השנה הראשונה- רון

אני כל כך שמח שיש לי חברים טובים. מה הייתי עושה בלעדיהם? לא הייתי מצליח להסתדר בהוגוורטס.

בזכות הארי, אני שמח יותר עכשיו (אחרי ששקעתי בבוץ עמוק של דיכאון בחודש ינואר), בזכותו יצאתי מהמצב העגום שבו הייתי. הוא מספק לי את החברה הכי טובה בעולם, וה"תעלומה" נוסח ניקולס פלאמל גם מעסיקה אותי ולא נותנת לי לשקוע.

בזכות הרמיוני, אני לא נכשל בלימודים, כל יום היא יושבת איתי שעות ומנסה ללמד אותי את מה שהמורים לא הצליחו. הם המורים הכי טובים שיש, אבל אותה אני מבין יותר. בכל אופן, בדרך כלל.

עכשיו אני שוכב לי במיטת האפיריון בחדר שלי ושל הבנים ואני פשוט שמח על כך שהצלחתי להסתדר.

השמש כבר כמעט זרחה לגמרי וכולם פה בחדר עוד ישנים. כן, כולם ישנים. אני מצליח להבדיל את הנחירות של נוויל משל כל השאר, הוא אכן ישן עמוק.

דין ממלמל משהו מתוך החלום, שיימוס נוחר בעדינות והארי- טוב, אם הארי היה ער אז הייתי יודע על זה. הוא מאוד תזזיתי כשהוא קם.

החלטתי לרדת לחדר המועדון. אפילו לא התלבשתי, יום ראשון היום ואין לימודים.

צחצחתי שיניים בשירותים וניסיתי לסרק קצת את השיער שהתפרע.

התיישבתי בספה בחדר המועדון והתחלתי לקרוא את דף העבודה שמקגונגל נתנה לנו שלשום.

"פרסי!" קראתי אל הצד השני של החדר. הוא הרים אליי את מבטו מהספר הענק שהוא קורא. הוא הרים גבה אחת והסתכל עליי בעניין מבעד למשקפיים שלו.

"אתה יכול לבוא לעזור לי במשהו פה?" שאלתי אותו. הוא כנראה שמע את התחנונים בקול שלי אז הוא גלגל את עיניו, קם מהכורסה והתקדם אליי.

"באיזה לחש אני צריך להשתמש כדי להפוך בצל לכדור גומי? זה לא כתוב בשום מקום."

"המממ תן לי לחשוב..." הוא הרהר. "אתה יודע כמה שנים לא ביצעתי את הלחש הזה?"

הוא הרהר ומלמל לעצמו כמה דקות.

"אני חושב שזה 'ספסיוס טרנספיגורטיו בוליטיו'. חכה רגע תן לי לנסות. יש לך בצל?" הוא שאל.

"למה לעזאזל שיהיה לי פה בצל יחד איתי?" שאלתי בקול כעוס.

"אני לא יודע, אולי כי זאת העבודה שלך?" הוא לא וויתר לי.

"העבודה שלי היא רק תאורטית! זה פרויקט, מקגונגל נתנה לנו לבחור חפצים ולשנות להם צורה למשהו אחר. בחרתי בבצל לכדור גומי."

"אתה יודע רוני," הוא אמר. "יש לי רעיון. לדעתי כדאי שתוסיף לעבודה שלך גם חלק מעשי, זה יתן לך נקודות בונוס רציניות אצל פרופסור מקגונגל. מניסיון." הוא אמר.

וואלה, זה באמת רעיון טוב.

"אוקיי," אמרתי. "ואתה תעזור לי בזה?"

"אני מניח שהספר שלי יכול לחכות, זמן איכות עם אחי הקטן בעל חשיבות גבוהה יותר כרגע,"

"אז בוא נלך לחממות ונמצא בצל!" קראתי בהתלהבות. ההתלהבות כנראה דבקה גם בו, כי בחיים לא ראיתי אותו 'שמח' ממשהו שהוא לא הסדר היומי שלו.

ירדנו בכל גרמי המדרגות בדילוגים וכשהגענו לאולם הכניסה ראינו את פרד וג'ורג' זורקים קונפטי ורוד לכל כיוון.

"או, בוקר טוב אחים יקרים," אמר פרד.

"חשבנו שתרצו תזכורת לעובדה שהיום יום מיוחד,"

פרסי ואני הסתכלנו אחד על השני.

"היום יום האהבה? שכחתי לגמרי..." הוא מלמל לעצמו בשקט אבל פרד שמע אותו.

 "אווו, פרס, מי כבר יכולה להיות יותר טובה מרוני הקטן שלנו?" החיוך המרושע שהיה לו על הפרצוף התרחב.

פרסי הסמיק וגרר אותי החוצה.

שמש אביבית זרחה בחוץ, דבר שהיה מפתיע בהתחשב בזה שרק פברואר עכשיו. נהניתי מכל רגע בחוץ, כי עבר קצת זמן מאז הוצאתי את הראש שלי מהטירה.

"אני חושב שבחממה מספר 4 אמורים להיות בצלים," פרסי אמר לי פתאום וגירד את קצה אפו.

הנהנתי והמשכנו ללכת במדשאות הבלתי נגמרות. השתררה בינינו שתיקה מביכה.

"מזל שפתוח פה," אמרתי כשהגענו.

"אל תצחיק אותי רונלד, אני פתחתי את הדלת." הוא אמר ושמתי לב ששרביטו היה שלוף.

"פרסי!? ממתי אתה עושה דברים בלי רשות?!" שאלתי אותו בתדהמה. הוא קצת הסמיק והסתכל עליי בזעף.

"אל תקשיב לכל דבר שפר וג'ורג' אומרים עליי. אני אעשה הכל בשביל מטרות אקדמיות." הוא אמר בקול מלא ביטחון עצמי, אולי קצת יותר מידי.

אולי פרסי הוא קצת פחות ילד טוב ירושלים ממה שחשבתי, אבל הוא עדיין חתיכת פוץ. אני בראש אחד עם פרד וג'ורג' בעניין הזה.

"למה אתה מחכה? תיכנס פנימה!"

נכנסתי אל החממה וריח של טחב ואדמה רטובה הכה את אפי.

אף פעם לא הייתי בחממה מספר 4. בעוד שחממה מסר 3 ידועה בצמחים המסוכנים שבה, עכשיו הבנתי שחממה מספר 4 ידועה בגלל כמות הפרחים הקסומים והיפים שבה.

היא הייתה צבעונית כמו הסוודר שאמא סרגה לג'יני בשנה שעברה.

"ברור שלא ניקח בצל לאכילה, כי את זה אפשר להשיג רק במטבחים." אמר פרסי. "במקום זאת, נשתמש בפקעת כלשהי של אחד הפרחים."

"זה לא אמור לשנות משהו נכון?" שאלתי בחשש.

"ממש לא."

הוא הלך אל אחת המגירות בארונית הימנית שבקצה החממה וטפח עליה בשרביטו.

בן רגע המגירה נפתחה ועף אל ידו של פרסי בצל.

"וואו..." פלטתי.

"זה רק בצל, רונלד." הוא אמר. הוא כנראה לא הבין שדיברתי על הקסם ולא על הבצל.

הוא נעל את החממה בשרביטו ויצאנו בחזרה אל השמש הנעימה.

"לא יצא לי לדבר איתך הרבה לאחרונה, רון." הוא התחיל. "אין לך פה בהוגוורטס?"

ממתי פרסי מתעניין במשהו שהוא לא הוא עצמו?

"אממ.. עכשיו יותר טוב. חודש ינואר היה לי קצת יותר קשה אבל עוד מעט יש לי יום הולדת אז אני מתעודד."

"טוב לשמוע, רון. אני מניח שזה קשה שיש לך חבר הכי טוב שהוא הילד הכי מפורסם בעולם הקוסמים." לא ציפיתי שהוא יהיה כל כך נחמד אליי ומנסה להבין. אני מגלה פה צד חדש של פרסיבל וויזלי.

"זה יכול להיות קשה לפעמים, כן..." אמרתי בשקט. הסתכלתי לכיוון האגם, ונזכרתי ביום ההוא שעד עכשיו אני לא יודע מה עבר עליי בו. חמש ציפורים התעופפו מעל האגם, לפי מה שראיתי. הסתכלתי אל הכיוון השני וראיתי את טירת הוגוורטס במלוא הדרה.

"תקשיב לי עכשיו, רון."

הרמתי את מבטי אליו.

"הולכות לעבור עליך שנים מאתגרות פה בטירה."

"את זה אני יודע," אמרתי.

"אל תעשה כמוני ותרחיק ממך כל בן אדם." הוא אמר בעצב.

הרמתי את הגבות בהפתעה. חשבתי שהוא לא מודע לעובדה שהוא פשוט שולף קוצים על כל בן אדם בסביבה שלו.

"תקשיב טוב, רון, השנים פה יהיו הרבה יותר קלילות והרבה יותר מאושרות עם חברים מסביבך שיתמכו בך וישמחו אותך כשאתה מרגיש מתוסכל."

"באמת?"

"כן, רון, במקרה הזה אתה חייב לעשות כמו פרד וג'ורג'- למרות שיש להם אחד את השני- אתה חייב להקיף את עצמך בחברים. לפעמים זה כולל להבליג על דברים שמפריעים לך, לפעמים זה כולל לעמוד על שלך כשזה נוגע לעקרונות שלך. תנסה לאזן בין השניים."

ממתי פרסי נהיה כזה מורה לחיים? או נחמד ותומך ונותן עצות?

"תודה רבה פרסי," התכוונתי לזה מכל הלב.

אף פעם לא היינו החברים הכי טובים ומערכת היחסים בינינו טעונה שיפור. חוץ מהיום, הצד הזה של פרסי מעולם לא נחשף אליי. בדרך כלל הוא פשוט שקוע בעצמו ומתעסק רק בעצמו ובעתיד שלו. זה היה רגע מאוד נדיר, שהוא באמת דיבר איתי על משהו בלי לנזוף בי ובלי לגרום לי להרגיש טיפש, אלא באמת נתן לי עצות טובות.

נכנסנו לטירה והוא נתן לי את הבצל.

"עכשיו לך להתאמן, רון." הוא אמר לי.

----------------------------------------

יש ממש קצת מידע על מערכת היחסים בין רון לפרסי, חשבתי לפתח אותה קצת- אבל ממש קצת- כדי שפרסי לא יהיה נחמד מידי ותשאר התדמית של המתנשא.

תודה שוב לכל מי שקורא, ממליץ, נרשם ומגיב!

אלה

הפרק הקודם		הפרק הבא