איך להפוך לנבל

טוב, אני פשוט מתה מצחוק מעצמי.

אני אשכרה קראתי לה דורותיה במקום דורותי.

לול!!!!!!!!

תיקנתי את זה בפרק הקודם, זה אמור להיות דורותי, לא דורותיה!

איך לעזעזל הגעתי לדורותיה?! חחחח

טוב, התנו מהפרק :)

"דורותי?" עכשיו היה תורה של לוסי להיות מופתעת "את באמת דורותי?" עיניה נפקחו לגודלן המקסימלי וחיוך רחב התפשט על שפתיה.

"אה כן" דורותי ניסתה להשאר באדישותה, אבל לא כל כך הצליחה. היה ברור שהיא נהנית מהתלהבותה של לוסי.

"מי זו דורותי?" התעצבן דראקו "מאיפה את מכירה אותה?" הוא שאל את לוסי.

"אתה לא מכיר את 'הקוסם מארץ עוץ'?" התפלא אדמנד "זו אגדה שכל ילד בן שלוש גדל עליה".

"טוב" סנט בו דראקו "אני כנראה נולדתי בוגר, כך שלא הייתי צריך לצפות בסרטי ילדים משעממים כדי לגדול".

"סתום" נהס אדמונד.

לוסי התקרבה אל דורותי "אז את באמת דורותי? עם הסיםור עם דודה שלך, והרוח שהעיפה את הבית והנעל והכל?" היא שאלה בהתרגשות.

"כן" ענתה דורותי, ובנימה מאולצת מעט היא אמרה "אבל אין לנו הרבה זמן, כדאי שנצא".

"אה כן" מלמלה לוסי ויצאה אחרי דורותי, לא מתיקה ממנה את עיניה.

שאר הנוכחים בחדר יצאו, דידו, קפצו על רגל אחת או זחלו אל מחוץ לחדר, כל אחד בהתאם לחומרת פציעתו.

נקודת מבט ברי:

כאבה לי הרגל מאוד.

אני מקווה של מעכתי לגמרי את הבוהן כשהנבוט נפל עליה. דידתי אל מחוץ לחדרון, שבאמת התחיל קצת להיות חנוק ויצאתי האחרונה.

לרגע עמדתי המומה. קפואה. ללא יכולת לבטא את עצמי.

"וואוו" הצלחתי לפלוט רק אחרי דקה. מצמצתי בחוזקה בעיניי אל מול האור המסמא, אחרי אפלוליות החדר.

טוב, ואוו, זאת כנראה המילה היחידה לתר את מה שראיתי שם.

עמדנו על צלע הר. המראה שנפרש מולנו היה יפה, מוזר, מטורף אבל נהדר בו זמנית.

אל מול כל האופק נפרש נוף מרהיב ומיוחד של... אביב? לפי מזג האויר הנעים והפריחה זה היה אביב, אבל משום מה לא ראיתי שום פרפר או דבורה.

הכל היה כל כך מוזר ו...מוחצן?, זה היה כמו לעמוד בתוך סצנה מסרט. כן, זה היה בהחלט מוחצן.

הדשא הלח והרך מתחת לרגלינו היה ירוק יותר מכל דשא שראתי בחיי, הוא היה בצבע ירוק תפוח, אולי מעט זוהר אפילו. ריחו היה חזק ומשכר, ריח טרי.

השמיים היו בצבע תכלת עמוק, תכול אפילו יותר מידי, ועננים לבנים, זוהרים ומבריקים עד שנראה עשויים מבד סטאן טיילו בתוך התכול הזה. הם היו כל כך צמרירים שהיה קשה שלא לחשוב עד כמה הם בטח רכים וצמרירים למגע.

סקירה קטנה סביבי גילתה לי שכל חמשת הנערים האחרים היו בדיוק כמוני, תוהים, מבולבלים אך משתאים, מביטים בנוף המטורף העוטף אותם.

אף אחד מהם עוד לא חווה כזו חוויה כנראה.

כל העצים, הפרחים, השדות והמטעים, הנחלים והשמיים, הכל היה מוחצן ומצועצע. דורותי ומוגלי דווקא השתלבו בתוך הנוף הזה, כאילו היו טבועים בתוכו מיום הוולדם.

אבל אנחנו... אנחנו היינו כל כך.. איך לומר? דהויים, כן דהויים על כך הרקע המסנוור.

אפילו השמלה הוורודה והמפוארת של לוסי נראתה פשוטה ודהויה על רקע מטע התפוחים שמאחוריה.

"ברוכים הבאים לפילה" אמרה שוב דורותי בקול נעים ונהנתה להסתכל על מבטינו המופתעים "אני מקווה שתנעם עליכם השהות"

"ר.. רגע" התנערתי מכל המחשבות "השהות? את מתכוונת.. אתם לא מתכננים לשחרר אותנו?" התחלתי טיפה להלחץ.

"כן, מה זאת אומרת?" החל גם דראקו לתבוע תשובות לשאלות הרבות שהסתובבו בראשי כולנו.

היינו כל כך מופתעים ומרוגשים מהנוף החדש והמשכר, שכמעט שכחנו כיצד הגענו לכאן. לכאן? בעצם.. אין לי שום מושג איפה זה כאן.

המקום הזה לא נראה כמו סתם עיר בעולם הרגיל.

יש פה משהו עמוק יותר... ואולי.. אולי זה עוד עולם... עולם שלא ידענו עליו עד היום

אגב, אם תהיתם בנוגע לכיני שלי,

אז.. זה רק לשבוע

פשוט מיהשו הבטיח לי שאם אני נשארת עם הכינוי הנ"ל ני מקבלת שני משני כינויים...

מה לא עושים בשביל חרמשים...

הפרק הקודם		הפרק הבא