בת השאול

פרק 12

אנחנו מותקפים, שוב (ולמה זה לא מפתיע אותי?)

"פרנק זיהה קריאות גרוניות של בני-אדמה, צווחות גריפונים, שאגות מלחמה צרודות של קיקלופים..."

(ריק ריירדן, גיבורי האולימפוס 4, בית האדס)

הערה ייחודית: הפרק יצא מאוד ארוך (10 עמ' בוורד!), אני יודעת, איזה בנאדם מסוגל לקרוא דבר כזה? אבל רוב מה שכתבתי היה באותו הקשר, אז לא הפרדתי. 

גריפוני-בר הם יצוריים דמויי צבועים עם כנפיים וראש אריה. אם אי-פעם דמיינתם אותם אציליים בגלל הארי פוטר, תשכחו מזה. הם אוכלי-בשר, פראיים ולא מבוייתים.

הצלפתי בקיסר בקשת רחבה ושני גריפונים נעלמו. האנה נלחמה עם אחד, וג'יימס קטל אותם בזה אחר זה. שלושה הסתערו עליו, ובזמן שהיו עסוקים תקפתי אותם מאחור. הם התייאדו במגע עם הארד השמימי. ספרתי בדממה.

"גריפונים הם מפלצות בדרגה 5!" האנה קראה. "הם ייעלמו לשעה! בואו נזוז!"

התחלנו לרוץ. החיטה הצליפה ברגליי החשופות, ואניצים התעופפו באוויר מדי פעם. סרפדים מזדמנים דקרו בקרסוליי.

האנה קצת צלעה, בגלל הרגל שלה שהחלימה לא מזמן. ג'יימס סחב את המזוודה שלה.

בסוף היא כרעה, קצרת-נשימה ומתנשפת, ומלמלה, "רק... הפסקה… קצרה."

להערכתי, עד כה עברנו קילומטר, וכל זה בריצה. השדה רחב-הידיים עוד לא הגיע לקצו. התיישבנו על המזוודות וניסינו להסדיר את נשימתנו. כשהאנה נרגעה, היא התפללה שוב, ואני וג'יימס פתחנו בשיחה.

"את מסוגלת להריח מפלצות?" ג'יימס שאל.

"כן. שמתי לב לערפדה באוטובוס ולגריפונים."

"זאת, כאילו, יכולת מיוחדת של ילדי האדס?"

"לא נראה לי," תהיתי בזה בפעם הראשונה. "בשאול תמיד יש ריח של מפלצות, אז אני מניחה שהנוכחות שלהן מעוררת בי רגישות מסויימת."

"אני מבין. תגידי… לא הספקתי לדבר איתך על המשחק האחרון. שאיימת על וולט עם, אה, סף המוות או מה שזה לא היה, זה היה רק איום, נכון?"

צחקתי. "ברור. לא היה לי מושג על מה אני מדברת. זה הפחיד אותך?"

"לא, מה פתאום." הוא הסמיק. "אבל היית נשמעת ממש מציאותית… אני מודה שנלחצתי. היי, אל תגחכי - אני אגיד לך למה! אם בן פוסידון היה מאיים עליי בטביעה… הממ, לא הייתי פוחד כי אני חסין לטביעה… זו לא דוגמה טובה.  אם בן זאוס יאיים עליי בחשמול, אני אפחד כי הוא כנראה יכול לעשות את זה. טוב, לפחות אני מפחד מאז שעשו לי את זה שלוש-עשרה פעמים."

"יש ילדי זאוס במחנה?" התפלאתי. "איך לא הכרתי אותם?"

"אה -"

אדוות רוח חלפה בחיטה הארוכה, ואניצים נדבקו לחולצה של האנה.

"זהו!" היא חייכה.

"יש לך סטראופלאוורס על חולצה," ציין ג'יימס.

"זאת הקבלה של דמטר. בכל רגע -"

למרבה השמחה, או למרבה הצער, באותו רגע הופיעה הטסיטטרנו של דמטר בקול חריקה. היא נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה - בעלת מושבים מכוסים עלים, עם צמח טורף מתנוסס בקצה, עטופה עלעלים וגבעולים ירוקים, מקושטת פרחים צבעוניים ומחופה על ידי קשת שיח פטל, וכל זה כשהיא נישאת על גלגלים שבריריים.

היא עצרה לידינו בקול חריקה, ותחנה מערוץ הפייסטוס נשמעה מתנגנת מבפנים.

"קדימה," אמרה האנה במתח.

נכנסנו, וריח אביבי נעים התפשט בפנים. התיישבתי באמצע (לדעתי, הסיכון הכי דבילי עד כה), האנה וג'יימס משני צדדי. הקנוקנות נכרכו סביבנו.

המזחלת טסה במהירות אלוהית. עצמתי עיניים וכשפקחתי אותן ראיתי שאנחנו עדיין בשדה.

"עוד לא יצאנו מפה?" תהיתי בקול.

"למזחלת קל יותר לנווט בשדות תבואה," האנה הסבירה. "היא תעבור בכל השדות הסמוכים עד לפרובידנס."

אוקיי.

אם תיארתי לכם את התחושה במרכבה, אתם יודעים שהיא לא נעימה.

בלתי אפשרי לישון בה. או להיות חמש דקות בלי צורך עז להקיא. ואם יוצא לכם להיות באחת כזו, מומלץ בחום לא להסתכל מהחלון. זה בדיוק ההפך ממכונית רגילה - הנוף הנשקף גורם ליתר סחרור, בגלל המהירות, וכשכל הנוף הנשקף הזה הוא רק חיטה, חיטה, חיטה, שיבולים וחיטה, בשילוב עם ריח הפרחים המתקתק וריח זבל הסוסים מבחוץ, אין משפט לתאר את מה שעובר עלייך; אולי חוץ מהמילים מבחיל, מחליא, דוחה, מזעזע, מסריח ומגעיל עד לאובדן הכרה. וכשהקולות מהרדיו קודחים לך במוח…

"לאחר מכן, יש להניח את הסומק מעל עצמות הלחיים, וכשתי סנטימטר מעל הבלטתן. אני ממליצה על הסומק הזה, 'אפרודיטס רוס', מסדרת 'אפרודיטס'..." (מדריך איפור של אפרודיטה)

"יודעים שהראש נערף ברגע שהוא מנותק מהגוף, ודם רב נוזל מהצוואר. וככה יודעים שהאויב נהרג בוודאות." (מדריך הרג של ארס - בשלב הזה ג'יימס היה חייב להקיא. הוא הקיא דרך החלון, ובגלל מהירות הנסיעה הקיא התעופף באוויר כמו שובל, ואז אני הקאתי.)

"יש לחפור גומה בקרקע, להוציא את השתיל ולהשקיע אותו שם בעדינות. אחר-כך משקים ומגדלים את הצמח על-פי ההוראות בספר החדש שהוצאתי, 1,000 שלבים פשוטים לגידול הצמח בתנאים הכי טובים…" (מדריך נטיעה של דמטר)

"כל מי שמקשיב פה הוא חי, לא יאמר לאפולו די, ואם זאת לא ציידת או ארטמיס עצמה, מאזיני אפולו יתאחדו לאומה! פאפאו, פאו!" (שיר של אפולו)

"מאזינים יקרים, אשמח אם תתעלמו מאחי המביך אפולו המסכן. הוא סובל מבעיות קשות במוח וזקוק לטיפול פסיכולימפי דחוף. אם יש מישהו שמספיק אוהב אותו בשביל לממן את זה, יש מצב שהמשפחה אפילו תודה לכם." (הערה של ארטמיס)

בגלל כל הסחרחורת והבחילה, לא שמנו-לב שהמזחלת נעצרת. ואם אתם שואלים, אז כן, הגענו לפרובידנס.

כשיצאנו היה קצת יותר חשוך ממקודם. השעה הייתה חמש ורבע בערך.

הרגשתי בנשמות בסביבה. זה טוב בשבילנו. אני אוכל לגייס אותן לשמור. לא הרגשתי במפלצות קרובות. גם טוב.

"צריך להקים מחנה," ג'יימס אמר. הוא פתח את המזוודה שלו והוציא ממנה את האוהל שקיבלנו מהציידות, שהיה כעת אוהל מקופל מסובך בחבלים ויתדות.

"איך אתה מתכוון -?" פתחתי.

בקול פקיעה האוהל התנפח. הוא היה כחול, עם פתח רוכסן רגיל. ואז לפתע הוא הבהב, וראיתי את אותו אוהל, עם דלת עץ נעולה בבריח.

"זה אוהל קסום," הבנתי. "לא יוכלו לתקוף אותנו כל עוד אנחנו בפנים. וחקלאים בני-תמותה יראו אוהל נורמלי שיצא לקמפינג בשדות."

"כן."

"מושלם," האנה הודיעה. "אבל עדיין הייתי מעדיפה שלא ידפקו לנו מפלצות על הדלת באמצע הלילה."

"אני אטפל בזה," אמרתי. "יש רוחות ממש קרוב לכאן. אני אזמן אותן ואתן להם פקודות."

"אוקיי…" האנה נראתה קצת מתוחה. "רוחות של אנשים מתים שומרים עליי באמצע הלילה. את בטוחה שהם לא יפנו נגדנו פתאום?"

הזעפתי פנים.

"בסדר, בסדר, אני סומכת עלייך."

"וכשנלך לישון מישהו - אהמ, חי, צריך להיות בכוננות ערה ולעזור לרוחות במקרה של תקיפה," הציע ג'יימס. "אני מתנדב."

"בסדר."

נכנסנו לאוהל. אם מבחוץ הוא נראה כמו אוהל לזוג, בפנים הוא היה כמו אחת הכיתות במחנה החצויים. לא ענק, אבל בהחלט לא אוהל רגיל. הקרקע שלו הייתה עשוייה מיריעות בד, ברזנט וקנבס עבים מאוד. הרגשתי כאילו אני דורכת על מזרון. כל טביעת רגל בוצית שהשארנו נעלמה כלא-הייתה, כאילו האוהל מתנקה בעצמו. בפנים שרר ריח של מרכך כביסה עדין - וביחס לריח הגריפונים והדשן מבחוץ, זה היה וואו.

האוהל עצמו היה מצוייד בשלוש שקי-שינה כחולים מבד רך, מלאים בכריות ושמיכות ומוכנים ללילה קר.

ליד כל שק הייתה שידה ריקה, וברגע שהאנה נשכבה על אחד מהם, המזוודה שלה נפתחה וכל הפריטים שהביאה איתה מילאו את השידה הצמודה אל השק שלה.

בחרתי גם שק אחד והחפצים שלי הסתדרו מעצמם.

התחלנו להתארגן ללילה, אבל האנה התעקשה לסדר בטענה שאם אנחנו מתכוונים לשהות שם בכל פעם שנקים מחנה צריך שנשמור על הסדר הטוב.

היה שם ארון קטן מחולק לשלוש. הנחנו שם את הבגדים שלנו. במגירות שמנו את ציוד הטואלטיקה שקיבלנו מבנות אפרודיטה כשהגענו למחנה, וגם את ערכת העזרה ראשונה, ערכת האיריס נט, תליון הבה, פנינת המזל וזכר הנקמה של נמסיס.

האנה תלתה בראש האוהל פנס.

שמעתי קול עמום שר וקלטתי שזה ג'יימס - הבטתי סביב וראיתי שירותים ומקלחת מכוסים מאחוריי וילון (תודה לאלים - אבל ברצינות, מלודי?).

היו כמה פינות מרכזיות באוהל כולו, ממש כמו בית. הרגשתי כמו בקרוואן. לא שיצא לי להיות באחד כזה, אבל שיערתי שהתחושה דומה.

בפינת האוכל שמול החלון היה שולחן מעץ מבריק שבמרכזו עששית, מוכן עם שלוש כיסאות תואמים. מטר משם, ליד הדלת, הייתה מדורה קסומה שסיפקה חום מעולה. מימין לה, האנה כבר עמדה במטבחון, שסיפק כיור עובד, מקרר מלא, תנור פועל וכלים.

בצמוד היה הסלון - ספת ישיבה מצופה בד מול שולחן קפה עם מפת מלמלה. על קיר הקנבס הייתה תלויה טלוויזיה עם חיבור ישיר לערוצי האולימפוס.

ליד החלון היה דרגש מתאים לישיבה, ולידו נדן מובנה לחרב. על מדפים היו משקפת וגלאי מפלצות, וספרים בלטינית על מפלצות עתיקות. ג'יימס התמקם שם והתכסה בשמיכה, תופס את מקומו בתור השומר "החי" של ה"מחנה".

אבל עדיין לא הסתפקתי בג'יימס. קראתי לרוחות הקרובות להגן עלינו, וכמאה רוחות ענו לקריאתי והקיפו את האוהל.

האנה ואני התקלחנו, ו… לא בדיוק התארגנו לשינה.

כי אחרי שג'יימס יצא מהמקלחת וגילה את המדורה הניידת (מה שהיה מלווה במאה קריאות "קול!"), הוא ממש רצה שנתחיל קומזיץ. אני חששתי שנצטרך לצלות על מקל עוגיות בריאות של איריס, אבל לגמרי התחברתי לרעיון כשהאנה רצה למטבח, חיטטה באחד הארונות ושלפה שקית גדולה של מרשמלו.

כעבור רגע, ישבנו ברגליים שלובות סביב המדורה וצלינו מרשמלו על מקל. ג'יימס חייך חיוך רחב, ספק נהנה ספק גאה בעצמו. הוא פטפט על מלודי, ועל כירון, ועל גרייס, ועל וולט, ועל הפדיחות של האנה, ועל כמה הוא בטוח שאם היינו במחנה עכשיו הוא היה מגיע לדרגה שלי בחרב. בשלב הזה נאלצתי להתערב - וכשמרשמלו נמס נדבק לו על השיער, קשה להגיד שזה שימח אותו (אלה הרגעים היחידים של חוסר שליטה בחייו של בן האדס).

האנה נראתה קצת מדוכדכת. ואז נזכרתי לשאול אותה. "מה היה הסיפור עם הנהג הזה?"

האנה הזדקפה בבת-אחת. היא הביטה בי בעיניים פעורות. ואז בג'יימס. הוא הנהן קלושות. האנה נאנחה. "אני לא אסתיר את זה לנצח."

"זוכרת ששאלת אותי, אז כשהזמנתי אותך לשחק איתנו, מה הקשר של האנה אליי? אמרתי לך שאנחנו חברי ילדות," ג'יימס אמר. "אני נולדתי בפברואר, היא באפריל. חוץ מזה היינו שכנים מאז שאני זוכר את עצמי."

"גרנו בכפר אחד ביורק," האנה אמרה. "אני גדלתי רק עם אבא."

"לי הייתה אמא ואבא חורג מזעזע," ג'יימס ניענע בראשו. "קראו לו סיזית'ר. הוא התעלל בי ובאמא שלי. הוא העמיד פנים שהוא מאוהב בה, אבל בעצם השתלט לנו ככה על הבית, על הרכוש, על הכול. מדי לילה, אמא שלי הייתה שומעת אותו מדבר עם קול משונה שכנראה נתן לו פקודות או משהו. הוא דיבר עליי וזה הפחיד את אמא שלי עד מוות. הוא אמר משהו כמו, 'זה אחד הילדים שיוכלו לשנות הכל. תשמיד אותו.' מאז, כל חודש היינו בורחים לאחת מהאחסניות ביורק. חורף אחד, כשהייתי בן כמעט חמש, אמא שלי שוב שמעה את הקול מדבר. היא הייתה חייבת להכין אותי לעתיד. היא כנראה הבינה שסיזית'ר לא אנושי, ושהיא לא תוכל להתמודד איתו. היא הסבירה לי על עולם החצויים. הבנתי - מסתבר שהיא נשבעה בסטיקס לאבא שלי לא לספר לי עד שאגדל. אבל היא בכל-זאת סיפרה לי והביאה לי את זאת."

הוא שלף משהו מהכיס שלו. זה היה עט כדורי זול. הוא הסיר את הפקק והעט התארך לחרב הארד השמימי שלו, זאת שהייתה נראית לי רגילה כל-כך בכל פעם שראיתי אותו נלחם.

"זאת אנקלוסמוס," הסביר ג'יימס. "היא שייכת לאחד האחים שלי, פרסי ג'קסון. הוא בן שלושים בערך עכשיו, והוא נשוי עם ילדים… אז אני ירשתי אותה ממנו. מסתבר שיש לה עבר גדול של קטילת מפלצות וישויות, אפילו של בת טיטאן והרקולס. פוסידון החזיר אותה לאמא שלי."

הבטתי בחרב.

"בגלל שהיא נשבעה בסטיקס, היא - היא פתאום חלתה במשך מלא זמן, ובאחסנייה ישבנו לבד במרפאה… היא אמרה לי, 'אתה תוכל לשנות הכל', ואז קרנה באור בוהק לפני ונעלמה. אבל באחסנייה סיפרו לי שהיא מתה. כשפגשתי אותך, ניסיתי להתחבר אלייך גם כדי שאולי תבדקי… אם היא, אולי - בשאול."

"בני-תמותה לא מתים ככה," עניתי.

"אחרי ששמעתי על זה הודיתי לדמטר על מזלי הטוב," האנה נאנחה. "אבא שלי לא כל-כך ידע איך לגדל ילד. כשהייתי רק בת חמש, הייתי קמה כל בוקר בארבע והולכת לעבוד ברפת. ברפת שלמה! וגם חורשת שדה שלם בידיים. הרבה פעמים התעלפתי והוא עוד כעס עליי. כשהגעתי לגיל חמש, דמטר ביקרה אותי וסיפרה לי על העולם היווני. היא אמרה שהיא אמא שלי. מאז, כל פעם שאבא שלי העביד אותי הייתי מתפללת אלייה והיא הייתה מתקתקת עבודה. היא - היא גם אמרה לי לא לכעוס עליו, כי הוא נהיה אובססיבי בגלל שהיא עזבה אותו. אז כעסתי עלייה. עם הזמן זה עבר, ואז… טוב, לילה אחד בחורף, אבא שלי נעלם. הוא אמר שהוא הולך, אבל לא אמר לאן. והוא לא חזר. ואז ג'יימס הגיע. הוא סיפר לי שליאה קייל - אה, נעלמה, ואמר שהוא בורח. אבא שלי לא חזר שבוע, והתחלתי לשמוע קולות מפחידים מהבית השכן. הם - הם דיברו על ג'יימס ועליי ועל עוד ילדה שבזכותם מישהו ייפול. לא רציתי להישאר לבד במצב הזה, אז הצטרפתי אליו."

"היינו שני ילדים מפוחדים בני חמש," ג'יימס אמר. "יצאנו החוצה לגשם. לי הייתה חרב. להאנה היה פגיון. וכשעברנו את הבית שלי… האבא החורג שלי פרץ משם. הוא היה ענקי,  בגודל טיטאן, שני מטר. היה לו גרזן. ניסינו לברוח, והוא רדף אחרינו. הגענו לאמצע יורק, והוא עדיין היה שם. אז עשינו את הדבר הכי טבעי בעולם."

"נלחמתם," ניחשתי. אם תהיו חצויים, יהיה לכם קל מאוד לנחש דבר כזה.

האנה שפשפה את צלעותיה. "ג'יימס קפץ עליו ונתן לו מכה בראש עם החרב. הוא לא ציפה לזה. אז אני קפצתי ודקרתי אותו ברגל, וזה עבד, אבל הוא שבר לי צלע בבעיטה. ואז גם ג'יימס נפל מהכתפיים שלו. הוא ניסה לגונן עליי, וסיזית'ר נלחם בו."

"הוא ניצח אותי," ג'יימס אמר. "הוא עמד להרוג אותנו. ואז… טוב, זאת הייתה תחושה משונה, אבל טובה. הרגשתי כאילו כל הים עומד לפקודתי. היה נחל לידינו."

"אני הרגשתי כאילו היער מגיב לי," האנה תיארה לי. "היה יער סמוך. זאת הייתה ברכה של ההורים שלנו."

"פוסידון ודמטר," אמרתי. "תגידו, לא היה איזה מיתוס על שניהם… הסוס אריון, נכון?"

"אני יכול להתרגל לפגסוסים, אבל..." ג'יימס אמר.

"אל תדברי על זה," האנה הצטמררה. "יש לי אח סוס. איזה בושות."   

"בקיצור, חוץ מהיכולת שההורים שלנו נתנו לנו, הם גם העניקו לנו אנרגיה," המשיך ג'יימס בסיפור. אני שטפתי אותו במערבולת קטנה של מי-מלח. מחטי אורן עפו מהיער ונתקעו בעיניים שלו. מתברר שסחפתי כמה דגי חרב מהנהר, והם התעצבנו וניקרו לו את הפנים. ואז האנה פיגזה אותו בבלוטים ואבנים. ושנינו דקרנו אותו בו-זמנית. הוא התפוגג."

"ברחנו שוב. עצרנו בקרחת היער, והתפללתי לעזרה מאמא שלי," האנה סיפרה. "היא הראתה לי את הפיתיה שלה, מולטרו, שאתפלל אלייה כל פעם שאצטרך עזרה, ואז היא שלחה לי את הטסיטטרנו."

"נסענו בה והגענו עד ניו-יורק," ג'יימס אמר. "כבר התחלנו לשלוט בכוחות שלנו, ומזל שכך. ישר כשהגענו נתקלנו בחבורת עוגים. הצלחנו להתחמק מהם. אני התפללתי לעזרה מאבא. הוא תיקשר איתי ואמר שהעזרה בדרך. ואז, אחרי ששרדנו שתי אמפוזות וכלב שאול, מצאנו מערה להסתתר בה. באמצע הלילה התעוררתי והאנה כבר לא הייתה לידי. שמעתי אותה אומרת, 'בוא תראה מה מצאתי.' הלכתי, וברגע שיצאתי מהחדר משהו חטף אותי ונתליתי מהאוויר על חבל. נכנסנו למערה של קיקלופ שתכנן לאכול אותנו לארוחת ערב. לא היינו במצב לחימה. בדיוק כשהוא לקח אותי בשביל לשים בסיר…"

"שני חצים נורו לעבר הגב שלו וחתכו את הבטן," האנה התנשפה. "הוא התפורר וג'יימס קפץ הצידה לפני שנפל אל הסיר. גרייס, כשהייתה בת תשע בערך, עמדה עם קשת ביד והרגה אותו. היא לקחה אותנו מחוץ למערה עד למקום מסתור אחר."

"ליליאן הייתה שם," ג'יימס נזכר. "היא הייתה כזאת קטנה, בת שבע אולי. היא ממש התחברה אלינו כי היינו בקושי בני שש. גם רוג'ר רנד היה שם. וגם… ג'סיקה הארייט, בת זאוס."

"ליליאן וגרייס ברחו מהבית כי אפולו אמר להן," האנה אמרה. "אמא שלהן נפרדה מהם והם התפצלו. רוג'ר רנד הותקף ובמקרה מצא אותן. הם התחברו. ואז ג'סיקה הגיעה. היא היחידה מהם, חוץ מג'יימס, שידעה על המחנה, ובמשך שבוע היא הותקפה עד שליליאן, גרייס ורוג'ר מצאו אותה. הם לא הצליחו להגיע למחנה, רק להתקדם קצת ללונג איילנד, כל פעם להקים מקום מסתור חדש ולהשתכן שם עד הקפיצה הבאה. ואז גרייס הצילה אותנו מהקיקלופ, והיינו קבוצה יותר מדי גדולה של חצויים."

"אני מניח שמאז שהצטרפנו הם ניסו לגונן עלינו," ג'יימס חייך. "אבל לא היה צורך. היינו חזקים. והיתרון בקבוצה הגדולה הזאת - כל המפלצות שנתקלו בנו הושמדו. היינו ששה חצויים חזקים - שני ילדים של אלים בכירים, אחת של מלך האלים בכבודו ובעצמו, וכל השאר חצויים של אלים אולימפיים במצב לחימה ער. מלכת היער, שתי קשתיות וחבלן."

"התקדמנו יפה," האנה אמרה. "ואז לארי הסאטיר הגיע והדריך אותנו למחנה. תפסנו שתי מוניות. באחת לארי, ליליאן, ג'יימס ואני, בשנייה ג'סיקה, גרייס ורוג'ר. ואז… אידולון, רוח רעה, השתלטה על הנהג שלנו. לארי תקף אותו והאידולון ברח. זה ה… הנהג שהסיע אותנו לכאן."

"הגענו למצר לונג איילנד בשלום, כולנו. נפגשנו. ואז… הכל הסתבך." פניו של ג'יימס נפלו. "סיזית'ר עמד במרגלות ההר עם צבא של עשרים אלף מפלצות. ג'סיקה אמרה לנו לסגת. אבל גם היא ידעה שלא נלחמים בכל דבר, אז היא עלתה אחרינו וחיפתה עלינו. אבל זאת הייתה מלכודת. מפלצות פרצו מסביב למחנה והיינו מוקפים."

"הכי חשוב היה להיכנס לתוך האזור המוגן," האנה אמרה. "הבעייה היא שהמפלצות התרבו בכל צעד, והתעבו והפכו למעין שכבה שהקיפה את כולנו. ניסינו לצעוק לעזרה אבל הייתה שעת שינה במחנה, כך שגם אף-אחד לא ראה אותנו. ג'סיקה קלטה שסיזית'ר מחפש אותנו, והיא לא נתנה לזה לקרות. היא נלחמה איתו וכולנו חיפינו עלייה. ואז היא ניצחה והוא התפורר, אבל היא קרסה. היא אמרה לנו לא לחכות לה ושהיא תחפה מאחור. מתברר שהוא הצליח לפגוע בה ואז היא הרגה אותו. הצבא הקיף אותנו. אז רצנו והרגנו את המפלצות שעמדו בדרך, ונכנסנו לאזור המוגן, קוראים לעזרה. לקחו אותנו לטיפול, וכשהתעוררנו רצינו לברך את ג'סיקה על הניצחון המדהים שלה. אבל היא לא הייתה. שאלנו את התצפיתנים מה קרה. ואז אחד הלוחמים מאותו הלילה, אמר שרגע לפני שהותקפה למוות, היא קרנה באור בוהק ונעלמה."

ג'יימס מחה דמעה. "הנחנו שהיא מתה, אבל זה לא הייתה וודאי. היא… כל-כך הערצתי אותה. היא הייתה מדהימה בלחימה. היא הייתה טובה עם אנשים. ובטריקים של חצויים. והיא גם היחידה שלא התעלמה מהבדיחות שלי. והיא… היחידה שלימדה אותי את הגבול."

הוא שפשף את זרועו. "היא תמיד הייתה מעיפה עליי חשמול. זוכרת?"

האנה חייכה. "הו, כן. השיער שלך היה שרוף חודש."

"זה הסיפור," סיכם ג'יימס. "זאת הייתה ג'סיקה."

"זה אפילו לא מליונית ממנה," האנה נאנחה. "אם היית מכירה אותה היית יודעת."

ניסיתי לתאר לעצמי מה ההרגשה של להכיר ידיד, להפוך למין אח שלו, ואז לאבד אותו כשהוא מנסה להגן עלייך. אלה רגשות אשם איומים. ואז חזרו חבריי הוותיקים לדבר בתוכי.

גוף: מה אלה רגשות אשם? ומה אכפת לך מהם?

נשמה: אם אתה היית מאבד חבר, היית מרגיש ככה!

גוף: אנחנו יצירי האדס! אנחנו אדוני המתים, בני המוות! ביתנו הוא השאול, כמו ביתם של רבבות "חברים שאבדו"!

נשמה: כשהאנה נפצעה, הרגשתי בסבלך. ראיתי כיצד כרעת על ברכייך. כיצד רעדת, עמדת לקרוס, נלחמת בבכי לא פעם!

גוף: נו באמת. הקפצת אותי מהמיטה להילחם. את משפיעה עליי! הנה, הודיתי בזה.

תזכרי את המילים הללו, נסיכה.

גם רוחות הרפאים קפצו מהמיטה לדבר איתי. הרגשתי הילה, מעין שדה מגנטי שנמשך אליי, וידעתי שאלה הרוחות השומרות מבחוץ.

לפתע, ההילה כבתה. קפצתי על רגליי.

גם ג'יימס התרומם. "למה נהיה פה חם?"

"גם אני מרגישה את זה," האנה זינקה לעמדת התצפית של האוהל. "אוי… חשוך."

"הרוחות מתמעטות," לחשתי. "הן נעלמות. אז או ש… או שמישהו פקד עליהן לסגת או שהן… הותקפו."

"איך לא הרגשנו שום דבר?" ג'יימס אמר והצמיד את אוזנו לדלת. "אין רעשים חשודים."

"הלחש המגן," קיללתי חרישית. "אף-אחד לא שומע אותנו, אבל גם אנחנו לא שומעים אף-אחד."

זינקנו לפעולה. האנה האירה על השטח עם פנס. אני ניסיתי לזמן עוד ועוד רוחות. אלים, הלחש המגן הזה כנראה מאוד חזק אם אני לא מריחה שום מפלצת. ג'יימס חתך בחרבו כלפי מעלה.

לרגע לא הבנתי מה הוא עושה, ואז נגלתה לפנינו תמונה בעלת שוליים מתפוגגים של הדשא הגבוה בחוץ. הדשא נע, כמו דשא נורמלי ברוח, אבל אז הבחנתי בתנועות חשודות למדי - חלקת שעורה שמתפתלת מעלה ומטה, שיבולי דורום מצליפים אחד בשני, חיטה מקלפת דגן.

"מה זה?" האנה שאלה בתמיהה. "הרגשתי בישות טבע בסביבה, אבל אנחנו, כאילו, בשדה שלם, אז…"

"תתרכזי," ג'יימס אמר. "מה את מרגישה? איזו ישות?"

"אני…" האנה לחצה על צדעי ראשה והצטמררה. "זה שדון טבע. קארפוי, רוח תבואה."

"ויש שם רק אחד?" שאלתי, על-אף התשובה הברורה.

"ארבע רוחות תבואה," היא ענתה. "חיטה, שעורה, דורום, ודגן. הם שירתו פעם את אמא שלי, אבל מאז גאיה… טוב, הם התחילו להיזכר בפטרונית האמיתית שלהם."

"מה עושים?" ג'יימס לחש.

"טוב… נראה שאנחנו לא מעניינים אותם כרגע."

"הם השמידו את הרוחות שלי!" קראתי בכעס ושילבתי ידיים. "למה הם הפילו את ההגנות שלנו אם אנחנו לא מעניינים אותם?"

"אה… אני לא יודעת. אולי הם לא אהבו את הנוכחות של שדים בשדה שלהם -"

"הם בעצמם שדים!"

"היילי, תירגעי," ג'יימס הניח יד על זרועי. "את בטח מכירה את הפתגם של הומרוס, לא סופרים את כל המספרים בכתב."

"לא."

"מה? מלמדים אותנו במחנה, את יודעת, בטוח שאת לא מכירה את 'איזהו גיבור, הכובש את ממלכתו' -?"

"בכל מקרה," האנה קטעה את ג'יימס לפני שנכנס לשוונג. "הפתגם אומר לחצויים שלא נלחמים בכל מפלצת. הן עלולות להביס אותנו, או לקרוא לתגבורת, או לשלוח אחרינו בעלי-ברית חזקים יותר."

"והפתגם השני אומר שגיבור כובש את רצונותיו באומץ ולא מוותר על החזון שלו," אמר ג'יימס בגאווה.

"טוב," נכנעתי. "אבל אישית, מאוד לא נוח לי שהם מביטים בי שם בחוץ. איך נתקפל בבוקר בלי שהם יתקפו אותנו? האנה, את לא יכולה לפקוד עליהם ללכת או משהו?"

האנה הנידה בראשה. "מצטערת. הם אפילו כבר לא תחת שליטת אמא שלי. הממ… אני חושבת שהם שמו-לב אלינו בגללי."

"טוב, תקשיבו," אמרתי. "בבוקר אנחנו צריכים לוודא שהם באמת לא צריכים ממנו כלום. תהיו בכוננות תקיפה. אני אשמור הלילה."

התיישבתי על הדרגש והתכסיתי. האנה וג'יימס נכנסו לשקי-השינה שלהם.

ואז ראיתי אותו.

השדון היה בגובה פעוט, שמנמן, גופו מלא קפלי שומן תינוקיים וגוון עורו ירקרק כאילו זורם לו כלורופיל בדם. היו לו כנפיים קטנטנות ומרשרשות כמו עלי שלכת, וציציות שיער לבן כמו החוטים שעוטפים קלח תירס. הפנים שלו היו מחוספסות ומכוסות זרעי… זרעי חיטה כאלה. העיניים שלו היו ירוקות לחלוטין ופיו מלא ניבים קטנים ומחודדים.

פלטתי צרחה כמו שלא צרחתי בחיים שלי. זאת הייתה צרחה גבוהה ודי מביכה עבורי, כיוון שנשמעתי כמו ילדה מסרט אימה שנתקלת במפלצת. אפילו שהרגשתי די כזאת, הבהלה עלתה לי לראש. זינקתי מהדרגש, מה שהיה נראה כאילו אני קופצת ממנו קפיצת ראש כי הסתבכתי בשמיכה. נחתתי על הישבן והאנה ג'יימס התעוררו בבת-אחת, מטושטשים, וראשיהם התנגשו. הסדרתי את נשימתי ומיששתי את החזה. הלב שלי פעם כאילו הוא קופץ על טרמפולינה. הידיים שלי רעדו. הרגשתי כאילו הוציאו את השרירים מהרגליים שלי.

בטח נראיתי מטופשת מאוד, כשאני יושבת על הרצפה עם שמיכה מסובכת ברגליים, משפשפת את ישבני ופולטת אנקות חלושות, והכל בגלל המלאך המטריד שדבוק לשמשה בחלון.

נזכרתי בשיעור תנ"ך אחד ב"שורשים", שלמדנו על ארון הברית, וששמרו עליו שני מלאכים בשם כרובים. המורה הראתה לנו תמונה של כרוב באינטרנט, והתמונה הזו עלתה לי בראש ברגע המלחיץ/מפחיד/מבהיל/דרמטי הזה. הכרוב של ארון הברית היה נראה בדיוק ככה, חוץ מזה שהוא היה ערום והשדון לא, ושהוא היה עשוי מזהב והשדון מאפונה. ולא, אם לא ידעתם, לאף אחד מהם לא היה נבל.

העזתי להעיף עוד מבט. השדון היה דבוק לחלון, עם עיניים ופה פעורים, כאילו הוא מהיונות האלה שמראים בסרטי אנימציה, אלה שמתרסקות על שמשות ואז נמרחות על הרצפה. נניח שזאת התיאוריה - אז הקפיאו את הסרט בדיוק כשהיצור מתנגש בזכוכית. האישונים של השד זזו לרצפה בכיווני. תהיתי אם האחים שלו השליכו אותו כי הוא נמאס עליהם.

ואז הבחנתי בציצית דגן שהשתלשלה מסוגר האוברול שלו, ושהייתה צמודה לכרס שלו בעקבות הסופר-גלו שהוא השתגר איתו בדיוק ברגע שהתיישבתי בטווח השיגור. זה בטח הקארפוי דגן. אלים, איזה שם מזעזע. גאיה, מה חשבת לעצמך? זה נשמע כמו שם של סרט לפעוטות יווניים עתיקים - הקארפוי דגן.

האנה קפצה מהמיטה וקראה, "מה קרה? מה קרה?"

ג'יימס, לעומתה, נתקל במבטו בשמשת החלון, שהייתה כעת שמשת הקארפוי. כן, כמה נחמד להתעורר אחרי שינה עמוקה של דקה בעקבות צרחה מבועתת בחלל סגור, לחטוף בומבה מהדייר הצמוד אלייך ולראות לפתע כרוב מלחיץ שמביט בך. ואם זה לא מספיק, הוא חייב להיות צמוד לחלון שמולך. ג'יימס פלט צווחה באוקטבה שלמה מהקול הרגיל שלו והסתתר מתחת לשמיכה. ואז כנראה נזכר שלגבר אמיתי אסור להפגין חולשה, אז הוא יצא באומץ, כחכח בגרונו ואמר, "אלים אדירים."

המראה היה בוודאי מצחיק מאוד - אני, יושבת על הרצפה עם שמיכה מסובכת ברגליים, כשאני מתנשמת בבהלה, רועדת ומשפשפת את האחוריים; האנה, עם שיער פרוע, מביטה לכל עבר, משוכנעת שהיא אוחזת את הפגיון שלה (שאיכשהו הפך לספר 50 מפלצות נפוצות בצפון אירופה); וג'יימס הצווח, שמתחבא מתחת לשמיכה ויוצא כשהוא מסמיק יותר מזירת רצח.

האנה קלטה את השדון וצרחה. "אלים אדירים! אמאל'ה!"

ג'יימס ואני הסדרנו את נשימתנו, אבל ג'יימס שאל, "את מפחדת מהם?"

"הוא מלחיץ! גם ג'וקים -"

"את מפחדת מג'וקים?"

"הם שריצים של אל רועי החזירים -"

השתתקנו. השדון כבר לא היה צמוד לחלון - וממש מחוץ לדלת, נשמעו קולות צייצניים, מלחששים ברוגז.

"פַאהַק באמצע החלקה שלי!" רטן קול גבוה.

הבטנו אחד בשני. פעם אחת הוציאו אותי משיעור כשאמרתי מילה מאוד דומה לזאת.

"היא גם על החלקה שלי, שעורה!" נהם קול נמוך וכעוס בהרבה. "תפסיק להיות כזה אנוכי!"

"אבל לורד דורום, תשע עשיריות ממנה על החלקה שלי!" צווח שעורה.

"זה התירוץ הקבוע שלך!" מחה לורד דורום. "החצויים בפנים. נחכה לבוקר ונתקוף."

"אלך לקרוא לדגן," הציע שעורה. "אולי שינסה לעזור להזיז את הפאהק הארור עד התקיפה בבוקר."

"טוב. קרא גם לחיטה בהזדמנות זו."

"בסדר." יכולתי להרגיש איך שעורה מסמיק. האם חיטה היא קארפויית?

ג'יימס פלט רצף של שלוש קללות שדי הזכירו את המילה פאהק. "מה עכשיו?"

"טוב, אנחנו יודעים שהם ארבעה," האנה ישר נכנסה לקטע התכנון. "דורום, שהוא המנהיג, שעורה, דגן וחיטה הסגנים. הם מפלצות בדרגה שלוש. לא נוכל להרוג -"

"אנחנו נגיע לשלב התכנית?"

"ברור," האנה ענתה. "בני אתנה אמרו שלכל תכנית יש שלבים - חישוב עובדות ונתונים, מניית בעיות, מניית יתרונות, הצלבת בעיות, יתרונות ונתונים, חישוב סיכויים - ככה יוצרים תוכנית טובה."

"טוב," המשכתי. "הנתונים הם: הקמנו מחנה חצויים מבושם זמני בשדה, בחלקה של ארבעה קארפויים עצבניים. דורום המנהיג, שעורה, דגן וחיטה הסגנים שלו. חיטה היא נקבה. עד עכשיו הם עקבו אחרינו, והם מתכננים לתקוף אותנו בבוקר כשנתקפל ולהזיז את האוהל שלנו עכשיו, כך שכנראה זה לא האוהל שגורם מהם לרצות לתקוף. הם קיבלו פקודה להרוג אותנו. הם מפלצים אלמנטריים."

"הבעיות: הפתגם 'לא סופרים את כל המספרים בכתב'," אמר ג'יימס. "קארפויים מסתובבים בלהקות ובטוח יש עוד צמחים בשדה הזה. חוץ מזה לא נוכל להרוג אותם. יתרונות: הם לא יוכלו להרוג אותנו, אבל אם מישהו הורה להם לתקוף הוא כנראה בונה עלינו בעצמו, אז תהיה לו דרך עקיפין."

"הצלבה," האנה אמרה. "המפלצות לא יכולות להיכנס לפה, אבל אנחנו לא יכולים להישאר פה לנצח. נוכל לבלום אותם בקלות כל עוד רק הם בתמונה. אם היינו הורגים את המנהיג, זה היה מערער אותם, אבל אנחנו לא יכולים להרוג אותו. נוכל לכבול אותם ולסחוט אותם, מי שלח אותם וכאלה. נצטרך לחשוב על איום טוב. הם לא עקבו אחרינו כל-כך הרבה. כג'יימס שמר הקארפוי לא היה בחלון. הוא שמר מלפני שהרוחות הותקפו."

"אלה כנראה היו רוחות של אנשי כפר," אמרתי בהתגוננות. "פחות לוחמניות."

האנה הנהנה ברצינות תהומית. "בשדה הזה היה כפר בזמן מלחמות הבננה."

"יהיה קל להילחם בקארפויים ולחפות," ג'יימס המשיך. "הם אלמנטריים ברמה שלוש. הם לא יכולים להזיק לנו. אבל יכול להיות שהם מחזיקים אותנו בשביל מישהו קצת הרבה יותר מסוכן."

"וכנראה הוא מתעכב," האנה הוסיפה. "אחרת הוא היה פה כבר עכשיו."

"הסיכויים שלנו טובים יחסית. אם האדון המסתורי לא יגיע, אין ספק שננצח," ג'יימס חייך. "ולאן נלך משם?"

האנה קימטה את מצחה כאילו לא חשבה על זה. "טוב שהעלית את הנושא. היינו נתקעים -"

לפתע, העולם חשך עליי. הראייה שלי התעממה. האוזניים שלי התפוקקו. הסתחררתי ללא שליטה בתוך עצמי והצלחתי לשאול בתוך הריק, מה זה?

הנשמות המדברות בראשי ענו במקהלה, זוהי המתת הניתנת לגיבור כל עידן. אנחנו איננו שולטות בזה.

וואו, תודה לשדות אליסיום. הבנתי הכל.

ראיתי תמונות מהבהבות, כמו סרט שמישהו יושב על קלידי התצוגה שלו ולוחץ "פורוורד בקוורד" שוב ושוב, רק שכל פעם התמונה משתנה. ואז הסרט התייצב.

ראיתי את הבחור הויקינג המגודל, שעומד ברקע צלע הר ומאחוריו דמות נשית מגלגלת סלע. הויקינג דיבר עם מישהו בעל קול מצמרר לחששני ומרושע כמו טרטרוס.

לא נראה שמישהו שם לב לנוכחותי, ואני הרגשתי כאילו תודעתי מרחפת באוויר. התמונה הייתה מעומעמת שוליים, כמו מחשבות שמישהו חושב בסרט.

הויקינג צחק, והקול התמשך כאילו יש אקוסטיקה באזור שהוא נמצא בו. "הם לא מנחשים," צחק בקולו הרועם. "דחיתי את עצמי מהחלומות של המתלווים. באשר לבת האדס, גם בסגור תודעתה היא עוצמתית ביותר ואינני מצליח לחדור למוחה. הכוח וההילה שלה שוברים אותי כל פעם."

"שכח ממנה," אמר טרטרוס. "אני אטפל בה באופן אישי. היא אכן מעל לרמתך. והמלכודת?"

"מוכנה," הויקינג ניפח את חזהו בגאווה. "הם לא יחשבו אפילו שבשביל להביס את התעשייה יש להשתמש בטבע. ובת דמטר תילחם. ההוֹמֶרַס יהרגו אותה. אין ברשותם ענבר."

פלאש האיר את מוחי. כאב חד עבר במוחי ושרף את תודעתי.

התמונה השתנתה. ראיתי את עצמי, את האנה ואת ג'יימס, מתכווצים לטבעת מתגוננת מפני יצורים רובוטיים בעלי קול מלחשש. ראיתי אותם מתמקדים בהאנה. האנה כשלה והרובוטים הקיפו אותה. כשהם זזו, האנה נחה חיוורת על הקרקע, חורים בגופה ודם על כל פניה. היא לא זזה. היא לא נשמה. היא מתה.

פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי שוכבת על אחת המיטות ומטלית קרה על מצחי.

"תודה לאלים," האנה התנשפה. "פתאום התעלפת -"

"תגידו," הקול שלי בקע ממני כקרקור צרוד. הרגשתי כאילו הכניסו אותי למכונת כביסה שפעלה שעות. "אתם - אתם חולמים חלומות? זאת אומרת, על המסע?"

"לא," האנה אמרה במתח. "זה התחיל להטריד אותי לאחרונה."

"כשהיינו בסטמפורד," ג'יימס אמר, "חלמתי על האבא החורג שלי, אבל זה הפסיק ברגע שהגענו. מאז זה שוב העתיד של המחנה, סתם ההשלכות של כישלון במסע הזה."

"אממ… טוב."

"למה, את חלמת?"

"לא," שיקרתי. "ועכשיו פתאום נזכרתי בזה."

"היילי, את בטוחה שזה היה סתם עילפון?" האנה שאלה, והייתה לי הרגשה שהיא ממש לא בטוחה בזה.

"כן, כן, סתם," לא הבטתי להם בעיניים. "לא שתיתי יממה וחצי."

בדרך כלל כשחצוי אומר "סתם", זה ברור שהוא משקר. החיים שלנו הם חדר בריחה, ושום דבר הוא לא סתם.

"טוב, את בסדר?" ג'יימס שאל.

בדיוק באותו רגע, תקפה אותי הצטמררות קלה. הבנתי שזה עוד התקף אהבה. ניסיתי להתרכז בכל כוחי כי הידיים של האנה היו על זרועי והיא בטח הרגישה בזה. "כן."

"את רק התעלפת," האנה אמרה בשלווה. "אפילו לא איבדת הכרה. מזל. אני מניחה שאת פשוט זקוקה למנוחה. ו… קחי את זה."

היא הושיטה לי מסטיק ירוק עשוי מגוש עשבים. לפני שאתחרט, דחסתי אותו לפה. הטעם היה טעם אדמה ועשבים רפואיים, נענע, כוסברה וקש. בן-רגע הרגשתי רעננה ובריאה. המוח שלי כאילו נשטף במים מינרליים וכל הכאב נשפך ממנו. הפסקתי להזיע.

התרוממתי במהירות. הכל כרגיל. התרתי את השמיכה הקשורה ברגליים שלי.

"טוב, יש חתיכת יום מחר," ג'יימס אמר. "צריך לישון טוב הלילה."

כולנו היינו מותשים, לכן אף-אחד לא שמר, ונשכבנו לישון.

אחת התכונות המועילות בלהיות בן האדס היא שאתה שולט בחלומות שלך ומפקח עליהם. ויש לך נשמות מורות שיכולות להסביר לך כמעט הכל.

ואני חלמתי חלומות שזיעזעו אותי - כי אלה היו דברים שכבר שמעתי בעבר.

הזעם פרץ גם ממני. בעוד הערפדה מתיזה עליי כדורי אש, מהם הצלחתי לחמוק בקושי, התגנבתי מאחוריה ואחזתי בגרונה. הזעם היה קשה מנשוא. כמו סלע עצום. אחזתי בה ולא הרפיתי. אחד מכדורי האש שלה עבר קרוב לזרוע שלי וחרך את שערותי.

גברת אנטלין הייתה אמורה להתחיל לחרחר, אבל במקום זאת היא התחילה לקרון. אור זהוב פרץ מעיניה, פיה, וידיה. אצבעותיי סגרו על גרונה בכוח עצום. הרגשתי כאילו אני שורפת אותה, בעוד מלוא זעמי עובר אליה.

בתנועה מהירה האש כילתה אותה והיא דידתה, חסרת חיים, לכיווננו. "בידי אביך תמותי," היו מילותיה האחרונות.

התמונה התחלפה.

"לאאא!!!" הרגשתי משיכה בחזה, ליד הלב. שלדים התרוממו מהקרקע כאילו היו שם תמיד ורק חיכו לקום.

חשוך מאוד. פני שלד. אף אחד אחר לא נתקל בהם מעולם.

"לא תדע את עצמה. בחיי. ילדתי, זהו אינו שמך. קוראים לך היילי רייס. הילדה מהנבואה, שלפני שנים כה רבות הוא הזהיר אותנו מבואה."      

"את או בעלת-ברית, או אויבת. את לא חברה. את נגד חברייך."

התהום נרעדת - אני חושב שאפילו ההגנה הקסומה לא תנחם אותי עד ישקוט הבור.

טרטרוס בהתגלמותו - הוא קם. תנטוס נכלא בשנית. המפלצות זורמות בהמוניהן.

"לא!" קראתי ורצתי לעבר האלונקה. "האנה, לא!"

מעל הראש שלי עלה לפתע אות עגול, חתום בראש גולגולת. האדס הכיר בי.

"כרעו ברך," אמר כירון בתוך הדממה, "להיילי רייס, בת האדס, אל המתים והעושר, מלך השאול."

הערפול נשטף מהמפלצת. היא נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה - בגדים כהים, שיער שחור ומבריק אסוף בפקעת, ניבי כריש בצידי הפה - אחת מהן חסרה.

כאן, נסיכה. כאן.

תזכרי את כל אשר ראית, נהם קולו של טרטרוס, לא קשור לחלום. זה ילווה אותך בחייך. שי טרטרוס.

ושוב התמונה המוכרת שלי, של האנה ושל ג'יימס נופלים לטרטרוס. הפעם, נפלנו ממש עד הסוף ובחיזיון כבר לא ראיתי כלום. עשן אפף את הפתח. התחלתי להשתעל מתוך שינה ושמעתי עוד היחנקויות לידי. התעוררתי בקפיצה. המראה שניגלה לעיניי היה מבעית - צד האוהל עלה באש, ונע בסמוך לג'יימס, שכנראה חטף התקף אסתמה. הערתי את האנה, היא השתעלה ונראה שהבינה מיד את חומרת הבעיה. ג'יימס יכל לזמן מים, אבל הוא היה במצב רגיש. השעה הייתה שש בבוקר. ההתקפה החלה.

הפרק הקודם