The Meteor Garden

לוק

הבחנתי שאני עומד במקום לא מוגדר, מרפסת עתיקה שסותתה מאבן אפורה קשה ןסדקים נוצרו לאורכה ולרוחבה. פיתולים מסובכים שנהפכו לפרחים וציפורים נחרטו על המעקה שלה. חצי סהר זרח מבעד לעננים בשמי הקטיפה השחורים. 

"לוק" שמעתי קול רך קורא בשמי והסתובבתי מיד.

"איידן" לחשתי ברגש. אלים, כל הרגשות המודחקים שלי אל איידן התפרצו.

"אחרי כל כך הרבה זמן, הצלחתי להחזיר אותך" הוא חייך חיוך מר.

"מה?מה קרה?" שאלתי בדאגה.

"אתה מתת, הגשמת את הנבואה במקום אנג'ל"

רציתי לשאול אותו איזו נבואה. לא ניתנה לנו שום נבואה (הערת הכותבת: אנג'ל מסתירה מכולם את קיומה של הנבואה כדי לתת לעניינים לקרות כמו שצריך) אבל החלק שאני מת חילחל אלי.

"מ-מתתי?" גימגמתי בהלם ואיידן הינהן.

"אנג'ל רצתה להקריב את עצמה כדי להרוג אותי, אבל אתה עצרת אותה והטלת את עצמך לבור השאול שהיא פתחה כדי כי - זאת השערה שלי- האמנת שיש בי עדיין טוב ושלא צריך להרוג אותי" הוא חייך חצי חיוך, "וצדקת"

"אתה חזרת למחנה?" שאלתי בקול רוטט מהתרגשות. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש, אני גם חזרתי לחיים, איידן חזר למוטב. אנחנו יכולים להיות ביחד עכשיו, לאהןב אחד את השני כמו שכל כך ייחלתי.

איידן הסתכל עלי בהפתעה, "למחנה? אלוהים, *אני* ניצחתי בקרב עם המחנה, אוראנוס ניצח, אני השליט שלו בעולם החצויים"

"מה?!" קראתי.

איידן גילגל עיניים, "אתה באמת חשבת שהצבא שלכם יוכל לנצח אותי? השבח לשטן, אתה מדבר ברצינות?"

"מה עם החברים שלי?" שאלתי.

"את אנג'ל הרגתי בעצמי, זה היה קשה אבל זה היה שווה לראות את הגופה המדממת שלה על הקרקע אחר כך, היא אפילו לא התחננה לרחמים" סיפר איידן, תאוות הדמים ברקה בעיניו. בחילה הציפה אותי.

"סול וזואי ברחו, אני עדיין מחפש אחריהן, הן השורדות האחרונות של הקרב הגדול" המשיך, "זילזלתי בהן. ג'ט מת גם הוא, הוא נלחם באומץ אבל הוא לא שרד את השימדון"

"האלי?" שאלתי בקול רועד.

"היא הייתה שבויה אצלנו, כמו סאנסה סטארק ממשחקי הכס, אוראנוס לא הסכים להרוג אותה, למרות שהיא ביקשה שיהרגו אותה אינספור פעמים, בסוף היא הצליחה להרוג את עצמה, היא תלתה את עצמה מהמגבות, היא הייתה הרוסה מהמוות של אנג'ל"

"וההורים שלי?" הדמעות כבר הציפו את עיני, ידעתי את התשובה כבר.

"מתו, אוראנוס בעצמו הרג אותם ואת השביעייה" ענה איידן בקול קר כקרח.

הדמעות החלו לזלוג כשני מפלים על לחיי, "ו-וריי?" ניסיתי שלא לאבד שליטה.

איידן הצביע ימינה, "הייתי צריך להרוג אותה כדי להחזיר אותך לחיים- נשמה תמורת נשמה זוכר? זה הכי אפקטיבי אם יש קשר ביניהן, ואיזה קשר חזק יותר מזה של תאומים?"

לא יכןלתי לעצור את שאגת הזעם האומללה שלי ורצתי ימינה, אל גופתה של אחותי התאומה, החצי השני שלי, ההפך המשלים שלי, הדבר הכי חשוב לי בעולם. אפילו לא הספקתי לומר לה את זה. היא תמיד תחשוב שאף פעם לא אהבתי אןתה, האשמה ריסקה אותי. אני לבד בלעדיה.

חיבקתי אותה ובגדי התלכלכו מדמה אבל לא היה לי אכפת בשיט. לא הפסקתי לבכות, "אני מצטער כל כך, ריי, סליחה, תסלחי לי" התחננתי בכאב.

יד הונחה על כתפי, "אני יודע שזה עצוב עכשיו, אבל אני מבטיח לך שאתה תתגבר על זה, אנחנו נוכל לנסות להחזיר אותה."

הדמעות שלי נבעו מתסכול, מאומללות ועכשיו גם מזעם. איך מי שאוהב אותי יכול להתייחס בכזה שיוויון נפש לשיברון הלב שלי? לאסון הכי נורא שקרה לי? הסתובבתי אליו ונעצתי בו מבט מלא תיעוב עמוק.

"עשיתי את זה בשבילך" הוא התגונן.

בשבילי בתחת שלי.

שיחררתי זעקת כאב מיוסרת ודחפתי אותו מהמרפסת. שמעתי קול התפצחות מחריד. ההבנה שהרגתי מישהו היכתה בי. לא סתם מישהו, את אהובי, את הבן אדם שאהב אותי בפעם הראשונה. הוא היה מפלצת, אבל עדיין הרגתי אותו בזדון. דחפתי אותו מהמרפסת.

ואו אז, הבנתי שנשארתי לבד בעולם, אין לי משפחה, לא חברים, אף אחד לא אוהב אותי ולי אין אף אחד לאהוב. אני בודד. ולא משנה מה אני אעשה, אני לא אוכל להחזיר את הזמן לאחור, לזמן שבו הייתה לי משפחה אוהבת ושלמה, חברים טובים ואציליים, עולם שבו הייתי מאושר ולא בודד במערכה. הייאוש מילא את כולי וזרם בעורקי והתפשט בכל גופי כמו נגיף מידבק.

אני לבד בעולם.

דמעת עצב אמיתית נוספה לבליל הדמעות האחרות והמרפסת, הגופה, האשמה ןהבדידות נעלמו.

אנג'ל

הופעתי בחדר מסויד בצבע לבן, מקושט בתמונות נופים שכנראה היו אמורות להרגיע אותי. הפתעה, זה לא, כי בכל אחת מהן הופיע עכביש. אוי אלןהים, עכבישים זה האויב האמיתי, תזכרו שאמרתי את זה ותצטיידו בספריי נגד עכבישים.

ישבתי על כיסא פלסטיק מעפן ובחנתי את החדר, הוא היה נראנ כמו חדר המתנב עם כורסאות מרופדות בבד טורקיז שחוק. 

לפתע, נכנסה אל החדר אמי, הבעת חרדה עמוקה ממלאת את פניה ואחריה אבי (לא הביולןגי, אבל הוא גידל אותי במשך 14, כמעט 15 שנים, זה לא הולך ברגל) יד ביד עם סול, עיניה היו אדומות כמו שיערה של אמי. מה לעזאזל קרה?

סול ואבא התיישבו על הכורסאות בזמן שאמא שלי הלכה מצד לצד כמו אריה בכלוב. ניסיתי לדבר איתם אך לשוני לא נענתה לי. לכי לעזאזל לשון, מה התןעלת בך אם אי אפשר לדבר איתך?

הדלת נפתחה שוב ופנימה נכנס גבר עם שיער מאפיר לבוש בחלוק, הבעה קודרת על פניו. רגלי פעלו על דעח עצמן והובילו אותי אל בני משפחתי, שהסתודדו סביב הגבר, שעל גבי חלוקו נענד תג ועליו נכתב 'דוקטור רודריגז'.

"-להיות זה שיגיד לכם את החדשות הנוראיות האלו-" אמר רודריגז.0

"היא מתה, נכון?" שאל אבא ורודריגז הינהן, "אני משתתף בצערכם" איזה משפט ריק ועלוב, שלא תורם במאום להרגשת הצער האיומה שמציפה אותך בעת אובדן.

אמא הייתה מתמוטטת על הרצפה אם אבא לא היה תופס אותה ומחבק אותה. היא פרצה בבכי מוכה יגון וצירפה את סול לחיבוק המשפחתי שלהם. כל כך רציתי להצטרף אליו, גם אני אמורה להיות שם, להתחבק איתם ולבכות איתם על החיים שעזבו לעולם אחר. סול פתחה בבכי תמרורים מחודש, אפילו אבא הצטרף אליו, ואותו אף פעם לא ראיתי בוכה. ראיתי את המקום שהיה שייך לי. ניסיתי להיאבק בשיתוק שנכפה עלי ולהצטרף אליהם. נכשלתי.

"היא השאירה לכם מכתב" הוא הגיש להם מעטפה שלא הייתה רטובה ולו מדמעה אחת. אמא שלי לקחה אותו ביד רועדת ופתחה אותה ושלפה מתוכו דף לבן שעליו נכתב בכתב מחריד, האותיות נראו כאילו הן נאבקות אחת בשנייה, זה היה הכתב שלי. הכתב המחריד, האיום, הידוע לשמצה שלי. זה היה בספרדית כמובן, והמילים נכתבו במהירות שיא בעט שחור נובע, העט היפה של אבי שתמיד חמדתי לעצמי.

זה היה מכתב ההתאבדות שלי. 

שלי.

אני הרגתי את עצמי. 

המחשבות טסו בראשי במהירות וזיכרון מוכר השתלט על כל מחשבותי. פעם אחת תיכננתי להתאבד, היה בי ריק עצום שרק הלך וגדל, כמו חור, חור שחור, שגם האור לא יכןל לברוח ממנו, ששאב את כל מה שהיה בי טוב אי פעם. באיזשהו שלב, הרגשתי שאני לא יכולה להילחם בו יותר, אי אפשר להילחם בריק, הריק נמצא בכל מקום. הרגשתי שאני שאני לא יכןלה להתמודד עם חוסר התחושה שלי, עם החור הבולע,הטורף והתובעני שבתוכי. רק רציתי לשחרר את עצמי מהכאב, מהבושה, מחוסר התחושה שהציפו אותי.

כתבתי מכתב, הכנתי לי קוקטייל מהיין הלבן של הורי ומכמה כדורים ששילוב ביניהם לבין אלכוהול יהיה קטלני בוודאות, ואז, כשחתמתי את המכתב. התחרטתי. ידעתי שאני אשבור את ליבם של משפחתי, של הסבים והסבתות שלי, של כולם, של חברי, שלה. לא יכולתי לשאת את האשמה של לגרום לכל כך הרבה שאנשים שאני אוהבת סבל כזה אכזרי רק כי אני אנוכית וטיפשנ ולא יודעת להסתדר עם החיים שלי. 

החזרתי את הכדורים למקומם, שפכתי את כוס היין לכיור, קרעתי את המכתב. לא נתנתי לאף אחד סיבה לחשוד במה שקרה בזמן שלא היו בבית.

אבל עכשיו, הייתי מתה וגרמתי סבל עצום לכל מי שאהבתי אי פעם, ההורים שלי, אחותי, הסבים והסבתות שלי, הדודים והדודות שלי, איך יכולתי להיות כל כך אנוכית? כל כך מרוכזת בעצמי? אני כפוית טובה, קיבלתי את החיים שלי, יש לי חיים מצוינים, משפחה שאוהבת ומקבלת אותי, חברים טובים ונאמנים, ציונים מעולים, סבים וסבתות נפלאים שדואגים לי, דודים ודודות שמייעצים לי, ואני, כמו הילדה כפוית הטןבה שאני, לא הערכתי את זה. זאת אשמתי שהגעתי למצב הזה, אשמתי ואך ורק אשמתי שכולם סובלים עכשיו.

'זוהי אשמתך, וזהו עונשך!' צעקתי על עצמי במחשבותי, 'תראי מה עשית לכולם! רק עצב את גורמת! רק צער את מביאה למי שאוהב אותך!' הלקיתי את עצמי שוב ושוב, 'יצור כפוי טובנ שכמוך! רק את אשמה במצב שלך ושל כולם! שלא תעזי להאשים את החיים! הם נתנו לך מעל ומעבר, ואת, כמו הטיפשה שאת, זרקת אותם הצידה! מטומטמת!'

ראיתי את המשפחה שלי רועדת בחיבוקם וכרעתי מתחת לכובד האשמה שלי בצערם, בפצע שלעןלם לא יתרפא, בצלקת שגרמתי להם. דמעה אחת ויחידה התגלגלה לאורך גשר אפי. אפילו לבכות אני לא מצליחה כמו שצריך.

'כל כך הרבה זמן לא בכיתי' חשבתי כשחדר ההמתנה התפוגג והתגשמתי מחדש בבריכת דמעות הערבה הבוכייה.

וזהו זה! אני מקווה שאהבתם את הפרק ושאתם לא מתכננים לדקור אותי (אהמ רהמ ילדות מסוימות בקהל) אני חושבת שהפרק הזה נותן יותר עומק לדמות של אנג'ל, שהיא דמות מאוד שטוחה וחסרת פגמים לדעתי, אבל הבעיות שלה הסתתרו מתחת לפני השטח. 

עוד שלוש תגובות ואני ממשיכה, אתם כבר יודעים. שבת שלום!

הפרק הקודם		הפרק הבא