נאמנות או אהבה?

דראקו היסס לפני שנקש על דלת משרדו של סנייפ.

הוא התפלל שיוכל להיפטר מהעונש במהירות האפשרית, כך שיוכל להצטנף במיטתו ולשכוח מהיום הארוך והדואב שעבר עליו.

הוא התלבט אם לפתוח את הדלת בעצמו כאשר זו נפתחה בתנופה, וסנייפ, בהבעה קודרת ביותר, הופיע מולו, ודראקו נכנס אחריו.

"שב." סנייפ הורה, מצביע באפו המעוקל על  שני הכיסאות הצמודים לשולחן שעמד במרכז החדר.

דראקו התיישב בשתיקה.

הייזל עוד לא הייתה שם, והוא שמח על כך.

סנייפ כנראה לא היה שותף לשמחתו.

"גברת שיין מאחרת." הוא ציין, עדיין עומד ומביט בשעון הגדול שכיסה את הקיר, בסמוך לשורות המדפים העמוסים בצנצנות המכילות מיני שיקויים במגוון צבעים.

דראקו לא אמר דבר.

הוא שנא את המתח ששרר בינו לבין הייזל והוא שנא את אותו המתח בינו לבין סנייפ שבדרך כלל בנוכחותו, לא נאלץ לחשוב לפני שפצע את פיו.

אבל עכשיו סנייפ רתח עליו וכך גם הוא הרגיש כלפי מורו.

השעה הייתה שמונה ושתי דקות, והנקישות העדינות העלו את רמת המתח בגופו של דראקו.

"איחרת." הוא שמע את נזיפתו של סנייפ והסתובב בכיסאו עם פניו אל הדלת.

הייזל עמדה בפתח, מתנשמת, והביטה בסנייפ בחשש.

"סליחה." היא צייצה בקול שקט ומפוחד.

"כנסי." הפרופסור ציווה בקולו הנוקשה, והייזל תפסה את הכיסא הפנוי לצידו של דראקו.

שיערה היה אסוף בצמה קצרה ורפויה, ושיערות בודדות השתחררו ממנה ונפלו על פניה.

סנייפ התמקם במושב מצידו השני של השולחן, מולם, ופתח: "אני מניח שאתם יודעים למה אתם כאן."
"שוטטנו בטירה לאחר שעת כיבוי אורות." דראקו דיקלם בקרירות. "ביחד." ובכוונה הוא הדגיש את המילה האחרונה.

"זה נכון." אישר סנייפ את דבריו ולא הוסיף יותר.

בניגוד לדראקו שישב זקוף וכיוון את זעמו הגלוי לעבר סנייפ, הייזל נשכה את שפתיה והשפילה את מבטה.

שניהם ידעו שכל העניין נהפך לאישי. הם לא נענשים בגלל שהם עקפו את אחד החוקים שהציב בית הספר, אלא מכיוון ששברו חוק אחר. חוק שבעיני סנייפ, ערכו שווה מעל לכל חוק אחר, והוא רואה את דראקו כאחראי לכך.

"אתם תעבדו על הארגזים האלה," המשיך סנייפ ודראקו הבחין בשני ארגזים ענקיים שעד אותו הרגע לא שם לב אליהם, עומדים על הרצפה בצמוד לשולחן.

"כל אחד מהם מכיל רשימות של כיתות מעשרים השנים האחרונות. עליכם לסדר אותם לפי תאריכים. "ארגז נוסף מחכה לך במשרדו של ארגוס, לשם את מתלווה אלי עכשיו." הוא פנה אל הייזל שעיניה התרחבו במורא.

דראקו הבין לליבה. גם לו לא הייתה כל כוונה לשוב אי פעם אל חדרו העגום והמבחיל של פילץ'.

"מה הבעיה עם זה ששנינו נעבוד כאן?" הוא שאל בהיגיון, עדיין לא החליט אם הוא תומך ברעיון שהוא והייזל יחלקו את אותו החדר.

הייזל העיפה בו מבט אסיר תודה על התערבותו.

"אני חושש מהסחת הדעת שתגרמו אחד לשניה." סנייפ העניק לו תירוץ עלוב ביותר. אולם, דראקו לא יכל להימנע מלהסכים עמו.

באי רצון בולט, קמה הייזל ממקומה, והתלוותה אל סנייפ - שבהינף שרביטו, ריחפו הארגזים ותפסו את מקומם על השולחן - והם עזבו את החדר, משאירים את דראקו לביצוע עונשו.

דראקו עיווה את פניו למראה הניירת שעמדה לפניו. עד אותו הרגע הוא כעס על סנייפ. עכשיו הוא ממש שנא אותו. הדרך שבה הפך הכל לרשמי ולהרבה יותר גרוע ממה שהיה באמת. דואג לפצל אותו ואת הייזל, כאילו שהעולם יתפוצץ במקרה שישהו יחד באותו החדר למשך זמן ארוך מידי.

מחשבותיו רק הפכו רועשות יותר, והוא ניסה להסיט את כל תשומת ליבו אל העבודה הרבה שעוד עמדה לפניו, כשחריקת הדלת בישרה על שובו של סנייפ, והפרופסר תפס בחזרה את מקומו, צופה בדראקו העמל.

השקט והמתח החדשים שנוצרו נשברו לאחר זמן קצר עם פנייתו הפתאומית של סנייפ.

"ומהם מעשיך עם העלמה שיין?" הוא שאל, ודראקו קפא על מקומו, מבולבל ומעוצבן, והמנגנונים בראשו מיד הופעלו, מודעים לסכנה הטמונה בשאלה זו.

"למה אתה מתכוון, פרופסור?" הוא שאל בזהירות.

"עוד לא קיבלתי הסבר הגיוני להסתובבות הבלתי רצויה אתמול בלילה." עיניו השחורות של סנייפ סקרו אותו בחשדנות. "אני מניח שזו לא הייתה הפעם הראשונה שאתם מתרועעים יחד."

דראקו שמט בחימה את הכרטיסיות מידו. מאיפה התחקורים האלה מגיעים פתאום? הוא נתן יד במעשה אחד שלא תאם את ציפיותיו של סנייפ והוא ממשיך להלקות אותו על כך גם לאחר שהטיל עליו עונש. דראקו חשב שביצוע העונש הינו תשלום הוגן ל"פשיעתו" אבל, מצד שני, אולי הוא היה צריך לצפות שזה מה שיקרה. סנייפ לא מקל ראש עם אף אחד, ובמיוחד כשזה מגיע לדברים שהוא מאמין בהם.

דראקו ניסה להשתלט על הסערה שהתחוללה בתוכו כשפנה להשיב לסנייפ.

"למעשה," הוא אמר "לא התראינו כלל מאז תחילת לימודינו בהוגוורטס." ובזה הוא חזר אל ביצוע עונשו, מקווה שסנייפ יכנע ויעזוב אותו לנפשו.

אבל סנייפ לא פתח בשיחה ללא כוונה לחלץ ממנה את כל הפרטים הנחוצים לו לדעת.

"ומה היו עניינכם לפני הלימודים?" הוא המשיך לתחקר.

דראקו הבין ששגה כשהזכיר את תחילת הלימודים.

"אם אני מבין נכון, הכרתם לפני הוגוורטס."

הוא שם לב שאני מתחמק מלדבר על כך, חשב לעצמו דראקו. בגלל זה הוא הוא ממשיך לחפור. הוא חושב שאני מסתיר משהו.

"איני מבין מדוע כל כך חשוב לך לדעת." הוא התחמק מלספק לו תשובה.

"אני חושב שאתה מסוגל להבין זאת."

"מה שאני חושב, זה שאתה תסכים איתי שזה לא נוגע אליך."

סנייפ התעלם מההתחצפות שלו.

"במובן, מסוים, זהו כן ענייני" הוא אמר. "אני בטוח שאתה מבין למה אני מתכוון."

דראקו שתק.

הוא וסנייפ חלקו את אותה הדעה. היחס של סנייפ כלפי כל תלמיד המשתייך לבית אחר היה זהה לזה של דראקו. כמו שדראקו הרגיש כלפי הייזל לאחר המיון שלה, כך גם הרגיש סנייפ כלפיה, והוא היה ראש הבית שלו. דראקו היה תחת חסותו. בגלל הקרבה היחסית בניהם, שהייתה גבוהה יותר מאשר כל קרבה אחרת שהייתה לו עם כל תלמיד אחר מבית סלית'רין, המעשים של דראקו נחשבו יותר חמורים בעיניו, כי דווקא ממנו הוא ציפה ליותר מכך. כי הוא ידע שהוא מייצג יותר מכך. אמונתו ותפיסתו של דראקו לא השתנו, ובכל זאת, הוא שינה את דעתו בקשר להייזל, נענה לה לאחר זמן כה רב. לאחר שהיא בגדה בו. צופה מהצד - בדיוק כמו שהיה סנייפ - היה רואה את דראקו כבוגד בעצמו. וסנייפ לא יכל לתת לו לחלל כך את כל מה שהוא ייצג.

"אני מבין למה אתה מתכוון, פרופסור." אמר דראקו בשקט.

סנייפ לא נהג בחוסר היגיון מוחלט. הוא האשים את דראקו באותו הדבר שדראקו האשים את הייזל. בגידה. הפגנה של חוסר נאמנות. הוא רק ניסה להבין איך דראקו נפל לתוך מצב כזה.

סנייפ קיבל את דבריו. "בגלל זה אני מנסה לפענח את התפתחות המקרה החריג הזה." הוא לטש בו מבט מזהיר.

דראקו בלע רוק לפני שהשיב. "כמו שציינת, זה היה מקרה חריג. אתה יכול להוריד כל דאגה מליבך. זה לא יקרה בשנית." הוא שנא את עצמו על כך שנאלץ להבטיח זאת.

הייזל לא ששה להימצא בשנית בחדרו של פילץ'. וזה עוד בלשון המעטה.

לא עבר יום מאז שנגררה לשם בעל כורכה, וכבר הספיקה לחזור לשם לעונש נוסף.

היא לא ידעה להחליט מה היא מעדיפה. להישאר במשרדו של סנייפ, שלגמרי שנא אותה, לצידו של דראקו, שעדיין לא פענחה את סערת הרגשות שהתעוררה בתוכה כשראתה אותו, או לשהות במשרדו של השרת הקטנוני שצחצח והבריק את השלשלאות, שהיה יותר ממאושר אם היו מתירים לו להשתמש בהם עליה.

שתי האפשרויות היו נוראיות. כל אותו היום היה נוראי. העייפות ששלטה בה כבר מהבוקר, עקב המחשבות על דראקו ועל המפגש הבלתי נעים עם סנייפ, שטרפו אותה במשך כל הלילה ולא נתנו לה לישון. היא לא דיברה עם אף אחד בארוחת הבוקר, ולא הקשיבה בשום שיעור. קשה להתרכז בשיעורים כשמצד אחד העייפות מנסה להשיג אותך, ומצד שני הדמיון שלך מוציא ואתך מדעתך עם תרחישים שונים לאיך העניינים היו יכולים להתקדם עם החבר הכי טוב לשעבר שלך.

היא איחרה לעונש אצל סנייפ מכיוון שהייתה שקועה בחלום כזה. הבהלה שהציפה אותה בעקבות החזרה למציאות והתזכורת למקום שבו הייתה אמורה להיות נוכחת באותו הרגע החזירה אותה הישר אל המציאות.

אומנם היא איחרה בשתי דקות בלבד, אבל כשמדובר בסנייפ, זה מספיק.

כמובן שלא זו הייתה הסיבה לקבלת הפנים המרושעת שהציג לפניה או להחלטה להפריד בינה לבין דראקו בזמן ביצוע העונש.

היא הייתה בהפלפאף. דראקו היה בסלית'רין. זה היה פשוט. ועם זאת, כל כך מסובך.

לסנייפ הייתה את אותה הבעיה שהייתה לדראקו.

דראקו בחר לנתק כל קשר איתה, וזה היה הדבר הכי קשה שאי פעם נאלצה להתמודד איתו. הוא היה חבר שלה. היא אהבה אותו וצברה זיכרונות רבים יחד איתו ולכן לא יכלה להשליך את כל החברות שלהם הצידה, כאילו שלא הייתה שווה כלום. היא הבינה את הבעיה של דראקו, אבל היא לא חשבה שזו סיבה להרוס את כל מה שבנו יחד. היא ניסתה להראות לו את זה ולבסוף קיבלה אותו בחזרה. וכל מה שהיא מקבלת עכשיו, זה נזיפות על כך שהיא אוהבת.

"זה מספיק." הכריז סנייפ, ודראקו, שעיניו עקצצו מעייפות מהעבודה המפרכת, הסתכל על השעון שהורה על השעה עשר וחצי.

שעתיים וחצי של עמל תחת תחקורו הצולב של סנייפ.

לאחר ההבטחה שסנייפ הוציא ממנו, הוא ניסה להיכנס עוד יותר אל עברו, אבל דראקו סיפק לו רק פרטים קטנים ותמציתיים ולבסוף סנייפ ויתר.

"אני אומר לפילץ' לשחרר את שיין." הוא אמר בזמן שדראקו קם ממקומו, ובתשישות ניגש אל הדלת.

"בסדר." דראקו השיב בהיסח הדעת. "לילה טוב." הוא טרק אחריו את הדלת, שומע במעומעם את סנייפ מאחל לו לילה טוב בחזרה.

סוף סוף הסיוט נגמר.

את הדרך למועדון ביתו הוא עבר בשארית כוחותיו והזדרז הישר אל חדר השינה - חולף על פני ונסה שהחלה לומר משהו - ניתר על מיטתו, לבש פיג'מה והתחפר תחת שמיכתו.

בבוקר למחרת, לאחר שינה רצופה ונטולת חלומות, דראקו הסתער בתיאבון רב על מגוון המאכלים שהוגשו על השולחן.

השעה הייתה עוד מקודמת והאולם היה ריק ברובו.

מרוב רעב, התרכזותו באוכל הייתה כה גבוהה, שהוא לא שם לב לשתי הבנות שתפסו את המקומות מולו.

"מישהו פה קם רעב." זה היה זאביני שהצטרף אל השולחן.

פיו של דראקו היה עמוס מכדי לענות.

"אני רואה שלא רק אתה השכמת קום."

דראקו הציץ מעבר לצלחתו והבחין בפנסי וונסה היושבות מולו, בקושי נוגעות בצלחות שלהן. דראקו הכיר את ההבעה על פניה של ונסה. מה שלא יהיה הדבר שהן רוצות ממנו, הן לא יקבלו אותו, הוא החליט, מתעלם מהמוזרות בעובדה שונסה התיישבה ליד פנסי מיוזמתה ללא ארשת הגועל שתמיד הייתה תופסת את פניה כשזאת הייתה מתקרבת אליה.

במקום זאת, קשיחות תפסה את מקומה על פניה ודראקו ידע שזה סימן לפגיעות. המבט הזה היה מופיע על פניה רק בתנאי אחד - כשזאביני היה בסביבה.

את זה דראקו מעולם לא הצליח להבין. ונסה הייתה הבן אדם הכי כריזמטי שהוא הכיר. היא לא הייתה מחמיצה אף הזדמנות להביע את דעתה בקול, לרדת על אנשים אחרים ולהוכיח אותם וליצור וויכוחים. אבל כשבלייז היה בקרבת מקום, היא הייתה הופכת לבן אדם אחר. פתאום היא הייתה נהיית ביישנית ושקטה, מפחדת לדבר, שמא תגיד משהו לא במקום.

דראקו תמיד התקשה להאמין שקיים איפשהו בעולם מישהו שיוכל לשלוט בה ככה.

בתחילת הלימודים הוא מצא מה גורם לה להרגיש כה פגיעה וחסרת ביטחון. אהבה.

בנוסף הוא גילה שהיא מסוגלת לאהוב, משהו שתהה לגביו במשך כל ילדותו.

אבל החלק הכי מוזר היה שהרגש הזה היה מאוד חזק ומשמעותי אצלה, וברגע שהתפתחה בתוכה התאהבות כלפי זאביני, נוצרה סתירה מוחלטת בהתנהגותה.

גל של חמלה כלפיה עבר בגופו, מכה בו על כל הפעמים שצחק עליה בגלל זה, אך התנפץ מיד עם ההערה הבאה, שלמרות נוכחותו של זאביני, הצליחה למצוא את דרכה אל מחוץ לפיה.

"מוזר שקמת מוקדם, בהתחשב בכך ששני הלילות האחרונים היו מאוד עמוסים בשבילך." ובכל זאת, דראקו שם לב לזהירות שבקולה, ולהעין החטופה שהעיפה בזאביני, שהיה שקוע בצלחתו ולא הקשיב לה.

"ונסה, תפסיקי." דראקו אמר וקם מהשולחן, שבע.

השיעורים של אותו היום עברו ביעף, ולאחר שנפטר מחפירותיה של הפרופסור טרלוני, דראקו יצא אחר חבריו אל ארוחת הצהריים. כמוהם, תלמידים רבים נוספים נהרו אל האולם. הצבע הצהוב תפס את עינו של דראקו, והיה קשה לפספס את הייזל. היא בלטה מתוכם, מכיוון שהייתה שונה. כאילו לא שייכת לשם. אין ספק שבמיון הספציפי הזה המצנפת שגתה.

"כנסו אתם, אני כבר אבוא." הוא אמר לקראב ולגויל שנראו להוטים להתחיל לאכל.

הוא התקדם לכיוונה של הייזל, למרות כל האנשים שעמדו סביבו שהשתייכו לסלית'רין. הוא היה חייב לדבר איתה.

נראה היה שגם היא חיפשה אחריו. ראשה תר אחר כל תלמידי סלית'רין, וכשמבטיהם נפגשו היא חייכה בהקלה.

"היי." היא אמרה כשהוא קרב אליה. הפעם שיערה היה אסוף לפקעת הדוקה והסמל של הבית שדראקו תיעב בלט על גלימתה.

"היי." דראקו השיב.

"שנלך למקום פרטי יותר?" הייזל הציע ודראקו הנהנן בהסכמה.

הם נכנסו אל אחת הכיתות הריקות, ודראקו סגר את הדלת אחריו.

"איך היה העונש אתמול?" הייזל פתחה.

"סיוט." דראקו סיכם במילה אחת והתיישב על אחד הכיסאות. הייזל התיישבה מולו.

"סנייפ שאל המון שאלות." הוא המשיך ופיו נמתח לחיוך קטן. "עלינו. הוא מאוד מתעניין בנו."

חיוך בצבץ גם על שפתיה של הייזל.

"אני מניח שגם לך היה גרוע."

הייזל הנהנה. "אבל פילץ' דווקא לא אמר דבר. הוא רק בהה בי במבט רצחני."

"מתאים לפילץ'." אמר דראקו.

הייזל משכה בכתפיה. "מה סנייפ רצה לדעת?"

"הכל." ענה דראקו. "למה היינו ביחד, מאיפה אנחנו מכירים. את מכירה את סנייפ."

עיניה של הייזל נמלאו עצב. "אני מצטערת על כל המהומה הזו."

"זו לא אשמתך." דראקו ניחם אותה. "אני מצטער שזה יצא ככה. אנשים אחרים לא היו אמורים להתערב."

"אני מניחה שהפכנו לפופולריים." הייזל הפטירה בסתמיות.

"וזה לא עובד לטובתנו." דראקו נענע בראשו.

"אז מה עושים בקשר לזה?"

"אני לא בטוח."

"אני מתכוונת, אנחנו חברים נכון?"  קולה של הייזל מעט רעד.

"אני מניח." ענה דראקו בחצי חיוך.

"ואנחנו מתעלמים מכל האנשים האחרים שמתערבים?"

"זה יותר מסובך מזה." דראקו נאנח.

"נצטרך להיפגש בסתר?" גבותיה של הייזל התכווצו והבעה חצי חוששת חצי משועשעת תפסה את פניה.

דראקו חשב מעט לפני שענה. הוא לא השקיע בזה מחשבה עד אותו הרגע, אבל היה משהו במה שהיא אמרה. "אני לא רוצה שזה יהיה כך." אמר "אבל אני לא יודע..."

הייזל פתחה את פיה, לומר משהו, אך נקטעה על ידי הדלת שנפתחה בהפתעה.

"מה אתה עושה פה?" ונסה התפרצה לבפנים.

"ומה את עושה פה?" פנסי התנפלה על הייזל.

דראקו עצם את עיניו והתפלל שכשיפקח אותן הן פשוט לא יהיו שם.

"דראקו." ונסה צעקה, והוא פקח את עיניו באיטיות, מקלל בליבו.

"אז עכשיו אתן עוקבות אחרי?" הוא שאל.

"אנחנו רק מוודאות שאתה לא מכניס את עצמך לצרות נוספות." ונסה אמרה.

דראקו נחר בבוז.

"למה את לא עונה לי?" פנסי הטיחה בהייזל שנראתה אומללה.

דראקו תפס את מבטה לרגע והנהן קלות בראשו. הייזל הנהנה בחזרה. הם קיבלו על עצמם החלטה אילמת. מענה לשאלתה האחרונה של הייזל.

בילדותם, הם למדו לתקשר במבטים. הם נזקקו לכך בכל פעם שונסה הייתה נדחפת בניהם.

"אנחנו בדיוק נפרדים." הוא אמר בקול אטום, ופנה אל הדלת.

"מצוין," אמרה ונסה, מרוצה מעצמה. "מחכה לך ארוחת צהריים."

אני אפסיק את הטירוף הזה. כך הבטיח לעצמו, הולך אל האולם הגדול לקול צעדיהן של הבנות מאחוריו.

הפרק הקודם