סתם נערה

יצא לי קצת קצר.. מקווה שתאהבו ותגיבו!

"אפצ'י!" התעטשה ג'יני בפעם השמונה עשרה לאותו בוקר.
"לבריאות" מלמלה קלאריס, גם היא בפעם השמונה עשרה באותו הבוקר.
"תודה" אמרה ג'יני, וקינחה את אפה האדום. היא זרקה את הטישו לפח, שהיה גדוש כולו בטישואים שלה, ולקחה עוד קצת מערימת הגלילים שנחה ליד מיטתה.
"וואי ביתפוצץ לי הראש! אדי לא יכולה לזוז ברוב כאבים. והגרוד בכלל..." היא אמרה בקול מצונן במיוחד.
"בואי, הולכים למרפאה." אמרה קלאריס. "את נראית נורא, אני לא מבינה איך הצלחת להצטנן ככה, כולה היה חלון אחד קטן פתוח בחדר.."
ג'יני גיחכה לעצמה. מה זה משנה מה היה בחדר אם היא בכלל לא הייתה בו? אבל היא לא התכוונה לספר לקלאריס שבילתה את כל הלילה שלה אתמול בחוץ, עם אחיה. הם יהרגו אותה אם היא תספר.
"אוקי בואי." היא הסכימה, ולקחה איתה הספקה של טישו.

"אוי מתוקה, מה קרה לך? איך הצטננת כל כך?" שאלה מדאם פומפרי, כשהגיעו למרפאה.
"אבב.. החלוד היה פתוח כל הלילה..." מלמלה ג'יני. מדאם פומפרי הביטה בה במבט לא מבין.
"היא אמרה שהחלון היה פתוח כל הלילה." מיהרה קלאריס להסביר.
"אה! אוי איזה חוסר אחריות! באמת בנות, כל כך קר בחוץ, אם כי אני לא מבינה איך כל כך הצטננת מחלון אחד.. אבל כנראה את מאוד רגישה. טוב בואי אני ייתן לך שיקוי מחמם. הוא עוזר מאוד. תשכבי קצת במיטה, תנוחי ותקחי שתי לגימות כל שעה, ועד סוף היום אני מקווה שהצינון יעבור. רק בשבוע הקרוב אל תצאי החוצה, מאוד קר עכשיו."
ג'יני הנהנה ולקחה את הבקבוק השקוף מידיה של מדאם פומפרי.
"איד בעיה תודה רבה." היא אמרה למדאם פומפרי, והיא וקלאריס יצאו מהמרפאה ועלו בחזרה למעלה, לחדרן.
"חח לא לצאת שבוע החוצה. בבש. בעיקר שבחר הבשיבה השדיה. ברור שאדי הולכת לצאת החוצה...."
"מה מחר? הבשיבה השדיה?" שאלה קלאריס צוחקת.
ג'יני לא ענתה לה. היא ידעה שקלאריס יודעת יפה מאוד מה יש מחר. כל בית הספר מחכה בכיליון עיניים לראות את המשימה השנייה שתתקיים ממש בבוקר.

ג'יני ישנה פחות או יותר כל היום, וזה לא הפתיע אותה כלל, בהתחשב בשעה בה הלכה לישון לילה לפני זה.
קלאריס העירה אותה פעם בשעה, כדי לשתות את השיקוי, והיא נרדמה מחדש כל פעם. בשש בערב, כשהתעוררה סופית, היא כבר הרגישה הרבה יותר טוב.
זה היה ערב חורף נחמד, כזה שבו הרוח משתוללת בחוץ, ואתה מתכרבל בתוך סמיכת הפוך שלך, עם כוס תה ביד, וצלחת עוגיות.
אביגיל וננסי ישבו גם הם במיטות שלהם, מכוסות היטב, ושלושתם דיברו וצחקו, כשננסי זורקת להם מידי פעם צפרדעי שוקולד, סוכריות בכל הטעמים, או ממתק אחר מהחבילה הענקית שקיבלה ליום הולדתה מג'ון.
קלאריס בילתה עם טומי, חברה החדש.
ג'יני הייתה  באמצע לספר להם על כך ש"קישטה" לרון את החדר, מה שהיה מצחיק עוד יותר בליווי האפאצ'ים שלה כל מילה שנייה.
"ואז הארי- אפצ'י! אז הוא שאל- אפצ'י!! את רון- אפצ'י!..." וחוזר חלילה. הטישו שליד מיטתה של ג'יני נגמר במהירות יותר גדולה מהדובשניות בחבילתה של ננסי.
"אני לא מבינה, לא אמרת שהשיקוי אמור להעביר את הצינון לגמרי?" שאלה ננסי את ג'יני.
ג'יני משכה בכתפיה, אבל אביגיל ענתה:
"זה מסוג התרופות שמוציאות את הכל החוצה, ואז נגמרת המחלה, ז'תומרת, עכשיו ג'יני תתעטש ותהיה מצוננת הרבה יותר מכל היום, ועוד שעה בארך, זה יתחיל לעבור לה לגמרי..."
ג'יני שמחה לשמוע. האף שלה כבר צרב, וזה התחיל להיות ממש מעצבן.
"מעניין איך הולך לקלאריס עם טומי" אמרה אביגיל.
"הו נפלא! הוא כל כך חמוד!" אמרה קלאריס שבדיוק נכנסה.
"הי חזרת! איך היה??" שאלה ננסי בהתלהבות.
"כיף!! הרבה יותר מזה! איך את מרגישה ג'יני?" שאלה קלאריס, והתיישבה על קצה מיטתה של ג'יני.
"בסדר" היא אמרה סתמית. "זה רק אני או שיש לך ריח של בושם של בנים??" היא אמרה, כשחיוך מרוח על פרצופה.
קלאריס הסמיקה, והבנות צחקו.
"אז מה, רק התחלת וכבר משתוללים?" שאלה ננסי בשמחה.
"תירגעו, כמה נשיקות... זה הכל." 
"פושטקית קטנה!" אמרה ננסי, והם שוב צחקו.
"יאללה אתם! מקנאות?" אמרה קלאריס, צוחקת וזרקה כרית על ננסי.
בין רגע התפתח קרב כריות, ולא ננסי, לא קלאריס, ואף לא אביגיל שמו לב לג'יני שצעקה להם שהיא חולה ויפסיקו . כולם זרקו עליה את כל הכריות בכל פעם שפתחה את הפה.

*************

'מה נסגר איתו? עוד עשר דקות המשימה מתחילה והוא לא פה!!' חשבה ג'יני בעצבנות. זה היה כל כך מוזר, לא התאים להארי לאחר ככה. מה נסגר איתו? ג'יני לא האמינה ללחשושים שעברו סביבה, שהוא ברח. זה פשוט לא מתאים להארי, אם יש מישהו לא פחדן- זה הוא.
אבל חמש דקות לפני שהמשימה התחילה נאלצה ג'יני להודות שזה כנראה נכון. איפה הוא לעזאזל?!
"או הנה הוא המתחרה הרביעי..." שמעה את לודו בגמן אומר באושר- וזה היה נכון. הארי הופיע בריצה, מתנשם ומתנשף.
הקלה מלאה את ג'יני. היא לא הבניה מה קרה לו, אבל זה לא חשוב, הוא כאן.
לודו הסביר מה המשימה וג'יני הביטה במתמודדים המשתמשים בקסמים שונים כדי שיוכלו להיכנס למים, ונכנסים.
רק הארי עמד לו באמצע האגם, בלי לעשות כלום. בעצם הוא לעס משהו, אבל זה לא עזר- הוא פשוט המשיך לעמוד שם. הלחשושים החלו בשנית. מה עובר עליו היום??
פתאום החלו לצמוח להארי זימים משני צדדי האוזניים, והוא נכנס הישר למים. 
כעבור בארך עשרים דקות יצאה פלר דלאקור מהמים בוכה, גלימתה קרועה.
"הגרינדולאים אם תקפו אותי" היא אמרה למדאם מקסים שרצה לעברה. "אני לא איצלחתי לקחת מה שאאיתי צריכה כי אם תקפו אותי פתאום." היא  אמרה שוב במבטאה הצרפתי.
כל השופטים מיהרו אליה ודיברו איתה, ומדאם פומפרי הביאה לה בגדים יבשים והתחילה לטפל בה.
גם סדריק הגיע עם צ'ו בידיו (ג'יני ניסתה לא לחשוב על זה שהייתה מעדיפה שתישאר בתוך המים)
וגם ויקטור קרום עם- הרמיוני. אין ספק הבחור מאהב בה סופית.
מדאם פומפרי טיפלה בכולם. רק הארי לא הגיע. ג'יני תהתה לעצמה מה הולך איתו היום. בהתחלה הוא איחר, ואז עד שנכנס למים- ועכשיו שוב. האמת היא התחילה להילחץ. מה אם גם אותו תקף משהו? מה אם הוא שוכב עכשיו בקרקעית האגם ואף אחד לא יודע מזה?
אבל בדיוק כשהחליטה ללכת ולהגיד לדמבלדור שיוציאו אותו משם, הוא הגיע. הוא החזיק בידו נערה יפה שהייתה מאוד דומה לפלר דלאקור. פניה של ג'יני התחממו.
"זה הדבר שיחסר להארי?" שאלה קלאריס בלחש. "הוא חבר שלה כאילו?" ג'יני קיוותה מאוד שהתשובה היא לא.
"אל תהיי סתומה" אמרה אביגיל, "ברור שלא, זאת אחות של פלר, רון הוא זה של הארי.."
ג'יני הרגישה מטופשת. איך לא שמה לב לרון ליד הארי?
היה הרבה בלגן למטה, אצל השופטים, וג'יני ראתה את דמבלדור מדבר עם איזה בת ים או משהו.
לבסוף אחרי התייעצויות הארי קיבל מספיק נקודות כדי להתחרות עם סדריק על המקום הראשון.
בית גריפינדור שאג באושר, וג'יני הצטרפה אליהם, מוחאת כפיים בהתלהבות.

*******

"הוא הזמין אותי אליו הביתה. הוא אמר לי את זה כשהארי ורון הגיעו..."
ג'יני והרמיוני ישבו בקצה חדר המועדון, בעוד כולם חוגגים להארי ודיברו. הרמיוני סיפרה לג'יני הרבה על ויקטור קרום, וג'יני הקשיבה לה מחכה שתסיים, כדי לספר לה על מייקל קורנר, להתייעץ איתה.
"לא נראה לי שאני אסע. כיף לי לדבר איתו, הוא מבין, והוא נחמד, והוא מקשיב, אבל אני לא בטוחה שאני אוהבת אותו..."
"בדיוק!" אמרה ג'יני. הרמיוני הרימה גבות. "מה בדיוק?" היא שאלה בחשדנות.
"אוקי. בנשף אחרי שנוויל הלך פגשתי מישהו שקוראים לו מייקל קורנר..."
ג'יני סיפרה לה את כל הסיפור והסבירה לה מה היא מרגישה כלפיו, וכל זה.
"זה לא אותו דבר. אני פשוט לא אוהבת את ויקטור, ואת- את כן קצת אוהבת את מייקל, עובדה שאת מרגישה משהו כשהוא לידך. והיית אוהבת אותו עוד יותר אם לא היית אוהבת את הארי. אני חושבת שאם עדין מוקדם לך, אז בסדר. אבל כשתרגישי שאת מוכנה- תסכימי להיות חברה שלו, זה יעזור לך גם להפסיק לחשוב על הארי. כמו שאמרתי לך שנה שעברה, תחיי, תהיי את, תעשי כאילו הארי לא קיים. אין הארי בעולם שלך- ואז תחשבי מה היית עושה אז?"
"אם הארי לא היה קיים ברור שהייתי עם מייקל.." אמרה ג'יני.
"בדיוק! לכן תהיי עכשיו עם מייקל כאילו שהארי לא קיים."
  ג'יני נאנחה. "אוקי. אני ינסה."
הרמיוני חייכה אליה, ואז חיבקה אותה חזק. "את לא צריכה לדאוג הכל הסתדר. ואם יש לך איזה בעיה, את יודעת שאני פה... עכשיו בואי לפני שיגמרו העוגיות"

*********

בשעת אחר הצהריים מוקדמת, באחד מהימים שבין המשימה השנייה לשלישית, ישבו, מתחת לעץ במדשאות בית הספר, ננסי אביגיל קלאריס וג'יני. הם בדיוק סיימו לעשות שיעורי בית בלחשים, ורצו להתחיל ללמוד למבחן בתולדות הקסם שיערך בשבוע הבא, כשצל חסם את אור השמש.
"היי, חבורת חרשניות שכמוכן, מנשמע?"  
"טומי!" קפצה קלאריס וחיבקה אותו. הוא החזיר לה חיבוק ואז התיישב לידם.
"נו, אז מה אתן לומדות?"
"תולדות הקסם. למה אתה רוצה לעזור לנו?" שאלה קלאריס בשובבות.
"את יודעת שלא. אני שונא את השיעורים האלה! 'בשנת אלף שבע מאות חמישים ושמונה התגלו כוחות הקסם אצל נער מיוחד אי שם...'" הוא חיכה בקול משעמם וחד גוני את פרופסור בינס.
הבנות צחקו.
"אני בכלל נגד ללמוד היסטוריה. כלומר, למה צריך לדעת מה קרה בעבר? זה סתם להיתקע. בואו נמשיך בואו נתקדם, נמציא דברים חדשים ולא נהיה תלויים במה שהיה!" הוא אמר בלהט.
אביגיל נחרה בבוז. "איזה שטויות אתה מקשקש. איך אפשר לעשות דברים אם לא לומדים ממה שקרה? אנחנו תמיד נחזור על הטעויות שהיו לנו בעבר. הנה תיקח לדוגמא-"
ג'יני הפסיקה להקשיב. נמאס לה מהויכוחים האלה, תמיד טומי ואביגיל חייבים להתווכח. לפתע היא התגעגעה למייקל. נכון שהם לא חברים, אבל תמיד שהם מדברים כל כך כיף לה, הוא כל כך מבין, ובוגר.
היא קמה והלכה לאגם.
השמש התחילה לזוז לעבר שקיעה, והשמיים החלו להיצבע בגווני ורוד. היה שקט מסביב לאגם, וג'יני התיישבה על שפתו, מקפלת את רגליה תחתיה.
רוח נעימה ליטפה את שיערותיה, ולפתע, כמו מתוך ראשה צץ לו מייקל. הוא לא אמר לה כלום, רק התיישב לידה בשתיקה.
הם הביטו באגם בדממה כמעט עשר דקות, וג'יני הרגישה רגועה ושלווה.
"המקום הזה כל כך יפה" לחשה לבסוף. מייקל פנה להביט בה.
"כמוך" הוא אמר לה, וג'יני הרגישה את הדם עולה לפניה.
ואז, היא לא הספיקה להרגיש איך זה קרה, שפתיו היו על שפתיה. רכות ועדינות. ג'יני הרגישה את ליבה דופק בקרבה כל כך חזק, שחשבה שבטח שומעים אותו עד לטירה.
מייקל הרחיק בעדינות את שפתיו משפתיה.
"אני אוהב אותך" הוא לחש, ידיו מלטפות את שערה בעדינות. ג'יני רצתה להגיד לו שגם היא, אבל שום צליל לא יצא משפתיה. זה לא שינה הרבה- נראה שמייקל הבין.
"איך היה לך המבחן בשינוי צורה חמודה?" מייקל שאל אותה בעדינות, אוסף אותה אל בין זרועותיו.
ג'יני לא יכלה להפסיק לחייך.
"בסדר. אני חושבת שטוב. אבל מה זה חשוב?"
הם נשארו הרבה אחרי השעה המותרת בחוץ. הם לא ידעו איך הם הולכים להיכנס לתוך הטירה הסגורה, וזה גם לא עניין אותם. הם היו ביחד, ובינתיים- זה כל מה שחשוב.

הפרק הקודם