מסע בין עולמות

"אין מצב!" נשמע קול מבודח מבעד לפלאפון הקטן, רון תמיד קינא בקליטה המהירה של אמנדה בנוגע לשימוש במכשירים האלה ועוד יותר עצבן אותו שהיא מספרת לואראס את סיפור המתנות בהתלהבות ולא מפסיקה לחייך ולצחוק.

"יש מצב." השיבה אמנדה והביטה בזוג חליפות, פרוותיות לשעבר.

"עכברים מסכנים." נשמע קולו של ואראס "שימי אותי על ספיקר."

אמנדה עשתה כהוראתו.

"רון?" הדהד קולו של ואראס "תגיד לי שאמנדה עובדת עלי."

"היא לא." השיב רון, הוקל לו כעת כאשר הוא צד כלשהו בשיחה.

"אתם צוחקים עליי."

"ממש לא." השיבה אמנדה.

"ומה המלכוד?" שאל ואראס "שינוי צורה לא מחזיק לנצח."

"תאר לעצמך אותם לובשים את זה ופתאום מגלים שהם עירומים עם עכבר על הכתף." צחקה אמנדה.

"גאוני." סיכם ואראס "מה יותר טוב לשני אלה מלהראות להם בדיחה חדשה."

"האמת, קרדיט שייך לרון." אמרה אמנדה " איפה היינו היום אילולא היה שוכח את המתנות?"

שלושתם צחקו. אמנדה שמחה, הייתה לה תחושה שמתחילה להירקם ידידות בין רון לואראס, ואיזה בחורה לא רוצה קשר טוב בין החבר שלה לידיד הכי טוב שלה?

"מתנות!" קרא קייל בבוקר חג המולד, מעיר את הרמיוני.

הם מיהרו לסלון הוילה השכורה על ידי קייל וחבריו כדי להספיק להגיע למתנות ראשונים. לצערם, שני חברים של קייל, זאק והנרי, הקדימו אותם וחיפשו את המתנות שלהם בקדחנות, הרמיוני וקייל מיהרו להצטרף.

"קייל!" קראה הרמיוני בהתרגשות כאשר פתחה את המתנה ממנו. בידיה היה ספר, לשעבר עטוף נייר אדום שכותרתו היא: 'מעשיות ליאס ונדל'

"ציפור קטנה לחשה לי שאת לא מכירה את סיפורי הילדים שלנו." הסביר קייל "אני מקווה שאת אוהבת את זה."

"ברור שאני אוהבת את זה." מיהרה הרמיוני להשיב "עכשיו תפתח את שלי."

היא הושיטה לו מתנה מלבנית, עטופה בנייר זהב מבריק. קייל קרע את העטיפה בעדינות וגילה את הספר העבה שכותרתו: 'המהלכים שנרשמו בדפי ההיסטוריה'. הוא דפדף בהתלהבות וחייך חיוך רחב.

"הרמיוני, יש כאן את מהלך ראש הנץ! וסיבוב המוות!" קרא בהתלהבות.

"אז אני מבינה שאתה מרוצה." אמרה הרמיוני בחיוך קטן.

"מרוצה? אני מת על  זה!" קרא קייל "תודה!"

"אין בעד מה." השיבה הרמיוני וקמה. היא התיישבה על אחת הכורסאות והביטה בקייל פותח את שאר המתנות בהתלהבות של ילד בן ארבע. היא חייכה לעצמה חיוך חסר פשר והתחילה לקרוא בספר החדש שלה, מתחילה בסיפור "ג'ים והשמיכה הקסומה".

כאשר נכנס רון לחדרה של ג'יני בו ישנה אמנדה, הבלגן עטף אותו מכל עבר. הוא ראה את אמנדה מחפשת משהו ומבלגנת כמוכת אמוק.

"מנד'," פנה אלייה "מה את מחפשת?"

"רון, אתה מבטיח לא לכעוס עלי?" שאלה.

"מבטיח, מה קרה?"

"השרשרת נעלמה, השרשרת שנתת לי שאני תמיד עונדת." אמרה אמנדה "הנחתי אותה ליד המיטה כמו שאני עושה כל לילה והיא נעלמה!"

רון החל לצחוק.

"מה?" דרשה אמנדה לדעת.

"קחי." אמר רון בחיוך והושיט לה קופסה קטנה עטופה בנייר כסוף.

"מה זה?"

"מתנה לחג המולד."

אמנדה הביטה בו בחשדנות ולבסוף פתחה את המתנה. היא זיהתה את השרשרת האהובה אך האבן הייתה שונה, היא הייתה במעין גוון אפור לא מוגדר.

"תענדי אותה." הפציר בה רון וכך היא עשתה. בשנייה שנחה השרשרת על צווארה, היא שינתה את צבעה לגוון כחול בהיר התואם לפיז'מה שלה.

"היא משנה צבע." אמרה אמנדה בחיוך קטן.

"בהתאם למה שאת לובשת." המשיך רון את המשפט.

"אבל מה עם האבן הישנה?" שאלה אמנדה.

רון הושיט לה את האבן האליפסית והפך אותה, מציג לה את החריטה מאחור: 'כי הכל התחיל בבסך הכל משחק.'

אמנדה התנפלה עליו בחיבוק, "תודה" היא לחשה, מאמצת אותו אלייה.

הארי ישב לצד מיטתה כבר קרוב לשעה וחיכה שתתעורר, הוא רצה שהמתנה הראשונה שלונה תפתח תהיה המתנה שלו.

"בוקר טוב." הוא אמר בחיוך כשהבחין שהיא פוקחת עיניים.

"בוקר טוב." היא השיבה והתיישבה במיטה.

"קחי." אמר הארי והושיט לה לה קופסה מלבנית ארוכה, עטופה כחול וכסף. היא קרעה את העטיפה במהירות ונשימתה נעתקה למראה המטאטא.

"נימבוס 3000." לחשה בתדהמה.

"אם זה טוב אפילו רק רביעית כמו הנימבוס 2000, אז את בידיים טובות." אמר הארי בחיוך.

"תודה." אמרה לונה בחיוך.

"אני אוהב אותך. את יודעת את זה, נכון?" שאל הארי.

"אני יודעת." השיבה לונה "אבל תמיד כיף לשמוע."

"ואז הם מדדו את החליפות-" סיפרה אמנדה לואראס שהיה על ספיקר.

"וגילו שהם עירומים-" הוסיף רון.

"ועכבר מטפס עליהם!" קראה אמנדה, מתגלגלת מצחוק.

ואראס צחק בקול מצידו השני של הקו, "גדול!" הוא קרא מבעד לצחוק.

"ואיך הם הגיבו?" שאל כשהוא נרגע.

"ברור שהם התחילו לרדוף אחרי רון." השיבה אמנדה.

"ולאיים עלי במוות בעינויים." הוסיף רון.

"אבל בסוף הם נרגעו ואמרו שזו בדיחה שהם חייבים לשווק." סיכמה אמנדה.

"רק חבל שזה היה אחרי שהם תלו אותי באויר במשך שעה." נאנח רון.

ואראס צחק בקול גדול ודלת וחדר נפתחה.

"שמעתי את הקול של ואראס." אמר ג'ורג' מפתח הדלת.

"איך הייתה המתיחה המדוברת?" בקע קולו של ואראס מן המכשיר.

"בהחלט היית מורה מצויין לאמנדה שלנו." השיב פרד והתיישב לצידה.

"ואנחנו כבר טעינו לחשוב שמדובר בבחורה עדינה ותמימה." נאנח ג'ורג' והצטרף לשבת ליד רון.

"זה הכל הצגה!" קרא ואראס בשמחה "אל תאמינו להבעת הפנים התמימה הזאת! היא ארסית יותר מבסיליסק!"

"אני מתחיל להאמין לך." השיב פרד.

"יש לך מוח מעוות." אמר ג'ורג', "בדיוק מה שצריך בתעשייה שלנו."

"איזה לחש אמרת שהשתמשת?" שאל פרד בפעם השלישית.

"ריגולו-סוּט." השיבה שוב אמנדה.

"את בטוחה? כלום לא קורה."

אמנדה נאנחה וקמה ממקומה הנוח שבכורסה "תן לי להראות לך." אמרה.

היא עצמה עיניים, חיכתה כמה דקות ואמרה בשקט את המילים. תוך רגע הפך העכבר לחליפה אדומה. בהינף שרביט נוסף, החליפה חזרה להיות עכבר.

"איך-..?"

"תעצום עיניים." הורתה אמנדה וכך הוא עשה "ודמיין את העכבר הופך לחליפה. דמיין ממש חליפה: צבע, בד.. הכל."

פרד הנהן.

"ועכשיו תגיד: ריגולו-סוט."

"ריגולו סוט." אמר פרד את המילים והעכבר הפך לחליפה אפורה ופרוותית. אמנדה נאנחה.

"לא נורא," אמרה לבסוף "גם זו סוג של התחלה."

------------------------------------------------

עזרו לי לשפר את הפאנפיק.

אשמח לשמוח עצות ומקומות לשיפורים.

אשמח אם תדרגו, אני רוצה לדעת את טיב הכתיבה שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא