שלדים בארון המשפחה

הארי הרגיש כאילו כל העולם מסתחרר סביבו, הוא אחז בראשו, התנודנד בחוסר שיווי משקל, ונפל.

"הארי! אתה בסדר?" שאלה לילי בדאגה, וניגשה אליו.

"לא," אמר הארי והזדקף. "כדאי שתתחילי לספר, מהר."

והיא אכן החלה לספר:

"אני גדולה ממך בשלוש שנים, אבל נולדתי בדיוק באותו תאריך כמוך. כשנולדת אהבתי אותך מאד, ולמרות שהיינו במחתרת, הסתובבנו ברחובות ובילינו יחד, כי הנחנו שוולדמורט לא יודע איך אתה נראה. יום אחד, שבוע לפני ה... "מקרה" הסתובבתי איתך ברחובות. שלושה ילדים נטפלו אליך, והציקו לך, ואני... לא יכולתי לעמוד בזה, הכוח התפרץ ממני ללא גבולות.

"הם היו על סף גסיסה שדמבלדור העביר אותם ל'קדוש מנגו'. דמבלדור גילה את כוחי הרב, ולימד אותי להשתמש בו, אבל הכוח היה מסוכן מדי, ידענו שאם משרד הקסמים יגלה על כך הוא ישאב את הקסם שלי, ולכן שמרנו על כך בסוד, ומחקנו את כל הראיות עלי.

"אמא ואבא ידעו משהו שרצו לספר לדמבלדור באותו היום שנרצחו, והוא שלוולדמורט יש שותף,שעוזר לו מהצד בעינייני המוגלגים.

"כשאמא ואבא מתו, ריכזתי את כוחי, והגנתי עליך בנוסף לאמא, ואז ברחתי משם דרך מערה נסתרת, לביתו של דמבלדור.

"כשגיליתי שאתה חי, שמרתי עליך בלי שתדע, ועזרתי לך. ואז, פגשתי ילדה. ילדה יתומה וחכמה, שהסבירה לי, שלפעמים צריך פשוט... לשחרר. אז סמכתי עליך, והפסקתי לעזור לך.

"כשניצחת את וולדמורט, הצרות רק התחילו, נאלצתי להלחם בקיסר טרומדלוו, שותפו של וולדמורט.

"אבל זה עוד לא הכול. גיליתי עוד משהו, לוולדמורט יש בת! עדנה רידל. עדנה רידל וטרומדלוו תיכננו תוכנית נפשעת. הם מתכננים להעיר את כל המפלצות הקדומות ממערת המוות, שאבן גדולה, וכישוף חזק, חותם אותה. עדנה כבר הזיזה את האבן, ומצא דרך לחדור את הכישוף, ומחר, מחר היא מתכוונת לפתוח את מערת המוות. חייבים לעצור אותה!"

לרגע אחד הם רק הביטו אחד בשניה, ואז הארי קם,וחיבק אותה.

חיבוק מיוחד, שהוא מעולם לא זכה לחבק.

לא חיבוק חברים.

לא חיבוק משפחה.

לא חיבוק הקלה.

חיבוק אחים.

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________

"בני תמותה פטתים, כל כך פטתים!" צרחה עדנה רידל בזעם וזרקה את כדור הבדולח על הרצפה.

"אררר!" לרגע אחד הופיע מבט מסוכן בעניה, אך מיד לאחר מכן נעלם, ואת מקומו תפסה הבעת השלווה הרגילה.

היא התיישבה על הכורסא.

טוק, טוק, טוק!

"יבוא!"

הדלת נפתחה בקול חריקה.

"גברתי? קראת לי?" שאל מקיינר.

"כן. אסוף את כל אוכלי המוות, פגישה בעוד חמש דקות. ועכשיו לך." אמרה לו.

כשיצאה לחצר, כל אוכלי המוות השתחוו.

"היום," אמרה בקול ארסי במיוחד, "תקבלו את המגיע לכם. הנאמן שבכם יזכה לפרס, בעוד החלש לעונשששששש," היא משכה את האות ש' כמו נחש.

היא עברה סביב מעגל אוכלי המוות המתוחים, ונעצר ליד קוסם נמוך קומה.

"דראקו... הורד את המסכה, אנחנו רוצים להינות מתווי פניך הנאותתתתת!"

דראקו הוריד ברעד את המסכה.

"אתה לא היית אוכל מוות טוב כל כך, נכון דראקו? קרושיו!" אמרה, וצחקה בלעג שראתה את דראקו מתפתל.

היא הניפה את שרביטה והכאב נפסק.

"רוצה לטעום עוד קצת מזה? מעונשך? קרושיטאוס!" אולי לא רבים יודעים, אבל כשאומרים: קרושיאטוס, זה כואב יותר מאשר קרושיו.

"די, די, כשתישבע מחדש אמונים לאוכלי המוות, הפעם בכוונה מלאה,  נשמח לקבל אותך בחזרה לשורותנו, אבל כעת, תצטרך לשלם על כשלונתייך." אמרה, והוציאה מכשיר שהזכיר פינצטה, מכיסה.

אני ממש לא רוצה לתאר את זה, כי זה מזעזע, אז אני רק אכתוב: היא הוציאה לו את ה_ _ _.

דראקו צרח, והתפתל על הקרקע לרגליה של עדנה. בין צרחותיו, מילמל אך בקושי את שבועת אוכלי המוות.

ברגע שגמר אותה הכאב נפסק.

עדנה התכופפה והרימה אותו כמו תינוק.

"הנה, וכבר נפתח לך דף חדש!" אמרה, והורידה אותו בעדינות במקומו, אבל המבט המרושע לא מש מפניה.

היא המשיכה ללכת, בין שורות אוכלי המוות, שכל אחד מהם התפלל בליבו שלא יהיה הבא בתור.

"לוציוסססססס," אמרה ונעמדה מולו. 

"לא יוצלח בדיוק כמו בנך... לא מצליח אפילו במשימה פשוטה נכון? אל תדאג, גם עונשך יגיע בקרובבבבב. קרושיאטוס!"

כשלוציוס התרומם היא כיוונה אליו את שרביטה.

"שתק! חששתי שתזוז, אז אל תדאג, זה יהי קצררררר,"

היא הוציאה מחט מכיסה, ושקית, וכך לאט לאט, מילאה את כל השקית בדמו של לוציוס.

וודאי רבים מכם יודאים כמה בדיקות צריך לעבור לפני שמבצעים עירוי דם, ושיש אנשים שמסוכן לבצע עליהם עירוי דם. אבל עדנה רידל, פשוט עשתה זאת, עם מחט קהה וכואבת.

היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לדולחוב.

"דולחוב... נכשלת ברבות מהמשימות שלי, ועל כך הגיע הזמן שתשלם... אבל שירתת היטב את אבי, ולכן, אדאג שבעזרת תשלומך תהפוך לאוכל מוות טוב יותרררררר."

היא הצביעה בשרביטה על ליבו ושאבה את כל הרגשות הטובים שהיו לו: אושר, שמחה, אהבה וכו', עד שנשארו רק הרגשות הרעים.

הוא השתחווה.

"תודה לך גבירתי, אני מרגיש יותר טוב."

היא צחקה. צחוק אכזרי, חסר רחמים, וכשסרקה בענייה את לוציוס שעדין היה משותק, ואת דראקו המיבב, היה אפשר לראות הנאה נפרשת על פניה.  הנאה מרושעת, של נערה כל כך אכזרית, עד שנהנת מסבל של אחרים.

כעת הפילה את כל המרכיבים לקדירה גדולה, ועירבבה היטב.

היא הזריקה לעצמה את הנוזל של הקדרה.

"גברתי..." אמר קול שקט מקצה השורה. הקול היה שייך למישהו, שעדנה נתנה לו תגמול לפני רגע, מול כל אוכלי המוות. מה התגמול? את זה אשאיר להמשך...

"גברתי, בשביל מה השיקוי?"

"בשביל הדבר שזורם בעורקי, שטהור וחזק יותר מדמכם שלכם, בני התמותה החלשים והעלובים. הנוזל שזורם בעורקי חייב טיפול מסור, כדי שאוכל לפתוח את מערת המוותתתתתת."

"אבל גברתי, מה זורם בעורקיך?"

עדנה חייכה.

היא הוציאה את המחט, ודקרה בה את ידה.

היא הוציאה את המחת.

טיפה אחת בודדה של נוזל מה צהוב חומצי טיפטפה מהמחט לורד אדום עלים שצמח על האדמה.

והורד קמל ודעך מיד.

הפרק הקודם		הפרק הבא