עלייתו של המת

תומס התעורר, קורי שינה בעיניו, ושערו סתור. הוא התיישב במיטתו ובחן את החדר שנמצא בו.

הוא לא היה בחדרו הרגיל בסלית'רין, ונראה שהוא שוב ליד חדרה של פרופסור מקגונגל. מיטה לידו ישן עדיין אלבוס, נראה רגוע ושליו בשנתו. תומס נשען על הקיר שליד מיטתו, מנסה להבין מה קרה.

הדבר האחרון שזכר היה שהם היו במשרד הקסמים, הוא דיבר אל אלבוס ואלבוס כיוון אליו את שרביטו. מה קרה לאחר מכן? למה אלבוס עדיין מתרועע איתו? איך הוא לא פוחד ממנו?

כי הוא טיפש מדי. הוא מנסה להוכיח שהוא יכול בלי העזרה של אביו.

האם זה נכון? האם לאלבוס בכלל אכפת? תומס לא ידע, והיה צריך לסמוך על תחושותיו בלבד.

הוא ישב שם עוד זמן מה, מלא במחשבות שקפצו בראשו. הוא נשם נשימות עמוקות ומרגיעות, מנסה להרגיע את סערת המחשבות, אך ללא הצלחה מספקת.

לאחר שעה קלה, אלבוס התעורר, מעיר את תומס ממחשבותיו בהקיץ. הוא הסתכל על תומס בעיניים מטושטשות אך לאחר שניה פניו הפכו רציניות.

"איך אתה מרגיש, תומס?"

"למען האמת, אני מרגיש רגוע. כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך רגוע."

חיוכו של אלבוס היה חמים, וגרם לתומס להרגיש חום בתוכו. הוא אהב את התחושה הזאת.

"תומס, אני רוצה לבקש ממך משהו." אלבוס אמר, פניו שוב רציניות.

תומס הנהן ששמע, מבקש לדעת את מה שאלבוס רצה להגיד.

"תוכל לנסות לסלק ממך את וולדמורט?"

זו הייתה שאלה מפתיעה, ותומס תהה למה הוא מתכוון, איך אפשר לסלק את וולדמורט? ומה זאת אומרת לסלק אותו?

"למה הכוונה? אני לא כל כך מבין."

"תחשוב על זה כמו על דיבוק, ונסה לסלק אותו."

הדבר נשמע פשוט בשפתיו של אלבוס, אך תומס לא ידע אפילו ממה להתחיל. השאלה 'איך' צצה שוב ושוב בראשו, מנסה למצוא תשובה.

"אבל.. איך? אפילו את זה אני לא יודע, ואני בטוח שזה לא פשוט."

אלבוס פתאום נראה מאוד מעוניין בברכיו, וענה בעצב.

"אני גם לא יודע תומס, אבל הם רוצים לכלוא אותך,להרחיק אותך מכולם ושלא תהווה סכנה. אני לא אתן להם לעשות את זה."

לתומס כאב, כאב כל כך שהוא רצה לבכות. הוא חשב שמגיע לו להיכלא, רק כדי שלא ייפגע באחרים.

"אולי זה עדיף שיכלאו אותי," אמר בקול שקט.

"לא! אל תגיד את זה! אתה לא עשית כלום ששווה כליאה. בבקשה תנסה. תתרכז, משהו!"

תומס הסתכל באלבוס, והחליט שיעשה כפי שאמר.

"בסדר, אבל אני לא מבטיח כלום."

אלבוס הנהן במהירות, מנסה לשמור על תווי פנים רציניים.

תומס עצם את עיניו והתרכז, מנסה לגשש אחר תודעתו של וולדמורט, או מנסה להבין מה עליו לעשות.

הוא תר אחר התודעה, אך לא מצא דבר. מסביבו הכל היה שחור, אבל הוא עדיין הרגיש, שמע והריח.

כאשר הוא התחיל להתייאש, הוא ניסה להתנתק מחושיו שלו.

הוא הרגיש שהוא מרחף, מתרחק מההרגשה ומשליטה, נותן לגלי מחשבות לשאת אותו. הוא איבד תחושת מרחק, אך זה לא הדאיג אותו. ברגע זה, דבר לא הדאיג אותו, והוא היה האדם השליו ביותר בעולם.

בעודו נסחף במחשבות שם לב לניצוץ אדמדם, בתחילה חשב שזוהי רק מחשבה משונה, אך כשהתמקד בו יכל לזהות שלל מחשבות שונות בתוכו. הניצוץ התקרב למקום שממנו תומס שלט בעצמו, והואר וגדל יותר ויותר.

תומס פנה בשלווה לעבר הניצוץ, באיטיות חסרת דאגות. הניצוץ הבהב לעברו בשקט והתרכז. הוא היה כל כך קרוב אליו שיכל לשמוע שוב קטעי שיחה. הוא היה מאחורי הניצוץ, שהיה כעט גדול פי כמה ממנו, אך בכל זאת, הוא ניסה לדחוף מעט את הניצוץ, שיהיה קרוב יותר לקצה של הריק. הניצוץ נדחף מעט, אך מיד לאחר מכן התנגד. תומס המשיך לדחוף את הניצוץ, והניצוץ לא וויתר. היה זה קרב בשקט מוחלט, אך הוא הדהד בריק השחור.

לרגע תומס ראה לבן, והבין שהוא מתחיל להצליח. הוא נשאר במקומו וגייס את כל כוחותיו למטרה אחת- להעיף את הניצוץ, שלא היה קשור לתודעתו. הניצוץ סירב והתנגד, אך לבסוף הוא יצא אל מחוץ לגבולות מחשבותיו של תומס, ותומס חזר לשלוט.

הוא התחבר בחזרה לחושיו. הוא רכן מעל דלי הקאה, וטעם את טעמו של הקיא בפיו. הוא הסתכל למעלה. מולו היו אלבוס ופרופסור מקגונגל, מכוונים את שרביטיהם אליו. שרביטו שלו היה בידו, שהחזיקה בו זמנית בדלי. הוא רעד.

"מה קרה?"

הפרק הקודם		הפרק הבא