פלאות הקסם היהודי

בס"ד

כן, פלאות הקסם היהודי. זה השם החדש של "לכל הרוחות והשדים". למה דווקא פלאות? האמת שהתלבטתי מאוד בין פלאות לבין "שורש הקסם היהודי", שזה שם הרבה יותר מתאים בעיניי, אבל גם הרבה יותר מכוער. אבל בפאנפיק הזה, בנוסף ללגלות את שורש הקסם היהודי, אנחנו נחשפים ללא מעט פלאות שקשורות לעולם הזה ששליש ממנו רולינג המציאה, שליש ממנו מופיע במדרשים והמיתולוגיה היהודית, ושליש ממנו אני המצאתי.

ועכשיו למשהו שלא עשיתי הרבה זמן, לענות לתגובות של אנשים. טוב, לתגובות של שקד בעיקר, כי טוםמארוולו(וונדרולו)רידל (אני חייב למצוא שם קצר יותר לקרוא לך בו) אמנם הגיב תגובה מלבבת ומחממת את הלב, אבל אין לי מה לענות עליה. אז שקד, אין שום סיבה לניח שגם אני לא השתמשתי בגוגל טרנסלייט בשביל היידיש. ויש עדיין צרבות, פשוט אין שד שאחראי להן אלא תהליך טבעי בגוף. אני הולך לשחק עוד קצת על העניין הזה בפרק.

קריאה מפחידה לכולם :) אה, אמרתי מפחידה? התכוונתי מהנה! אני לא מתכנן שום הפתעות מפחידות פה, מה פתאום. רק תקראו את הפרק כשאתם לבד. ובלילה. ובחושך. ואל תשכחו להגיב! יאללה פרק.

דלת היציאה מהמשרד נפתחה. הרוח הקרירה שוב נשבה פנימה. הלחשושים מבחוץ חזרו. מסדרון האבן האפלולי הזה נחשף, ועומר הרגיש שהוא מקבל סטירה.

פיזית, סטירה. הלחי שלו כאבה, ולצידו התגבשה דמות שעומר לא ראה בעבר.

"כשם שמחלות גופניות נגרמות על ידי יצורים חיים בלתי נראים, כך גם מחלות נפשיות," ליחשש היצור בקול קצת מאנפף, קצת סהרורי, קצת משועשע.

"ק-קורידון?" הייתה המילה הראשונה שעומר אמר, ואז הוסיף, "קור-רידון, קוריד-דון, קורידון-ן."

"זה לא קורידון, זה אוסידי, והוא בא לומר לך שלום בדכרו המיוחדת," חיים הסביר.

"או-" עומר התחיל לומר.

"תדבר לאט וברור, ותחשוב איפה אתה ממקם כל הברה," קטע אותו אוסידי. הוא לבש בגד גוף עם ברדס שהזכיר כובע פאמונים של ליצן, אלא שהבגד שלבש היה רק בצבעים שחור ואדום. נראה היה שצד אחד שלו היה שחור והצד השני אדום, אבל היה מעין כתם שחור באיזור האדום, ולא הופיע כתם סימטרי אדום באיזור השחור. זה קצת צרם לעומר. הוא הרגיש שחייב חייב חייב להיות כתם סימטרי אדום, משום מה.

"או...סידי?" עומר סיים לומר את מה שניסה לומר קודם, "אתה נשמע ממש כמו קורידון."

"איזה כיף לשמוע," ציין אוסידי ביובש, "אתה לא רוצה לשאול למה התכוונתי כשאמרתי שכשם שמחלות גופניות נגרמות על ידי יצורים חיים בלתי נראים, כך גם מחלות נפשיות?"

"לא ממש, לא," עומר שפשף את הלחי עליה אוסידי סטר, "אבל אני ממש צריך שתסטור לי גם על הלחי השנייה, אני מרגיש קצת לא מאוזן עם סטירה רק בלחי אחת."

"ככה אני אוהב שמקבלים את פניי," אוסידי צחק בגיל וסטר לעומר בעוז גם בלחי השנייה בעזרת ידו הימנית.

"אוו! זה היה חזק מדי!" עומר זעק, "יותר חזק מבלחי הראשונה!"

"אז צריך להשוות, לא?" גיחך אוסידי.

"כן, אבל אל תיתן לי סטירה חזקה. תן לי משהו חלש בלחי הראשונה, כדי שעוצמת הכאב תהיה בדיוק זהה בשתי הלחיים."

אוסידי הכין את ידו הימנית בשנית, אבל עומר עצר אותו. "לא, סטרת לי קודם עם היד הימנית, עכשיו אתה חייב לסטור בשמאלית."

"אה, ככה? ימין שמאל ימין שמאל ימין?" אוסידי שאל.

"שמאל," עומר מיהר להשלים.

"ימין שמאל ימין," אוסידי צחק.

"שמאל!" עומר מיהר לומר. הוא הרגיש לא בנוח להשאיר את המילה "ימין" תלויה לבדה באוויר מבלי ש"שמאל" תשלים אותה, "ותסטור לי כבר!"

"עומר, חכה," פרווה ביקשה.

"לא, זה דחוף! אני חייב סטירה גם בצד השני! זה לא מאוזן!"

"עומר, עומר!" צעקה פרווה, "אוסידי הוא שד ההפרעה הטורדנית הכפייתית. כשהוא אומר שכשם שמחלות גופניות נגרמות על ידי יצורים חיים בלתי נראים, כך גם מחלות נפשיות, הוא בעצמו מהווה מחלה נפשית קטנה. אמנם לא כזו שמפריעה להתנהלות יומיומית, אבל-"

"לא מפריעה להתנהלות יומיומית?" אוסידי צחק, "תראי אותו! עומר מתחיל לסםור את המצמוצים והנשימות שלו!"

וזה היה נכון. עומר הרגיש חסר מנוחה פתאום. אבל איך זה קשור לאוסידי? הוא הרי רק נמצא שם, לא?

"אתה חייב להילחם בזה, עומר," חיים אמר, "רק אם תמשיך לחוש לא מאוזן לאורך זמן, אתה תתרגל לזה וזה ייפסק. ככה אני התגברתי על ההפרעה הטורדנית הכפייתית שאוסידי ארגן לי כשפגשתי אותו לראשונה."

"אוסידי... זה לא OCD במקרה, נכון?" שאל עומר בחשד.

"זה כן," אוסידי ענה, "זה בא לידי ביטוי אצלך בדרך קצת מעניינת. טוב, ראיתי את זה בעוד כמה מקומות, אני מודה. בכל מקרה, היה כיף לפגוש אותך, אני הייתי השד שאחראי על הOCD, או ההפרעה הטורדנית הכפייתית."

אוסידי הסתלק משם וגופו של עומר נרגע.

"איך זה יכול להיות? יש אנשים שחיים עם OCD שנים, וברגע שהוא הסתלק זה נעלם לי," עומר אמר.

"זה כי הוא לא גרם לך להפרעה הזאת לתמיד, אלא רק כשהוא רוצה," הסביר חיים, "טוב, שנצא?"

שלושתם יצאו מהמשרד לעבר המסדרון האפל.

"בו!" קול של נערה הבהיל אותם. בפינת המסדרון המתינה להם שדה בעלת עור כחול חיוור שצחקה בצחוק מתגלגל באותו קול נערי.

"גורגה, שלום," פרווה בירכה אותה.

"גורגה? אני לא... לא הרגתי אותך?" היסס עומר.

"אתה אכן שללת את קיומי," גורגה נשפה ועומר הרגיש את אותה תחושה קרירה וצורבת בגרונו, התחושה שגורגה אחראית לגביה.

"אבל אני לא מתה. כלומר, אני כן. שדים יכולים למות. אבל חזרתי, כמו שכל השדים חוזרים."

"איך כל השדים חוזרים?" שאל אותה עומר.

"מישהו החזיר אותנו," גורגה אמרה, "מישהו החזיר אותנו אז, באופן מרוכז, והיום החזיר אותי מישהו אחר."

"מה? מי?" שאל עומר.

"מישהו שקיבל צרבת והתעצבן מזה ואמר משהו כמו, 'אני מרגיש כאילו שדים רודפים אותי עם הצרבות האלה'," גורגה צחקה.

"אוי," עומר ענה.

"כן, טוב, היה נחמד להכיר," גורגה אמרה והסתלקה משם, משאירה את עומר עם פרווה וחיים.

"זה היה... מעניין," חיים אמר, "בואו נצא להליכה קצרה."

שלושתם הלכו בדממה לאורך המסדרון שהיה שומם פתאום. כלומר, נשמעו כמה לחשושים מפה ומשם, והאוויר היה קר, אבל לא הייתה אף נפש חיה נוספת. מימינם היו החדרים האפלים, אך מכיוון שהם הלכו במעים אכסדרה, הצד השמאלי היה חשוף לכיפת השמיים הכהים. הירח זרח במלוא עוזו בשמי הלילה, אך אף כוכב לא נראה.

השקט קצת הפריע לעומר. "לאן אנחנו הולכים?" הוא שאל.

חיים ופרווה לא ענו לו. הם רק המשיכו ללכת בדממה.

הצד השמאלי, החשוף, היה מרוצף בדשא יבש. אולי זה היה עדיף על האריחים המעוקמים עליהם עומר, חיים ופרווה דרכו.

"הירח זורח חזק הלילה," פרווה אמרה בקולה העבה, "כדי לאפשר לשדים לחסות בצילו."

עומר צחק. הוא חשב שזה היה אמור להיות מצחיק. אולי הוא צחק מפחד. חיים לא צחק איתו. פרווה לא חייכה.

הם המשיכו לצעוד קדימה, חדרים אפלים מימינם, דשא שממשיך ללא גבול משמאלם. והלחשושים האלה לא פוסקים.

אולי היו אלה משחקי אור בגלל הירח, שהיווה את מקור האור היחיד, אבל נדמה היה שעל הקיר מימינם, בין החדרים, היו טבועים פנים של אנשים. הם לא היו מחוייכים במיוחד.

הם המשיכו לצעוד בדממה. שלושה צעדים שנשמעים בו זמנית, המבוצעים על ידי שלושה אנשים בקצב קבוע.

ואז עומר שמע עוד צעדים, אמנם רחוקים, אבל הם באו מהמשך הדרך.

ככל שהם המשיכו להתקרב, כך גם הצעדים, שנשמעו מהירים ומחזוריים - כמו צעדי ריקוד.

עומר ראה שהרחק, באופק, לפניו, אך בצד השמאלי של הדשא האינסופי, יש מעין מבנה.

ככל שהתקדמו, כך המבנה קרב אליהם. עומר ראה שמדובר במעים מבצר נטוש, וממנו באו קולות הצעדים-

היה זה מראה אבסורדי. שתי ילדות רקדו להן בדממה על גג המבצר הנטוש, ודיקלמו יחד: "עומר נמצא בשוויון. ללא שום טעות לשון. עומר נמצא בשוויון. ללא שום טעות לשון."

כך הן חזרו על זה שוב ושוב. עומר הבין כל מילה בדקלום לחוד, אבל יחד זה נשמע כמו ג'יבריש מוחלט כמשפט.

כשהתקרבו הוא ראה שלא מדובר בילדות אלא בשני שלדים לבושי שמלות שרקדו ושרו. גופו של עומר הצטמרר.

חיים ופרווה המשיכו לצעוד מבלי להגיב, וכך המבצר חלף משמאלם. עומר הלך עם חיים ופרווה בדממה. ממש לא החוויה לה ציפה, לפגוש שדים רבים. השדים שפגש עד כה היו יצורים מרושעים או נחמדים, אבל מה שבטוח הוא שהם היו מאוד פעלתניים. השקט המסתורי הזה לא מצא חן בעיניי עומר, והוא חש לא שייך.

(להעצמת האווירה, מומלץ להפעיל את זה ברקע: https://www.youtube.com/watch?v=0YeeVhz_iXw&t=76s)

הלחשושים חזרו. ההליכה הדוממת המשיכה. הירח נדמה כקפוא בשמיים. האכסדרה הייתה מלאה בצללים מתנועעים, אך מלבד שלושתם עומר לא הבחין באף נפש חיה או מתה. הדשא משמאל המשיך להיות יבש וקירח. החדרים האפלים מימין נדמו כאינסופיים.

עומר חש בנוכחות של אי אלו ישויות באכסדרה. הוא מעולם לא חש עד כדי כך לא בנוח. אבל חיים ופרווה המשיכו ללכת בדממה.

אולי הם מוליכים אותו למלכודת. אם קורידון נמצא בסביבה, אולי הם מוליכים את עומר היישר לאן שקורידון רוצה שהוא יגיע. למרות שזה לא הסגנון של קורידון... קורידון הוא תיאטרלי. הוא אוהב רעש. השקט המצמרר שעומר חווה עתה היה שונה בתכלית.

הוא פזל לעבר פרווה. היא סיפרה שהיא אמגושית. מה זה אמגושית, בעצם?

"אמגושית היא יצור המלא בכל כוחות הטומאה הקיימים," הוא זכר במעורפל את קולו של המורה להתגוננות מפני כוחות האופל בעפלי"ם. הוא כשל להיזכר בשמו או מראהו של אותו מורה. איך קראו לו? יוסף או משהו? איך הוא נראה? היה לו שיער? באיזה צבע הוא היה?

"האמגושית לרוב תדבר בשפת הטומאה, שפה בה שולטים כוחות הסיטרא-אחרא. הכוחות האחרים," המורה ההוא הסביר.

"כוחות האופל? מכשפים אפלים?" שאלה אחת התלמידות מבית רהב, בזמנו. איך קראו לה? רננה? דפנה? כל הזכרונות מתערפלים במוחו של עומר פתאום.

החיוך של המורה היה חיוך מלחיץ. "לא כוחות של רוע כמו שאנחנו רגילים," הוא הסביר, "אלא כוחות שממעטים להתייחס אליהם... לפחות כאן, בארץ ישראל. בעבר, כשהקוסמים היהודיים חיו בגולה, הם נתקלו בהם לא מעט. יצורים מסקרנים הם, השדים ומכשפי הביצות. ומלאכי החבלה."

"מלאכי חבלה?" עומר זכר ששאל, "מכשפי ביצות?"

"כוחות אפלים שלא שייכים למציאות שלנו. אם תפגשו שד או אמגושית או מלאך חבלה במציאות שלנו, זה יכול לומר שני דברים: או שהמציאות שלנו על סף קריסה, או ש... או שאתם כבר לא במציאות שלנו," הסביר המורה, "סבי, זכרו לברכה, היה ממעט להתהלך במדבריות שליד הכפר שלו בתימן בשעות הלילה, בדיוק כי אז השדים היו משוטטים ואורבים למי שמוצא חן בעיניהם. הם היו רבים כל כך. אנחנו משערים שהם ניסו לפלוש למציאות שלנו דרך נקודה חלשה, או שאולי סבי הגיע למציאות ה... האחרת, וחזר למציאות שלנו. שדים ואמגושיות לעולם לא ידברו עברית, כפי שציינתי, כי כוחות הטומאה והאופל שלהם לא מאפשרים להם."

"ומלאכי חבלה?" שאל הבן השני שהיה בבית רהב. איך קראו לו? אילן? אלון? אילון? למה עומר לא זוכר אנשים אבל כן זוכר את מה שלמד בשיעור הזה?

"מלאכי חבלה הם עתיקים יותר, שייכים לשחר הבריאה," המורה אמר, "ואם תפגשו אחד כזה, אתם תהיו ממש בבעיה. אבל לא בשבילם התכנסנו כאן, אלא בשביל האמגושיות, שבמדינות אירופה היו אלה הדמויות שהיו אחראיות לעלילות הדם - הן היו אוכלות ילדים, פשוטו כמשמעו. הן היו רוצחות נשים וחוטפות גברים כדי לממש את הצרכים המיניים שלהן. בני תמותה כמונו לא יכולים להרוג אמגושיות, צריך רק לדעת ממש להיזהר מפניהן."

עומר הביט בבעתה בפרווה. איך הוא מבין את השפה שלה? ומה לכל השדים ומלאכי החבלה היא מתכננת?

"חיים," מישהו אמר והקפיץ את עומר בבהלה.

(אתם יכולים לכבות את המוזיקה, אין צורך להאזין לכל החצי שעה.)

חיים ופרווה נעצרו. עומר נעצר לצידם.

באחד מימי השואה שעומר חווה בשנותיו בעפלי"ם, הראו להם קריקטורות אנטישמיות מוגלגיות. אחת הדמויות מהקריקטורות האלה, יהודי עם עיניים שקועות ומטורפות, אף ארוך ונשרי, זקן סמיך, גוף רזה וחלקלק וגבות כעוסות, יצא מתוך אחד החדרים האפלים. בגדיו היו בגדי חסיד אירופאי טיפוסי.

"חיים, תצטרף אלינו לתפילת ערבית?" שאל האיש.

"כן," אמר חיים פתאום, "עומר, ערבית?"

עומר היטיב את כיפתו לראשו והנהן. הפעם האחרונה בה הוא התפלל במניין הייתה לפני כל כך הרבה זמן... כמה זמן עבר מאז שנפל מהמרבד המעופף והגיע לניו יורק?

"אני אמתין לכם פה," פרווה אמרה. עומר שמח על ההזדמנות לשמור ממנה מרחק.

עומר וחיים הלכו בעקבות האיש לתוך אחד החדרים האפלים. ברגע שנכנסו לתוך החדר, עומר היה צריך להרגיל את עיניו לחשיכה - נראה היה שאור הירח מבחוץ כלל לא נראה בתוך החדר, ומקור האור היו עששיות ספורות שהאש בתוכן כמעט וכבתה.

"כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן," אמר האיש כשראה את עומר מביט בנרות, "מה שאומר שכשהעששיות יכבו..."

"אתה לא רציני..." עומר אמר.

האיש לא הגיב.

"אין קשר בין העששיות האלה למשפט החסידי הזה שאמרת עכשיו, לא?" שאל עומר, "אלה רק עששיות."

חיים הביט בעומר, ואמר, "עומר, אתה כבר צריך לדעת ששום דבר במקום הזה איננו סתם."

"מה זה המקום הזה?" שאל עומר, "כלומר, בסדר, זקני ציון, אבל איפה אני?"

עיניו של עומר התרגלו לחשיכה. הוא ראה שהוא נמצא במעין שטיבל קטן, אלא שקורי עכביש רבים כיסו את מדפי הספרים, הספסלים והסטנדרים. ארון הקודש בחזית היה אכול תולעים, והפרוכת שלו הייתה אכולת עש. הפרוכת התנדפה ברוח קלילה שבאה מחוץ לחדר, ומה שהיה מאחוריה, בתוך הארון, במקום ספר תורה, היה משהו שנראה כמו כמה עצמות מונחות. אבל יכול להיות שעומר פשוט לא ראה טוב, הרי הפרוכת הסתירה את רוב תכולת הארון ועיניו לא התרגלו לחשיכה לחלוטין.

מה שעוד צמרר אותו בשטיבל הזה היו המתפללים שהמתינו לאותו האיש שקרא להם, שהתעטף בטלית שכולה תכלת.

טלית לא אמורה להיות כולה תכלת. למעה, בכלל לא אמורים להתעטף בטלית בערבית. מה קורה פה?

חיים התיישב על אחד הספסלים וסימן לעומר לבוא להתיישב לצידו. עומר עשה זאת ומיד התחרט, כי מצידו השני של עומר ישב אדם שהצחנה ממנו גאתה. כפות רגליו היו תרנגוליות, מה שכבר מעיד שהוא לא היה אדם. למעשה, הוא היה נראה אנושי לחלוטין, למעט הרגליים, והאף שלו שנראה כמו אף של עכבר. אפילו שפמפם עכברי צמח לו.

שאר הנוכחים לא נראו אנושיים גם הם, מלבד חיים ועומר. היה גם מתפלל שישב מאחור שעומר לא ראה את כפות רגליו. לשאר המתפללים היו עיוותים כאלה ואחרים בגופם.

"כולם שדים?" לחש עומר לחיים.

"אני ואתה לא שדים. ההוא שם מאחור לא שד. שליח הציבור לא שד."

"מי אלה?" שאל עומר.

"שליח הציבור, זה שקרא לנו לפה, הוא אליעזר בן יודן. הוא גר לא רחוק מכאן. והאיש ההוא, שם מאחור, זה אביאסף בן קורח."

"קורח?" עומר כמעט צעק, "חשבתי שבני קורח לא מתו". השדים סביבו היסו אותו.

"למה אנחנו לא מתחילים?" צעק אחד השדים.

"מה הבן של קורח עושה פה?" לחש עומר לחיים.

"בני קורח נבלעו באדמה, אבל הם לא מתו. הם פה," חיים ענה בלחש.

"אנחנו מחכים לרפאים, אתם זוכרים מה קרה בפעם שעברה שלא המתנו להם," אליעזר ענה לשד ההוא.

"רפאים?" לחש עומר.

"כן, אתה בוודאי שמעת עליהם," חיים ענה.

"רוחות רפאים?" שאל עומר.

חיים חייך. "לא, רק רפאים. כאן זה לא העולם הבא, למרות שהוא לא רחוק מכאן," הוא אמר.

"אז איפה אנחנו?" עומר שאל, אך בדיוק באותו הרגע הגיעו כמה דמויות זוהרות והתפילה התחילה.

הייתה זו תפילת הערבית המוזרה ביותר שעומר היה בה. היא כולה הייתה בארמית משום מה, ועשם רב אפף את החדר. בשלב מסוים הוציאו משום מה ספר תורה מהיכנשהו וקראו בו פסוקים שעומר לא שמע מעולם, פסוקים שדיברו על מלחמות אפלות בין נפילים ומלאכי חבלה, וכללו דמויות שעומר לא שמע את שמן מעולם כמו אגרת בת מחלת. בבית הכנסת של עפלי"ם עומר שמע מגוון מנגינות שונות בהן קראו בתורה, בהתאם לבני העדות השונות. אבל המנגינה שהוא שמע הייתה שונה בתכלית מכל דבר אחר. היא הייתה לחששנית כזאת, מהירה ומלחיצה, כמו הלחשושים ששמע קודם בצעידה המשונה עם חיים ופרווה.

בסיום התפילה, השדים ושאר היצורים מלמלו משהו על קידוש לבנה ויצאו משם.

"קידוש לבנה?" עומר שאל, "זה לא משהו שעושים במוצאי שבת?"

"עכשיו מוצאי שבת," חיים ענה. עומר איבד לחלוטין את ימות השבוע. או שהם עבדו עליו.

"והירח מלא," עומר אמר בדרכם החוצה, "קידוש לבנה עושים בתחילת חודש עברי ולא באמצע."

"הירח שאתה רואה כאן הוא לא הירח שיש שם," חיים ענה, "כל מה יש כאן שונה ממה שיש שם."

"מה זה המקום הזה, לכל השדים והרוחות?" עומר שאל.

"ששש...." היסו אותו השדים כשיצאו כולם לדשא היבש להביט בלבנה.

"לכל בני האדם, חיים, תשקיט את האורח שלך," אמר השד עם האף העכברי.

"אני אסביר לך אחר כך," חיים ענה בלחש.

נוסח קידוש הלבנה שאמרו לאור הירח המלא היה שונה לחלוטין מכל מה שעומר הכיר. בהתחשב בתפילה המשונה שעומר זה עתה עבר, הוא לא היה מופתע.

כשהכל הסתלקו, עומר נשאר עם חיים ופרווה לבדם.

"איך היה?" שאלה פרווה והביטה בעומר, "אתה נראה מפוחד."

חיים הביט בעומר גם הוא. "אולי הוא נזכר במה שלימדו אותו בבית הספר על אמגושיות," הוא אמר.

"אוי, איזה שטויות," פרווה אמרה, "אני עזרתי להקים את בית המקדש, אני לא כזו. נכון, אני יצור של אופל. נכון, אני לא מדבר איתך בעברית ובכל זאת אתה מבין אותי, עומר, כי יש בך מן השדים. בגלל זה אני לא אפגע בך, וגם כי אני לא דמות של רוע מוחלט. לא אמרנו לך שכמעט ואין רוע מוחלט? שגם השדים אינם רוע מוחלט? אתה פגשת בשדים. ראית כמה הם מורכבים ואינטרסנטיים. אמרנו לך שישנם עוד גורמים רעים בעולם מלבד השדים, מה גם שהשדים לא מרושעים לחלוטין."

עומר שוב נזכר בנעמה ויוסף השד.

"אז יש דמויות של רוע מוחלט?" עומר שאל, "והם לא השדים? חשבתי שאלה השדים."

"לשדים יש טבע רע. השדים מטרתם להזיק. אבל הם יכולים לנסות לעזור," חיים אמר. "אתה בוודאי זוכר את הפעם ההיא שפגשת את מי שהוא ספק אביך, מלך השדים."

"כן, זה לא היה כזה נורא," עומר נזכר.

"הוא גם עזר בבניית המקדש," הזכירה לו פרווה.

"אז יש דמויות שהם רוע מוחלט, והם לא השדים?" שאל עומר.

פרווה וחיים החליפו מבטים לפני שענו לו.

"בזהירות, אני אענה לך שכן," חיים אמר.

"מי אלה?" שאל עומר.

חיים לא ענה.

עומר הפנה לעבר פרווה מבט שואל.

"טוב, רצית לדעת מה זה המקום הזה, ולמה הוא בנוי כמו מסדרון, נכון?" חיים העביר נושא.

"לא דיברתי על המסדרון, אבל בסדר," עומר ענה בזמן ששלושתם המשיכו להתקדם.

כשהכשירו את פיטר להיות מאבטח, תרגלו איתו מגוון מצבי חירום. אבל בכל שנותיו כמאבטח הוא לא נתקל אפילו לא מבצב חירום אחד, עד אותו היום. וגם זה לא בדיוק היה מצב חירום, אלא הודעה על כך שיש נער שכנראה הסתנן לתוך המוזיאון עליו הוא מאבטח. המוזיאון הוא מוזיאון השואה המפורסם ביותר בעולם, אושוויץ-בירקנאו.

המוזיאון היה ריק לחלוטין מלבד הנער הזה. הוא היה די שזוף, מכוסה זיעה קרה, ולבוש בבגדים אמריקאיים להחריד. והייתה לו כיפה על הראש, שזה קצת בלבל את פיטר.

הנער ההוא פשוט ישב ובהה באוויר.

"הכל בסדר? איך קוראים לך?" שאל אותו פיטר בפולנית. אולי הנער הזה הוא ממשלחת ישראלית, והוא נשכח במוזיאון? קשה לו להאמין, הרי כבר שבוע שלם שלא ביקרו משלחות ישראליות במוזיאון. אז למה יש לנער הזה כיפה?

הנער לא ענה.

"English?" ניסה פיטר לשאול את הנער.

הנער לא ענה.

"טוב, אני איאלץ להשתמש בכוח," פיטר חזר לדבר בפולנית ותפס את הנער, שמיד החל לצעוק מילה לא ברורה בשפה שלא הבין.

"רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין," אמר חיים, "וזו משנה במסכת אבות."

"שמעתי על זה," עומר אמר, "זה אומר שהעולם בו אנו חיים הוא כמו פרוזדור, כלומר מעבר או מסדרון, בדרך לעולם הבא, שהוא החדר המרכזי, ולכן אנחנו צריכים לנהל את החיים שלנו בעולם בו אנו חיים כדי להתכונן לעולם הבא בעזרת... קיום מצוות ודברים כאלה, נכון?"

חיים הנהן. "אז אם ניצמד למשל הזה, אפשר לומר שהחדר שממנו נכנסנו לפרוזדור הוא העולם בו היינו לפני שנולדנו, העולם שממנו הנשמות באות."

"אוקיי," עומר אמר.

"וברגע שאני ופרווה שלחנו יד מהאדמה והבאנו אותך מאושוויץ למשרד שלנו, אנחנו למעשה..." חיים דיבר.

עומר הביט בו במתח. חיים חייך לעבר פרווה חיוך מתוח.

"אנחנו למעשה פרצנו את קיר הפרוזדור ולקחנו אותך איתנו, למסדרון צדדי," חיים אמר.

"מה זאת אומרת? זה עולם מקביל?" שאל עומר.

"לא, זה מישור אחר של המציאות," חיים אמר, "מציאות אחרת. מציאות בה כל דבר אבסטרקטי מקבל משמעות ממשית."

"מציאות בה אפשר לפגוש שדים," עומר הבין, "זאת המציאות האחרת שהמורה דיבר עליה!"

"איזה מורה?" שאל חיים.

"לא משנה," ענה עומר, "אז לזה קורידון התכוון כשאמר שהוא לא במישור המטאפיזי אלא במישור בו אני נמצא - כלומר הייתי אז, עם הורמיז? רגע, המישור בו הייתי עם הורמיז הוא בעצם המישור הזה?"

"יכול להיות, לא פגשנו את הורמיז," פרווה ענתה.

"זה נשמע הגיוני," עומר הסיק. "רגע, אז אם אני במקום הנכון, איפה קורידון?"

"הוא אמור להימצא באיזור הזה של הפרוזדור הצדדי," חיים אמר, "וכאן יש לא מעט שדים, כמו שראית."

"רק שהם מופיעים רק לתפילת ערבית, ובשאר הזמן המקום הזה ריק חוץ משתי ילדות שרוקדות על גג של מבצר," עומר אמר.

"איזה שתי ילדות שרוקדות על גג של מבצר?" שאלה פרווה.

"מה, לא ראיתם אותן?" שאל עומר.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה עוד נאד מים?" שאל חיים בדאגה.

"רגע, ואל תאמרו לי שלא שמעתם את הלחשושים הלא פוסקים," עומר אמר.

"את זה כן, זה של כל היישויות חסרות המנוח שנמצאות כאן, או בכל פרוזדור או חדר אחר," פרווה אמרה.

"למה המקום הזה בכלל בנוי כמו אכסדרה?" שאל עומר, "בגלל כל הקטע של המסדרונות?"

"כנראה, לא אני בניתי אותו," חיים אמר ופתאום הוא ופרווה פנו שמאלה, אל תוך הדשא.

"מה? לאן אתם הולכים?" שאל עומר שהופתע מכך שהפסיקו לצעוד לאורך המסדרון האינסופי. עכשיו הם צועדים לרוחב משטח הדשא האינסופי, לאור הירח שכבר החל לשקוע, אבל זה כבר משהו אחר.

"עכשיו אנחנו צריכים לפנות, אנחנו מתקרבים," היה ההסבר היחיד שעומר שמע בתשובה, והוא מיד החל ללכת בעקבותיהם.

"זה לא אנגלית," אמר השוטר הפולני לפיטר. שניהם עמדו בחדר חקירות בתחנת המשטרה הסמוכה אליה פיטר הלך עם הנער, והם הביטו באותו נער שישב על כיסא הנחקרים מולם ולא חדל לצעוק את המילה המוזרה הזאת מאז שפיטר לקח אותו בכוח מהאדמה באושוויץ.

"זה גם לא פולנית," אמר פיטר.

"גם לא רוסית או ספרדית או גרמנית," אמר מתורגמן כלשהו שעמד גם הוא בחדר.

"אתה בטוח שלא כדאי לנסות עברית?" שאל שוב השוטר.

"אני אומר לך, לא היו משלחות ישראליות בשבוע האחרון," פיטר ענה.

"אולי הוא לא ממשלחת ישראלית," השוטר אמר, לחץ על כפתור במכשיר הקשר שלו וביקש שיביאו לו מישהו דובר עברית.

"יש לנו כמה דקות עד שהם יביאו מישהו," אמר השוטר, "אני בינתיים הולך למזנון בחוץ. דונאט, מישהו?"

ההליכה על הדשא הייתה קשה. ככל שהתקדמו, הדשא נהיה לח וטובעני יותר, ועומר הרגיש שהם הולכים בעלייה תלולה יותר ויותר, למרות שנראה היה שהם ממשיכים ללכת במישור.

הלחשושים חזרו להישמע. מה שנראה כנקודה רחוקה בקצה האופק הלך והתברר כמעין קשת אבן ככל שהתקרבו אליה. גם ממנה נתלתה פרוכת אכולת עש, אלא שמאחוריה לא היה דבר.

"זה הפרגוד," הסביר חיים כשהתקרבו אליו, "יש לו תאום בעולם שלך, כלומר בפרוזדור הרגיל."

"אם אני אעבור דרכו, אני אגיע לעולם שלי?" שאל עומר.

"כן, אבל לא תישאר כמו שהיית," אמר חיים, "פעם אחת הופיע פה בחור צעיר עם שיער שחור, יכול להיות ששמעת עליו? סיריוס בלק?"

"לא," הודה עומר.

"טוב, כשהוא הופיע פה הוא היה די מפוחד ומבועת. עברו עליו דברים בדרך משם לפה," חיים אמר, "הוא לא הפסיק לומר כמה שהכל פנטסטי משום מה."

"אלה, לעומת זאת, אומנו לעבור במיוחד דרך פרגודים שכאלה," אמרה פרווה והצביעה על ארבעה אנשים – או לפחות הם נראו כאלה – שלבשו מעין שיריון אבירי. הם נמו על הדשא ונחרו בקול רם.

"מי אלה?" שאל עומר.

"ארבעת פרשי האפוקליפסה," פרווה ענתה, "ברגע שיקראו להם, הם יעברו דרך הפרגוד הזה וידהרו לעבר הר מגידו."

"זה אומר שהתאום של הפרגוד נמצא ליד הר מגידו?" שאל עומר.

"לא, אחרת לא היה כאן כל אתגר," חיים צחק, "עוד מעט, כשיאיר היום, הם יתעוררו. תראו, השמיים מתבהרים."

חיים הצביע על חורשה שנראתה במרחק. "הנה, משם השמש עולה, מהחורשה של חסידה בת אפריים."

"החורשה של חסידה בת אפריים?!" צעק עומר. אילון סיפר לו על חורשה כזו, כששתה את שיקוי האנקה. יכול להיות שהוא הגיע לפרוזדור הצדדי? אולי בגלל זה הייתה לו אפשרות בחירה בין מוות לחיים?

"ששש..." אחד הפרשים אמר מתוך שינה.

מבעד לפרגוד לפתע עברה דמות גברית בעלת רושם רציני ומכובד. אותו גבר אפילו לבש חליפה אלגנטית. עומר היה מתרשם ממנו מאוד, למעט העובדה שהגבר היה יחף ושרגליו היו רגלי תרנגול.

"שלום," אמר הגבר בקול סמכותי, "עומר."

"אנחנו... מכירים?" שאל עומר.

"עומר, אתה כנראה לא מזהה אותו כשהוא לובש את הצורה הזאת," פרווה הסבירה, "אבל לפנינו עומד אשמדאי."

עומר נעמד.

"שלום," עומר ענה לאשמדאי.

"מה שלומך?" התעניין אשמדאי.

"טוב תודה, ואתה?" עומר שאל.

אשמדאי הנהן בנימוס. "נחמד לראות אותך כאן," הוא אמר, "שמעתי שאתה הולך להתעמת עם קורידון."

"טוב, אני אנסה," הצטנע עומר, "אממ, כלומר, זה בסדר מצידך?"

"כל עוד אנחנו לא יודעים אם אני אביך או לא, אינני חושב שיש בסמכותי לומר לך מה לעשות," אשמדאי אמר ביובש, "אתה בוודאי יודע שאנו השדים מקשיבים. אנו שומעים מאחורי הפרגוד את מה שעתיד להיות, ואת כל הסודות."

"זה הפרגוד?" עומר שאל.

אשמדאי הביט בעומר בפנים חסרות הבעה. "ציפיתי שתבין זאת," הוא אמר ועומר הרגיש מטופש פתאום. "בכל אופן," אשמדאי אמר, "כל נסיונותיי עלו בתוהו. אם אתה בחברת השניים האלה, בם בוודאי סיפרו לך על שנות חוסר הקיום שלי."

"זו אמת לאמיתה," חיים אמר לאשמדאי בארשת פנים רצינית גם היא.

"אז דע לך, שמאז ששבתי להתקיים, אבדה לי היכולת להקשיב. לכל השדים שהיו אז, בימים ההם, אבדה היכולת להקשיב למעשה. כל השדים החדשים שנוצרו מאז ששבנו מסוגלים להקשיב לעיתים, אך אינם מוכנים לומר לי מה הם שומעים. אולי אתה תשמע?"

הלחשושים מהפרגוד נשמעו מפתים במיוחד.

"כמובן שאני עברתי שוב ושוב בין שני צידי הפרגוד, כי אולי מצד אחד אני מסוגל לשמוע ומהשני לא. בכל פעם שאני ובר בפרגוד אני מנסה לשמוע, אך אני אינני מצליח. המעבר בפרגוד כבר איננו הקשבות אלא סתם מעבר טכני בין הפרוזדורים למטרות עיסוקיי השונים," אמר אשמדאי, "אינני מצפה ממך לעבור לצד השני אם אתה לא מסוגל להקשיב כאן, כי המעבר כרוך בקשיים נפשיים... קשיים פנטסטיים, אם אתה מבין למה אתה מתכוון. אז אנא, נסה להקשיב כעת."

עומר התקרב בחשש לעבר הפרגוד. הוא רק שמע לחשושים.

"האם אתה שומע דבר מה ברור לאוזן?" שאל אשמדאי.

"לא, אדוני," ענה עומר.

"אינני האדון שלך," אשמדאי ענה, "נו טוב, לאחר שתסיים את עיסוקיך כאן, גש לפרגוד שבפרוזדור שלך, ובדוק אם אתה מסוגל להאזין שם. אולי תגלה מי הוא אביך האמיתי, לאחר שתסיים את עיסוקיך עם קורידון. תכננ כבר כיצד תביס אותו?"

האמת שהיה לעומר איזשהו רעיון. הוא רק צריך לשלול את ההיגיון שבקיום של קורידון לאחר שיצליח להבין ממנו כיצד להשיב לרומי את שפיותה, ולגלות איך שוללים לקורידון את ההיגיון. זה בוודאי לא פשוט כמו אצל גורגה.

משום מה, עומר לא חשב שלספר את זה לאשמדאי יהיה רעיון מוצלח.

"לא," ענה עומר.

אשמדאי הנהן. "דרך צלחה, אם כך," הוא אמר, "ואתם, חיים, פרווה, שמרו עליו."

"נשמור," ענו שניהם ואשמדאי נעלם משם בעננת עשן.

עומר נשם לרווחה. "זה היה קצת מלחיץ," הוא הודה.

"הבט, עומר. השמש זרחה," חיים ציין. ואכן, השמש כבר עלתה לה אל השמיים שכבר לא היו כהים.

"אז תפילת שחרית?" שאל עומר.

"חכה, קודם נגיע לאן שהובלנו אותך כל הזמן," פרווה אמרה, והשלושה שבו להתקדם.

לחדר החקירות נכנס אדם ששאל בפולנית עם מבטא מוזר, "חיפשתם מתורגמן לעברית?"

"כן," השוטר אמר.

"טוב, אין ספק שהנער צועק בעברית," המתורגמן לעברית אמר. הוא לקח את כיפתו של הנער ובחן אותה.

"בצד הפנימי שלה רשום את השם 'עומר לוי', אתם יודעים מי זה?" הוא שאל.

השוטר ופיטר הנידו בראשם.

"אוקיי, מה אתם מתכננים לעשות איתו?"  שאל המתורגמן.

"אנחנו לא יודעים, לקחת אותו לבית מחסה או משהו?" שאל פיטר, "תנסה לדבר איתו."

המתורגמן ניגש לאותו עומר לוי ואמר לו בעברית, "שלום, אני איגור, ואתה?"

עומר המשיך לחזור על אותה מילה בעברית.

"טבעת יפה," אמר איגור, "מאיפה השגת אותה?"

עומר המשיך לחזור על אותה מילה בעברית.

"אולי זה סוג של אוטיזם," איגור אמר לפיטר ולשוטר בפולנית.

"אדון מתורגמן, מה פירוש המילה העברית שהוא חוזר עליה כל הזמן?" שאל השוטר.

איגור ענה במילה אחת, "לצאת."

"סוף סוף הגענו," אמרה פרווה. היא, חיים ועומר הגיעו למדרון קטן במדשאה. האכסדרה כבר מזמן לא נראתה מאחוריהם. החורשה של חסידה בת אפריים עוד נראתה במרחק. אבל הם לא יכלו להתקדם עוד לעומק המדשאה, כי הם הגיעו לנהר רחב שזרם ושצף וקצף בעוז, עד כדי כך שחלוקי נחל משוננים עפו ממנו לכל עבר.

ארבעת הפרשים הגיעו קצת אחריהם.

"הו, התעוררתם!" צהל חיים.

"בוקר טוב," אמר אחד מהם בעייפות, "הנהר גועש היום?"

"כן, היום לא שבת," ענה חיים, "הוא שקט אתמול."

הפרשים נאנחו. "לא נתקלח היום," אחד מהם אמר באכזבה והם הלכו משם.

"מה, הנהר הזה סוער וזורק אבנים תמיד חוץ מבשבת?" שאל עומר.

"כן, אתה מבין? העבריים שגרים בכפרים מצידו השני של הנהר למעה כלואים שם, הם לא יכולים לצאת ביום חול בגלל הנהר, והם לא מתכוונים לצאת כשהנהר רגוע כי זה תמיד קורה בשבת," פרווה אמרה.

"אני רואה בזה יתרון, זו דרך לדעת מתי שבת נכנסת ומתי היא יוצאת," צחק חיים.

עומר הביט אל מעבר לנהר, ואכן בגדה השנייה שלו הוא ראה בתים כפריים שמשתרעים עד לאופק. מתוך הבתים יצאו אנשים. בני אדם.

"בוקר טוב!" חיים צעק לעברם.

חלקם הביטו בו. חלקם אף ענו לו בוקר טוב.

"נתפלל ביחד?" הוא שאל אותם.

"מי אלה?" שאל עומר, "מה זה הנהר הזה?"

"זה נהר הסמבטיון, על שם השבת," ענה חיים, "ומאחוריו נמצאים העבריים."

"מה זאת אומרת עבריים?" שאל עומר.

"תכיר את האחים שלך, וגם שלי," חיים אמר, "אלה בני עשרת השבטים האבודים. כאן הם כלואים, מאחורי הסמבטיון, ובגלל זה הם לא יכולים לחזור. ומעבר לנהר הזה, הנהר הבלתי עביר הזה, נמצאת הדרך לקורידון."

פרק על עשרת השבטים האבודים במוצאי עשרה בטבת? יש יותר סימבולי מזה?

הפרק הקודם		הפרק הבא