הם? הם החדשים פה. לא כדי להתקרב אליהם..

יש 26 מנויים לפאנפיק וזה מדהים!

הפרק הזה מוקדש לשירה, שהחליטה שאני חייבת להמשיך וחפרה לי על זה (;

סורי שזה פרק קצר, אני פשוט לא מצליחה לכתוב משהו נוראמלי בזמן האחרון.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------

נ.מ. פרסי

התעוררתי. סימן שכל מה שהיה לפניכן, זה חלום. 

אוי לא, זה היה חלום!

אני שונא חלומות של חצויים.

הלכתי לכיוון טירת הוגוורטס, שם ג'ייסוו, אנבת' ופייפר חיכו לי, עם מזוודות ותיקים ארוזים.

"מ-מה הולך פה?" שאלתי. 

"אנחנו הולכים. מסוכן מדיי כאן." ענתה לי אנבת'.

לא מצא חן בעיני הרעיון שנשאיר את מי שפה להתמודד עם וולדמורט לבד.

"מה אם הווגורטס? ו-וולדמורט? נשאיר אותם להמודד איתו לבד?" שאלתי.

"זאת הבעיה שלהם, לא שלנו." אמר ג'ייסון.

הוא טעה. זו כבר בהחלט גם בעיה שלנו.

לא רציתי לספר להם על החלום. זה סתם ידאיג אותם.

"פרסי, לך לארוז את הדברים שלך, אנחנו נחכה לך פה." אמרה פייפר.

עליתי לארוז את הדברים שלי.

פשוט שפכתי הכל למזוודה.

חזרתי אליהם.

"איך, איך אנחנו בדיוק חוזרים?" שאלתי.

"אנחנו מתעתקים עם דמבלדור והרמיוני, ונוסעים עד למחנה ביחד איתם ועם כיר-" התחילה אנבת' "ועם מר ברונר."

רציתי לשאול למה בדיוק אנחנו לא מתעתקים פשוט עד למחנה, אבל אז דמבלדור הגיע.

"קדימה, הולכים!" הוא קרא, בהתלהבות יתרה.

שמתי לב שגם הארי ורון באו. אף אחד לא הזכיר את זה.

התעתקנו.

הצלחתי להשאר על הרגליים הפעם (וואו, שיפור!)

ראיתי את המיניוואן הלבנה של המחנה עוצרת מולנו.

ואז חשבתי: רגע, איך כירון לעזאזל נכנס לשם עם כיסא גלגלים?

כשנכנסנו, רון, הרמיוני והארי נראו מאוד מופתעים.

"א-אתה קנטאור..." מלמלה הרמיוני.

החלטתי לצטט את אפולו. "אני מניח שגוף הסוס חשף אותו." 

אנבת', פייפר וג'ייסון גיכחו. 

התחלנו לנסוע.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------

הפרק הקודם