מלחמת הבתים

אחרי הרבה זמן, המחשב שלי חזר סוף סוף מתיקון. אז אני מעלה עכשיו כמה פרקים.

תיהנו (אני מקווה)

תגיבו.

"עבודה טובה רואסורס. איך השגת את זה?"

וולדמורט גלגל בין אצבעותיו הגרומות את הקמע המוזהב של סלזאר סלית'רין.

רוח המשפט הייתה נלהבת, אבל קולו של וולדמורט היה חף מכל רגש. בעצם לא מכל, רוע היה בו בלי סוף. רוע כזה מרוכז שגרם לאוויר כמעט ולהפוך לשחור כשדיבר.

רואסורס אהב את זה. הוא קד קלות והתיישב לצד הלורד, מניח את שרביטו על השולחן.

"אה זה באמת היה סיפור. תאמין לי שאין לי מושג איך זה הגיע לאמצע היער האפל.
יצאתי מהשיחה עם הלורד וחשבתי: "איך אני משיג את הקמע הזה" ואז עלה לי רעיון. התחלתי לעוף מעל היער בגובה של כארבעים מטרים ולחשתי: "אביליס. סטופיס רבליו, קמע- דאון*" ותכננתי לעוף מעל היער ברשת של מאה מטרים בין קו לקו, במהירות שלוש מאות קמ"ש. ואם לא אמצא את זה ביער, אני אעבור להוגוורטס ולשאר המקומות האפשריים.
אבל למרבה הפלא, כעבור חמש דקות בלבד מצאתי אותו זרוק באמצע היער, "אציו" והוא היה אצלי."

"כל הכבוד רואסורס! בראוו!"
וולדמורט חשף את חניכיו בחיוך מזעזע שחצה את ראשו, אך עיניו לא היו על רואסורס אלא על הקמע אותו החזיק מול פניו.
"ועכשיו.."
הוא הניח את הקמע, והניע את מבטו על אוכלי המוות שמסביב לשולחן, מתעכב על רואסורס הגאה.
"נותר לנו עוד שלב אחד אחרון לפני הקרב בו יושמד הוגוורטס, והכי חשוב, שהם בעצמם יהיו אלה שישמידו אותו. תתכוננו לקרב חברים."

הפרק הקודם		הפרק הבא