אילו לא הייתי קוסם

הפרק הבא מוקדש לתולעתספרים: האגדה, הכישרון וחברת האמת שלי

"הארי" אמר דראקו בקול עדין "כבר מאוחר, אתה רוצה לעלות לישון"?

הנהנתי. למרות שלא הייתי בטוח כמה אני אצליח להרדם במצב כזה.

עלינו לקומה מעל, אל החדר של דראקו. הוא הגיש לי פיג'מה נעימה ונכנסתי להתקלח, נותן למים החמים לשטוף את כולי.

"אתה מעדיף מיטה לבד"? שאל דראקו ברגישות כשיצאתי. סקרתי את המיטה זוגית הגדולה והמפנקת שניצבה בחדר.

"ממש לא" עניתי, ודראקו חייך.

נשכבנו אחד על יד השני. התהפכתי על הצד והתכווצתי מעט אל תוך עצמי, כמו שאני אוהב.

דראקו הביט בי ואז התקרב אלי וכרך את זרועותיו סביבי. זה היה מדהים. הנחתי את ראשי על חזהו וקיפלתי את רגלי כנגדו, במין תנוחה עוברית כזו.

"מה אתה עושה"? שאלתי כשדראקו ממש כרך את זרועותיו סביב גופי וסוג של עירסל אותי בין זרועותיו.

"זה נקרא להתכרבל" הוא אמר ונשק לראשי.

"אני אוהב להתכרבל" אמרתי ועצמתי את עיניי. למזלי, התשישות מהבכי הממושך בנוסף לחום גופו של דראקו וריחו המשכר עזרו לי להירדם כמעט מיד.

"בתאבון" אמרה נרקיסה והגישה לנו צלחת מלאה בעוגות חמות.

"תודה" ענתה מולי, הניחה את הצלחת על השולחן וכיבדה את עצמה בפרוסת עוגת שוקולד ריחנית.

ישבנו על הספה, דראקו, מולי, נרקיסה ואני ודנו בהשלכות של המקרה ובמקום שאליו אעבור לגור.

"טוב אז הארי" פתחה מולי את השיחה "בענין של מקום המגורים שלך יש לנו כרגע שתי אופציות"

הנהתי והמשכתי לתופף בעצבנות על משענת הספה.

"יש את האפשרות הראשונה שהיא לעבור למשפחת אומנה ו.."

"ממש לא" קטעתי אותה עוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט "אני לא הולך לגור במשפחה חדשה! אמרתי בתוקף.

"אתה עדין לא שמעת מה יש לי לומר על זה"... נאנחה מולי

"לא בא בחשבון בכלל" עניתי

"יש לך דעה מאוד חזקה יקירי" צבטה מולי בלחיי, מה שגרם לי להסמיק ולהרגיש כמו ילדון בן 3 "אבל מה שאתה רוצה... יש גם אפשרות של פנימיה"

עיני החשיכו. בראשי עלו תמונות של טירות מעורררות אימה ומרתפים חשוכים וטחובים ו....

"הארי"? שאל דראקו "ממה אתה מבועת"?

התאפסתי על עצמי. יש לי מין נטיה כזו לשקוע בדמיונות מופרכים. הזכרתי לעצמי שאנחנו ב2020 וכנראה שאין ממש טירות ומרתפים יותר, וגם החלטתי להוריד קצת בכמות סירטי האימה שאני רואה.

"בא נראה, בא נראה" מילמלה מולי וחיפשה משהו במחשב הנייד שלה. "הנה, תראה" היא סובבה אותו לעברי וסידרת תמונות רצה על המסך.

זו היתה נראית פנמיה נחמדה, באזור ירוק ופורח עם מבנה צבעוני קטן. היו שם תמונות של חניכים עם מדריכים, ובסך הכל לא ממש נורא...

"אז מה אתה חושב"? ביררה מולי "זה מקום מעולה, והוא גם דיי קרוב לפה, ממש כמה דקות נסיעה"

"אהמ... אני חושב שזה סבבה" עניתי ופיהקתי פיהוק ענק. הימים האחרונים התישו אותי מאוד.

אחר כך, בערב היתה הלוויה. זה היה מצמרר.

לא היו הרבה אנשים. כמה עובדים של דוד וורנון, שתי חברות של פטוניה והמורה של דאדלי מבית הספר. וכמובן גם מולי נרקיסה ודראקו באו להיות איתי.

בכיתי כמעט כל הזמן. למזלי, הכומר עשה את הטקס קצר ולענין כך שנשארה לי אחר כך עוד שעה כדי לשבת לבדי על הקברים.

אחרי שכולם הלכו ניגשתי אל הקברים הטריים והשענתי את ראשי על המצבה הקרירה. בכיתי כמו תינוק, ודראקו, שהיה רגיש לצרכי רק עמד מרחוק והביט בי.

ישבתי שם כמעט שעה, תוהה מתי יגמרו הדמעות.

"הארי" אמר דראקו בעדינות. הוא התיישב לידי והניח את ידו על כתפי הרוטטת "מתחיל להחשיך, אני מציע שנחזור, זה בסדר"?

"כן" אמרתי ומשכתי באפי. התרוממתי בקושי, חלש כולי מחוסר שינה ובכי. דראקו תמך בי כשנכנסו לרכב של אימו, שבאה לאסוף אותנו.

"דראקו" אמרתי לבחור ששכב על ידי ובהה בתיקרה "תודה על הכל"!

"באהבה הארי" הוא ענה. פתאום הרגשתי צורך חזק לנשק אותו, אחריי שבוע שלם שלא עשינו את זה.

קרבתי את פני אל פניו והצמדתי את שפתי לשלו. זו היתה נשיקה עדינה, לא תובענית. רק מצצתי את שפתו העליונה ברכות, בתשוקה, והתנתקתי.

"אתה תהיה בסדר" לחש דראקו על שפתי והחליק את ידו בשיערי.

הנחתי את ראשי על חזהו, מרגיש את גופו עולה ויורד באיטיות, בקצב הנשימה, זה הרגיע אותי, ומהר מאוד נרדמתי, צובר כוחות ליום הבא.

הפרק הקודם		הפרק הבא