ג'יימס מאלפוי-פוטר

אהמ.. פשוט סליחה ובהנאה!

-בחזרה להווה-
"האבן נמצאת ב-" הארי לרעוד טיפה מנסה ללא הצלחה לשמור על קור רוח "תשחרר אותי אני יראה לך אתה לא תמצא אותה בלעדי"
לוציוס חייך "אתה לא באמת חושב שאני יעשה את זה נכון?"
"תטיל עלי אימפריוס אני יענה לכל בקשה שלך, אני לא יוכל להתחמק."
לוציוס בחן את הארי בעיניים מצומצמות "אני יבדוק את האפשרויות"

כעבור כמה רגעים לוציוס חזר הוא פתח את פיו לדבר אבל הארי התחיל ראשון.
"תשמע חשבתי על זה" הארי התחיל מהר  "אתה יכול לשחרר אותי אני יעשה כל מה שתרצה, אתה מחזיק פה את דראקו וג'יימס כבני ערובה, אני יודע שאם אני לא יביא את האבן אז אתה... אז.. תפגע בהם"
לוציוס הביט בהארי מעט מופתע "סיימת? מעולה, בדקתי את האפשרויות"

 זו היתה שעת בוקר מוקדמת היה עדיין חשוך מעט בחוץ וצינת הבוקר הכתה בפניו של הארי.

הוא צעד כמה צעדים לעבר הרחוב הראשי מנסה לחשב את צעדיו הבאים.
אי אפשר לתאר את ההרגשה של להרגיש חופשי שוב, שאתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה לרוץ לצעוק לעשות ככל העולה על רוחך.
במיוחד אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו כשאתה לא חש בה, והארי לא הרגיש משוחרר בכלל הוא הרגיש הכי כבול בעולם.
כבול למשימה שנוגדת את עקרונותיו, כבול לוולדמורט שגם אחרי מותו רודף אותו כבול לדראקו וג'יימס שכבר ימים לא ראה אותם, ובעיקר כבול לעצמו, לדברים הנוראיים שהוא עומד לעשות.
אבל כבר התגבשה במוחו תוכנית.
הוא לא דפוק, אין סיכוי שכל האנשים שמתו למענו למען העולם, למען הבסת וולדמורט פשוט מתו סתם.
לא הגיוני שכל השנים האלה ששיכנע את עצמו שהיתה סיבה למותם של סיריוס, לופין, טונקס, דמבלדור, עין הזעם, פרד, סנייפ, דובי, הדוויג וההורים שלו, לא הגיוני שהם מתו לחינם.
ובאותה מידה לא הגיוני שיצטרפו לרשימה שני שמות חדשים, שני שמות של האנשים שהכי קרובים לו שני אנשים שאחד מהם אפילו לא איש עדיין.
זה לא הגיוני.
ולכן הוא החל צועד לעבר פונדק שלושת המטאטים שלמרבה הצער וזעם הכבוש באגרופיו של הארי היה סגור.
הוא התיישב על ספסל נטוש ומתפורר, מחשב את צעדיו הבאים.
ובהחלטה של רגע ללא הכנה הוא התעתק הרחק משם.

הפרק הקודם		הפרק הבא