לא סתם"המג'נונה"

בינתיים פרופסור זערורי שכנראה היה ראש הבית שלי חילק מערכת שעות.

כשהוא הגיע אלי הוא אמר בקולו המצפצף "שנה ראשונה, נכון?"

לא הבנתי אם הוא מצפה לתשובה או שזו שאלה כזו מהסוג שלא מצריך תשובה.

החלטתי ללכת על בטוח "אהא" אמרתי

"שנה ראשונה.... שנה ראשונה......" הוא מלמל "הא! הנה זה" הוא הושיט לי קלף מרובע שעליו כתובים השיעורים בכתב יד יפה.

הוא התקדם לילדים הבאים.

הסתכלתי מה יש לי היום וראיתי שהשעה הראשונה היא שינויי צורה עם הגריפינדורים.

'יש! אני אהיה עם ג'יני בשיעור! לא הכל אבוד, יש שעורים משותפים!' חשבתי בחיוך.

הילדים האחרים כבר התחילו לקום.

הסתכלתי בשעון שלי: 8:55

לקח לי רגע לקלוט שזה אומר שהשיעור הראשון מתחיל עוד חמש דקות.

ועוד רגע לקלוט שאין לי מושג איפה הכיתה לשינויי צורה.

רצתי לעבר השולחן של גריפינדור כדי ללכת יחד עם ג'יני, אבל נראה שהיא כבר הלכה.

התקדמתי לאורך השולחן, ופתאום ילד אחד פנה אליי.

זיהיתי אותו כאחד האחים של ג'יני, פרסי.

"שלום, אוכל לעזור לך במשהו?" הוא שאל

"אה, כן. אני צריכה להיות בשיעור שינויי צורה בעוד-" בדקתי בשעון, מתחילה להכנס לפאניקה

 "שלוש דקות, ואני לא יודעת איפה הכיתה"

"אה אין בעיה" הוא פנה לרוח רפאים שעמד, סליחה, ריחף, בקרבת מקום "סר ניקולס, תוכל ללבות את העלמה הצעירה הזו לכיתת שינויי צורה?"

"לכבוד הוא לי" ענה רוח הרפאים שנקרא סר ניקולס

התחלנו ללכת, והרוח לא הפסיק לדבר תוך שהוא מוליך אותי דרך קיצורים בכל רחבי הטירה "נעים מאוד, אני הוא רוח הרפאים של גריפינדור סר ניקולס דה מימיזי פורפינגטון. ומי את עלמה נכבדה?"

"לונה לאבגוד אדוני" עניתי "אני ברייבנקלו"

"אה, תמיד אהבתי את רייבנקלו. בית נחמד, תכונות נעלות. ימינה כאן.. גם הרוח שלכם נחמד, הכומר השמן. אני מחבב אותו את יודעת. אבל לא ממש את הרוח של סלית'רין כל הבית הזה בכלל מלא באנרגיה רעה" בחיי שחיכיתי שנגיע, רק להפטר ממנו.

"יש לי שתיי חברות משם" אמרתי בשקט

"אה כן ברור, לא אמרתי שהתלמידים שם רעים, רק יש אנשים רעים שיצאו משם. לא שופט. אה, הגענו"

"תודה סר ניקולס" אמרתי

"את יכולה לקרוא לי ניק" אמר וקד

נכנסתי לכיתה ולמזלי כולם עדיין התארגנו.

זיהיתי את השיער הג'ינג'י של ג'יני בקצה הכיתה והלכתי להתיישב לידה.

"איזה כיף שיש לנו שעה ביחד" היא לחשה לי "מה יש לך אחרי?"

הצצתי במערכת שעות "שיקויים עם הפלפאף"

"אה כן-" היא התחילה לומר אבל בדיוק אז פרופסור מקונגל- שהכרתי מהערב הקודם ולימדה שינוי צורה- התחילה לדבר.

"שינוי צורה הוא אחד המקצועות המסובכים, והעמוקים של הקסם..." ולא הקשבתי יותר.

אחרי לפחות עשר דקות של דיבורים על שינויי צורה בימי הביניים (אם זה היה מעניין אותי הייתי קוראת, בחיי) מקגונגל ביקשה מילד אחד לחלק גפרורים.

"טוב, אז הכישוף הוא אסטרולויסטרו*, קדימה, נסו להפוך את הגפרור למחט" והיא התיישבה אל שולחן המורה והתחילה לבדוק חיבורים.

"אסטרולויסטרו" אמרתי ונקשתי עם השרביט על הגפרור.

להפתעתי הוא הפך להיות קצת חד בקצה אחד.

ניסיתי שוב.

הוא נשאר גפרור מחודד.

הסתכלתי על ג'יני.

היא החזיקה את הגפרור והתבוננה בו כאילו מנסה לגלות את סודותיו האפלים.

פרופסור מקגונגל קמה בינתיים מהשולחן שלה, והתחילה לעבור בין התלמידים כדי לראות התקדמות.

ילדה אחת הצליחה להפוך את כל הגפרור למחט.

ילד אחר הבעיר את הגפרור שלו בטעות.

כשהיא הגיעה אלי היא הסתכלה בעניין על הגפרור המחודד שלי "יפה מאוד העלמה לאבגוד. בהחלט יפה מאוד.

היא עברה לגפרור של ג'יני, שלא הספיקה לנסות לנסות להפוך אותו למחט.

מקגונגל הסתכלה עליו בביקורתיות.

ג'יני נראתה אומללה.

כל אחד קיבל שלושה גפרורים  ומטלה לנסות להפוך אותם למחטים, חוץ מהילדה שהצליחה לעשות את זה בשיעור.

יצאנו מהכיתה, וג'יני אמרה "אוף. אני כל כך גרועה" ונראתה מיואשת לגמרי

ניסיתי לעודד אותה "טוב, את לא יכולה לדעת. זה רק השיעור הראשון, זו רק השנה הראשונה וזה רק מקצוע אחד. יש עוד המון שיעורים שתוכלי להיות טובה בהם!"

"תודה לונה, את צודקת. את ממש חכמה, את יודעת. אין פלא שנבחרת לרייבנקלו" היא אמרה ובאמת נראתה קצת יותר מעודדת.

למרות שאני בכלל חשבתי שזה היה די מובן מאליו מה שאמרתי, ושרק אמרתי את מה שחשבתי, החלטתי לקבל את המחמאה בשתיקה.

"טוב, אני חייבת ללכת לשיקויים, ניפגש בארוחת צהריים?" אמרתי וסידרתי את התיק הכבד על כתפיי.

"בטח. ביי!" ושתינו פנינו לכיוונים שונים.

בדרך כמעט התנגשתי בילדה גבוהה שנראתה בגילי.

"סליחה" היא אמרה מהר והמשיכה ללכת

"הי, חכי! את בהפלפאף במקרה?" שאלתי

"כן, ואני בדרך לשיעור שיקויים, אני די ממהרת. אז אם את צריכה משהו תגידי מהר" היא אמרה בקוצר רוח ודילגה על קצות אצבעותיה.

"אה, האמת שגם אני בדרך לשיעור שיקויים ואני לא יודעת איפה זה אז רציתי למצוא עוד מישהו שהולך כדי ללכת איתו את רוצה שנלך ביחד?" אמרתי במהירות.

"בסדר..." היא אמרה.

'כנראה שההפלפאפים באמת נחמדים,' חשבתי

הלכנו מהר, אני יותר רצתי בניסיון להשיג אותה.

הגענו לכיתת שיקויים שהייתה במרתף, אז הכל היה חשוך ומפחיד והריח?- בא לי להקיא רק מלחשוב על זה

הילדה הלכה לשבת עם החברים שלה ואפילו לא טרחה להגיד לי איך קוראים לה.

התיישבתי בשולחן האחורי והוצאתי את הספר שיקויים שלי.

כעבור נאום די ארוך מפרופסור סנייפ שבמהלכו חשבתי לעצמי אם ככה יתחילו כל השיעורים התחלנו לעבוד.

"היום נכין שיקוי שכחה" הוא אמר בזמן שכתב את המרכיבים על הלוח בעזרת שרביטו, "הנקרא גם אמפרנס**. אפשר כמובן להשתמש בלחש אוביליווטה אבל שיקוי יהיה יותר דיסקרטי. נא להתחיל לעבוד"

בזמן שבחשתי את המרכיבים בכדרה החלטתי שאני לא מחבבת במיוחד את פרופסור סנייפ.

השיעור נגמר, ופרופסור סנייפ הטיל עליינו לכתוב חיבור באורך 40 סנטימטר, וההחלטה שלי התחדדה.

אני שונאת את פרופסור סנייפ.

יצאתי מהשיעור אל האולם הגדול לארוחת צהריים.

עברתי ליד השולחן של גריפינדור כדי לדבר עם ג'יני.

"היי" היא אמרה "איך היה שיעור שיקויים?"

"אההה.. לא משהו... הייתי לבד..." עניתי "איזה שיעור היה לך?"

"לחשים. היה ממש כיף! מסתבר שאני די טובה בזה!" היא חייכה "צדקת במה שאמרת מקודם. ידעתי שצדקת"

חייכתי גם אני "טוב, עכשיו אני גוועת ברעב, אז נדבר בהפסקה"

"ברור, בתאבון" היא אמרה וחזרה לכריך שלה

התיישבתי לאכול, מעמיסה פסטה על הצלחת ומחשבה אחת עברה לי בראש 'זה היה רק חצי יום. זה היה רק חצי יום! איך אני אשרוד עד חג המולד?!'

ואז נחתו שני ינשופים על השולחן, ממש מול הצלחת שלי.

-------

*לא אמרו בספר את הכישוף, אז המצאתי. אני מקווה שזה נשמה איכשהו כמו כישוף..

**גם את המילה הזאת המצאתי כמובן 

דרך אגב יש לי עוד פאנפיק שקוראים לו "מולי סמית, נעים להכיר" והוא חדש ואני אשמח אם תקרו אותו ותגיבו.

❤❤ 

הפרק הקודם		הפרק הבא