק.

"מצטער", לאון הרים את ידיו בצחוק, "אחרי התחרות כבר לא נראה לי".

אלבוס קם והידק אגרופים.

פרנסין קמה משום מקום וליטפה אותו בגבו והוא נרגע.

"חברה שלך, מצחיק", לאון אמר.

רציתי לקבור את עצמי מתחת לאני לא יודעת מה.

זה מחמיא לי שהם רבים עליי, אבל זה פוגע בי מכל הכיוונים.

"אני צריכה ללכת", אמרתי רועדת מרוב רצון לבכות.

"את בטוחה שאת לא צריכה משהו, בייב?", לאון קם בשבילי.

לא בטוחה, "בטוחה", אמרתי בעוד הוא עוטף אותי בזרועותיו הגדולות והשריריות.

"תציל אותי", לחשתי אל תוך ידו והתנתקתי ממנו.

לאון הוא ילד טוב, ואני אוהבת אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא