המייסדים

בני מוגלגים. קוסמים שאף אחד במשפחתם לא קוסם. מכשפות שסבלו בעיקר כי נולדו במקום הלא נכון.
זה היה לא הגיוני לסאלאזר ללמד אותם, שהם בכלל קיימים. אולי הוא למד משהו מאביו בסופו של דבר,הוא חשב.
אך הוא חשב על זה מעט יותר מדי מאוחר.
אף אחד לא הסכים איתו. כולם חשבו שלא משנה הרקע שהקוסם בא ממנו.
למה הוא לא הקשיב להם? למה הוא היה חייב להיות עקשן כל כך? זה היה הדבר בשאפתנות ששנא.
הוא קרא לעברם בשמֹות, קרא להם בוגדי דם. הוא לא הבין שהוא עושה בדיוק מה שעשו לפניו.
אחרי שהכל נגמר, הוא הבין כמה הלגה הייתה החכמה מכל הארבעה, כמה הם זלזלו בה.
הוא זוכר בבירור את רגעיו האחרונים בהוגוורטס.
הוא התחיל ללמד את התלמידים שלו על טוהר דם. כך הוא קרא לזה, ולא היה לו אכפת שחלק מתלמידיו נפגעים.
הוא זוכר את גודריק, פניו אדומות מתמיד, הולך לעברו בסוף היום.
"מה אתה חושב שאתה עושה, סאלאזר? מלמד את התלמידים על טוהר דם?"
סאלאזר הרגיש את כעסו מתפתח, וחשק בשיניו כדי לא לצעוק את דעותיו.
"אני מלמד אותם את הדבר הנכון, את הדעה הנכונה מכולן."
"כך אתה חושב. אתה מפלג את בית הספר רק בגלל דעותיך!"
"ואני לא היחיד. אינך טלית שכולה תכלת, ואינך יכול להתנהג כאילו אין לך יד ב-"
פתאום הוא נעצר. שרביטו של גודריק היה מכוון אליו, מוכן לפגוע בו. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחרט מעט.
בזוית עיניו הוא ראה מישהו מתקרב. רוונה הגיעה, עורה חיוור וחולי סבב אותה.
"רוונה-" הוא אמר אך נזכר בגודריק כשזה שלח אליו קללה. "גודריק! איני רוצה להילחם איתך!"
"חבל מאוד, כי אני דווקא מאוד רוצה להילחם איתך!" הוא שלח לעברו עוד קללה, שהציתה את זעמו של סאלאזר.
הוא הרים את שרביטו וחסם את הקללה, ושלח בעצמו אחת. בצד הוא ראה את רוונה מנסה ככל יכולתה לשבור את הקרב.
אך היא הייתה חלשה מדי. סאלאזר רצה לדעת מה קרה לה, מדוע היא נראית כך, אך לא יכל.
הוא החליט להתמקד בקרב, חוסם ומקלל שוב ושוב, עד שלחש חסימה חזק העיף אותו באוויר.
"מספיק". הוא שמע. חזק אך לא צועק. הלגה הפלפאף עמדה ביניהם, בפניה כעס שהיה גורם לכל אדם לפחד.
"סאלאזר," אמרה בשקט כואב, "אני חוששת שלא תוכל להישאר יותר בבית הספר."

הפרק הקודם		הפרק הבא