בית המסתור

הרמיוני הילכה כמו רוח רפאים בימים שלאחר המפגש עם דראקו במקלחת.

היא ישבה רוב הזמן על האי, כשספר כלשהו פתוח מולה, אך היא לא נראתה כמו שהיא קוראת בו, אפילו לא כאשר הסתכלה בו.

עיניה היו שקועות בדבר עמוק הרבה יותר, במחשבות ותהיות שהיה קשה לנחש אותן רק מלהסתכל בה.

ודראקו ניסה, הוא התבונן בה שעות. אך לא הצליח להבין במה דעתה שקועה.

חמישה ימים לאחר שלא החליפו מילה, אף לא מבט קצר, דראקו פגש בה במטבח. הרמיוני כמובן ישבה על יד האי ובוהה אל מחוץ לחלון.

דראקו היה סבור כי היא מעולם אפילו לא הלכה לישון, למרות שלא יכל לדעת זו בוודאות כי כאשר הייתה הולכת לישון, הייתה ישנה בעליית הגג, ולא בחדר יחד איתו ועם נוויל.

"אנחנו הולכים לדבר שוב אי פעם ?" פתאום מצא את עצמו שואל אותה.

הרמיוני הופתעה מפניתו של דראקו, ולמעשה, גם דראקו היה מופתע.

"אנחנו יכולים לדבר אם תרצה, כמובן." ענתה בנימוס, אך בצורה מסתורית - דראקו חשב שהיא גם כנה.

"על מה את חושבת כל הזמן ?" הוא שאל, נשען על השיש במרחק מה ממנה, כאשר הוא ניצב באלכסון ממנה.

"על רון, עלי." אמרה בכנות, דראקו השפיל את מבטו. "עליך." הוסיפה, ובכך גרמה לדראקו ליישר מבטו אליה.

"ומה את חושבת עלי ?" שאל אותה כמעט בלחישה.

הרמיוני שתקה לרגע, ניסתה לחשב את צעדייה ולבחון את מילותיה.

"אני חושבת שלמדתי אותך בצורה שבחיים לא חשבתי שאלמד." אמרה לבסוף.

"למדת אותי ? אני לא ספר גריינג'ר." גיחך דראקו.

"נכון," חייכה. "ועם זאת, למדתי אותך. למדתי שיש בך גם טוב, ואכפתיות. כנות, אפילו טוב לב."

דראקו הסמיק מעט וריחף עם עיניו ממנה ובחזרה בחוסר נוחות.

"ו ? מה זה אומר ?" שאל אותה בעצבנות.

"שאני שמחה על כך. באמת. אני מאוד שמחה שיצא לי לראות את דראקו הזה."

ליבו של דראקו הלם במהירות כאשר שמע אותה אומרת את שמו.

"אבל.." הוסיפה ובכך עצרה את ליבו של דראקו שהרגיש כאילו הוא צונח במהירות הבזק מטה לרצפה. "אני לא רוצה להמשיך לעשות את זה."

דראקו הינהן בתבוסתנות, מסרב לפגוש במבטה שלה.

"לפחות עד שאני אבין מה אני רוצה, ומה אני מרגישה." הוסיפה בשקט.

דראקו הרים את מבטו אליה בפליאה.

"מה שאת מרגישה ?" שאל אותה כלא-מאמין.

הרמיוני הנהנה אליו.

"ורון ?" שאל אותה.

הרמיוני נאנחה.

"אני למדתי אותך, ולמדתי את רון, שנים שאני לומדת את רון." אמרה הרמיוני ואז הסתכלה החוצה, למקום בו בהתה לפני. "אבל אני מרגישה שאני צריכה ללמוד את עצמי לפני שאוכל לענות על השאלות האלו." הסבירה.

דראקו התבונן בה.

'לעזאזל' חשב 'כמה שהיא יפה'.

הוא מעט גיחך לעצמו בשקט, אם לפני שלושה חודשים היו אומרים לו שהוא יסתכל ככה על הרמיוני גריינג'ר הוא היה אומר להם שהם צריכים אשפוז בקדוש מנגו.

אך הוא לא יכל להתנגד למציאות.

הוא היה מאוהב בהרמיוני גריינג'ר, ילידת-המוגלגים-יודעת-כל-המעצבנת שכל כך שנא כל שנותיו בהוגוורטס.

"אוקי. אז, כשתדעי, תגידי לי בסדר ?" ביקש ממנה.

הרמיוני הפנתה את מבטה אליו והסתכלה בו רגע קל, ואז חייכה חיוך קטן והנהנה. "בסדר." אמרה.

דראקו חייך חיוך קטן גם הוא, וראה כיצד היא מפנה שוב את ראשה ממנו אל החלון.

הוא התבונן בה עוד רגע קט ואז יצא מהמטבח.

הרמיוני ישבה על האי.

כבר שבוע שלא ממש דיברה עם איש, למעט השיחה הקצרה עם דראקו לפני מספר ימים.

היא הייתה עסוקה במעיין מערבולת מוזרה ולא מוכרת שהתרחשה בראשה.

לרוב כשהייתה נתקלת במכשול, בעיה, דילמה - ראשה היה מתמלא בטיעונים, מחשבות, אפשרויות, יתרונות וחסרונות, ולבסוף, פתרונות.

אך כעת, הרמיוני חשה כי ראשה כבד מרוב דילמות וקונפליקטים אך שום טיעון או מחשבה לא עלתה במוחה. לא אפשרות, לא יתרון ולא חיסרון. וכמובן, שלא פתרון.

היא הרגישה עומס בלתי רגיל בראשה, אך הוא היה עילם, חסר מילים.

זה דבר שהרמיוני לא הכירה מעולם.

לפעמיים ליבה היה כבד עליה, מכאב הנסיבות שאפפו אותה. אך ראשה תמיד היה מלא במילים.

וכעת, דממה.

אך זו הייתה דממה רועשת, סואנת ומכבידה.

היא ישבה על האי והתבוננה החוצה כל היום, לפעמיים גם כל הלילה, בניסיון להרגיע את הראש ולמצוא מילים.

אך לבינתיים, כל ניסיונותיה היו לשווא.

"הרמיוני !"

נוויל נכנס למטבח ומשך את תשומת ליבה של הרמיוני.

"אנחנו הולכים !"

הרמיוני הסתכלה בנוויל הנרגש בבילבול.

"הולכים ? לאן ? מי ?" שאלה אותה.

"אנחנו, כולנו !" אמר נוויל בהתרגשות. "אנחנו הולכים הביתה !"

'הביתה?' חשבה הרמיוני בהלם מוחלט.

"מי אמר לך את זה ? מתי ? איך-" הרמיוני לא ידעה מה לשאול קודם.

היא התרוממה מהכיסא והתקרבה מעט אל נוויל במעיין צעד מהיר ומהוסס בעת ובעונה אחת.

"מקגונגל שלחה ינשוף, הוא בדיוק הגיע. קינגסלי יגיע בעוד שעה ויקח את כולנו !" אמר נוויל כאשר חיוך עצום מורח על פרצופו.

הרמיוני הביטה בו המומה, היא חשה לפתע אלפי מילים מתעופפות במהירות בתוך מוחה. אך למעשה, אלו לא היו מילים. 

אלו היו שמות. שני שמות. 

רונלד. ומאלפוי.

"הרמיוני !" תפס נוויל את הרמיוני בשני ידין וניער אותה מעט "אנחנו הולכים הביתה ! אנחנו סוף-סוף יוצאים מפה !!" קרא נוויל באושר מוחלט ומחוסר דאגות.

הרמיוני חילצה עבורו חיוך מאולץ ונוויל הסתפק בכך ויצא מן המטבח.

"אני לא יכול לחכות עד שאראה את לונה !" הרמיוני שמעה אותו עוד אומר לעצמו לפני שעלה במדרגות.

הרמיוני החלה מעט להתנשף.

כל כך הרבה זמן שחיכתה לצאת החוצה מבית המסתור ופתאום כזה קורה, היא מתערערת.

לאן תלך ? הרי הוריה בכלל לא זוכרים אותה.

ואצל רון.. טוב אצל רון נמצא רון, וכל שאר משפחת וויזלי, והארי. ואיך היא אמורה לחשוב בכלל שם ?

ראשה של הרמיוני הסתחרר והיא הרגישה צורך להישמט חזרה אל הכיסא.

היא כיווצה את מצחה בניסיון למצוא פתרון לבעיה אך היא רק הרגישה שכאב הראש שלה מתחזק.

היא עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה ואז נשפה אותה החוצה.

היא פתחה את עיניה ונאנחה.

כל הבעיות עוד נשארו, אבל כרגע היא צריכה לארוז.

היא עוזבת את בית המסתור.

לאחר כמעט שעה כולם היו מוכנים וחיכו לקינגסלי על יד הדלת עם חפציהם.

הרמיוני הייתה מעט עצבנית וקצרת רוח. 

התאומות פטפטו בהתרגשות ואפילו נוויל ודיגבון השתתפו בפיטפוטיהן.

דראקו ישב על המדרגות, במרחק מה מהם והיא נראה מתוח למדי בעצמו.

'בטח גם עבורו לחזור הביתה זה לא בדיוק פשוט' חשבה לעצמה הרמיוני.

הוא קלט את מבטה והחזיר לה מבט.

הרמיוני הסתכלה בו עוד רגע ואז הסיטה את מבטה חזרה אל הדלת, מחכה שקינגסלי יפתח אותה כבר.

ואכן, תוך מספר דקות ספורות הדלת נפתחה, ובדיוק כמו שהיה רשום במכתב של מקגונגל, קינגסלי עמד בפתח הדלת כאשר הוא מחזיק שק של אבקת פלו. 

"מוכנים ?" שאל בחיוך קינגסלי.

התאומות חייכו והנהנו במרץ.

"והוו !" קרא דיגבון ומשך את קינגסלי לחיבוק. "הגיע הזמן !" קרא.

"ללא ספק, זו היא השעה." הסכים קינגסלי.

הוא נכנס פנימה אל הסלון ואחריו הלכו כולם ונעמדו מול האח.

הרמיוני עמדה מעט מאחורי כולם.

"אוקי חברים, זאת הייתה תקופה נהדרת. אך תסלחו לי כשאגיד, שאני מאוד אשמח לא לראות את הפרצוף שלכם כל יום." אמר דיגבון בחיוך קורץ. הוא לקח מעט מן אבקת הפלו ונכנס אל תוח האח.

"הקלחת הרותחת !" קרא וזרק את האבקה, אש אבקת הפלו הירוקה בלעה אותו בשניה ודיגבון נעלם.

אחריו נכנס נוויל, ואז התאומות, כל אחת בתורה.

עכשיו היה תור דראקו. מבטו היה שקוע בתוך האח, והוא נותר עוד עומד במקומו ממולה.

קינגסלי הסתכל עליו, הוא הצליח לראות את קמטוטי הדאגה במצחו.

"אבא שלך כבר נמצא בבית." אמר לו. "דראקו," אמר קינגסלי והצליח לגרום לדראקו להביט בו. "זה זמן טוב לתיקון." אמר בקול רך.

דראקו הסתכל עליו בסבר פנים, אך אז הינהן הנהון קצר ושלח ידו אל אבקת הפלו.

הוא נכנס אל האח והסתובב עם הפנים אל הרמיוני וקינגסלי.

הוא הסתכל עמוק לתוך עיניה של הרמיוני והיא יכלה לראות את כל החששות והפחדים שלו.

"אחוזת מאלפוי." אמר והעיף את אבקת הפלו ובתוך שניה, גם הוא נעלם.

קינגסלי והרמיוני עמדו מול האח הריקה וקינגסלי הסתובב להביט בהרמיוני.

"אחרונה חביבה." אמר לה בחיוך.

הרמיוני הסתכלה בו במבט עגום ומודאג.

"מה העניין הרמיוני ?" שאל אותה קינגסלי התוהה.

"אני לא יודעת לאן ללכת. אין לי לאן ללכת." אמרה הרמיוני והרגישה איך כל הדמעות שלא בכתה כל השבוע עולות וזולגות ממנה.

קינגסלי מיהר אליה וכמעט חיבק אותה, אך לפתע התחרט וחש כי המחווה הזו גדולה מדי, לכן הסתפק בלהניח יד מגושמת על כתפה.

"כמובן שיש לך לאן ללכת. תמיד יהיה לך לאן ללכת." אמר לה. "מה עם המחילה ?" שאל אותה.

"אני לא יכולה ללכת לשם." אמרה הרמיוני ונתנה לעוד זרם של דמעות לנזול מעיניה. "רון שם, ואני לא יודעת אם הוא החבר שלי, או אם אני רוצה שהוא יהיה החבר שלי, או אם הוא בכלל רוצה להיות החבר שלי." הרמיוני החלה לשפוך את כל הדברים שלא היו לה בשבילם מילים עד כה.

קינגסלי עמד מובך בתוך הסיטואציה, דבר בחייו לא הכין אותו לרגע בו בחורה מתבגרת, שאומנם נלחמה בוולדמורט והצילה את עולם הקוסמות, אך היא עדין נערה מתבגרת לכל עניין שכרגע, ראש מעייניה הוא - בנים. ולמעשה בן אחד ספציפי.

"אה…" ניסה קינגסלי למצוא פתרון החוצה מכל זה. "מה עם הקלחת הרותחת ?" שאל אותה.

אך המחשבה שאחרי שהייתה סגורה בבית זר תגיע לחדר זר נוסף רק העציבה את הרמיוני עוד יותר ודמעות נוספות פרצו מתוך מסגרות עיניה וזרמו על לחיה.

"אוקי אוקי, לא לקלחת !" קרא קינגסלי כשראה את תגובתה. "אממ אולי…" ניסה לחשוב במהירות.

"מה עם הוגוורטס ?" שאל פתאום.

הרמיוני הרימה את ראשה, דמעותיה הפסיקו לנזול.

"הוגוו-הוגוורטס ?" שאלה. "זה אפשרי ?"

קינגסלי לא חשב פעמיים וישר אמר 'כן' .

"אני אדבר עם מקגונגל ויחד נמצאה פתרון, הטירה הרי עצומה ויש מספיק מקום לכולם."

הרמיוני ניגבה את עיניה והינהנה.

"הוגוורטס נשמע טוב." אמרה, וכך גם הרגישה. 

לחזור לטירה עבורה היה כמו לנשום לרווחה. להיות שוב במקום המוכר והאהוב עליה בעולם.

"מעולה !" קרא קינגסלי. "אז קדימה, היכנסי לאח, אני אבוא ישר אחרייך."

הרמיוני נכנסה לאח ולקחה חופן של אבקת הפלו

"הוגוורטס !" קראה בקול ברור והטיחה את האבקה ובמאית השניה הרמיוני הרגישה את הסחרור המוכר.

בין כל המרזבים, היא הרגישה את ההתהפכות הבטן ואת התחושה שהיא נשאבת בין קולות השאגה המוכרים אך הפעם הם הִיווּ לה תחושה מרגיעה של מוכר במקום תחושת הבחילה שבדרך כלל אבקת הפלו הייתה מספקת עבורה.

ובין רגע הרמיוני מצאה את עצמה בהוגוורטס .

היא פסעה החוצה מן האח והתבוננה בטירה כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה.

היא הייתה יפיפייה. אפילו יותר ממש שהרמיוני זכרה אותה.

אלפי תלמידים הילכו במסדרונות, עוברים בין שיעור לשיעור. לבושים בגלימותיהם ומתייחסים לקירות הטירה כברורים מאליהם.

הרמיוני חייכה לעצמה, 'יופי. ככה זה צריך להיות.' חשבה.

קינגסלי הגיח גם כן מהאח ויצא החוצה ונעמד לצד הרמיוני.

"מוכנה ?" שאל אותה.

הרמיוני הנהנה והם פנו בדרכם לכיוון המשרד של מקגונוגל.

בדרך לשם, כאשר הם עוברים בין נהרות התלמידים והתלמידות הרמיוני החלה לשמוע ליחשושים.

ואז הרגישה במבטים שננעצים בה.

"למה כולם מסתכלים עלינו ?" רטנה לקינגסלי בשקט.

"הם לא מסתכלים עלינו," אמר לה קינגסלי. "הם מסתכלים עליך."

"עלי ?" שאלה הרמיוני מזועזעת. "למה עלי ?"

קינגסלי צחק צחוק פרוע.

"כי את המכשפה שנלחמה בוולדרמורט וניצחה אותו." אמר, ואז הביט בה ובמבטה המתנגד והוסיף "וללא ספק אחת המכשפות המוכשרות ביותר בעולם הקוסמים."

הרמיוני התאדמה ואז חייכה במובכות.

"אתה באמת חושב ?" שאלה אותו.

"הרמיוני, " אמר בחיוך "תסתכלי סביבך, הם כולם מסתכלים בך."

הרמיוני הרימה את מבטה וסקרה את החלל תוך כדי הליכה איטית, ואכן כולם הביטו בה.

זה היה מוזר.

"גברת גריינג'ר," פנתה אליה נערה צעירה מבית ריבנקלו. "רק רציתי להגיד שאת מדהימה בעיניי, אני כל כך מתרגשת לפגוש אותך." אמרה נרגשת ושלחה את ידה אל עבר הרמיוני בבקשה ללחוץ את ידה.

הרמיוני הייתה המומה וקינגסלי דחף אותה מעט. "תודה רבה לך." אמרה הרמיוני בהתפכחות לחצה את ידה לאות נימוס.

"הרמיוני גריינג'ר," פנה אליה עכשיו בחור מעט מבוגר יותר, לבוש בגלימת גריפינדור. "אני רוברט טווינקרבום, בן הדוד שלי הוא שיימוס פיניגן. שמעתי עליך כל כך הרבה, זה כבוד לפגוש בך." אמר ושלח גם הוא את ידו אליה.

הפעם הרמיוני הייתה ערנית יותר ולחצה את ידו בחזרה מיד. "אוה, שימוס, מה שלומו ?" שאלה. "הוא בסדר גמור, הוא ישמח לשמוע ששאלת."

וככה התווספו עוד ועוד נערות ונערים ילדים וילדות שניגשו אל הרמיוני וסיפרו לה על הערכתם אליה.

קינגסלי לאט לאט פילס להם דרך בתוך ההמון והוביל אותם אל עבר מסדרון המשרד של מקגונגל.

הרמיוני הייתה המומה עוד.

היא פתאום הבינה איך הארי וודאי הרגיש מול כל האנשים האלו שהתרגשו לפגוש בו, שראו בו אגדה מהלכת, גיבור.

זה היה כל כך מוזר.

היד שלה עוד הייתה חמה מכמות הידיים שהיא לחצה בדקות האחרונות.

הרמיוני הייתה כל כך שקועה בהלם שלקח לה זמן להבין שהם לא נמצאים במסדרון הנכון.

"קינגסלי, המשרד של מקגונגל נמצא בקומה הרביעית, בגרם מדרגות אחד מבית גריפינדור." אמרה הרמיוני ועצרה במקומה.

קינגסלי הסתובב אליה מחייך. "אולי המשרד של פרופסור מקגונוגל ראש בית גריפינדור, אבל לא המשרד של מנהלת הוגוורטס פרופסור מקגונגל."

הוא התקדם אל עבר פסל הפניקס המוכר והרמיוני הלכה אחריו.

"בלבולי קווידיץ'" אמר. והפניקס החל להסתובב ולחשוף את המדרגות מאחוריו.

הרמיוני וקינגסלי טיפסו במעלה המדרגות עד שהגיעו אל משרדה של מקגונגל.

המשרד היה נראה כמעט כמו שהיה נראה לפני, הרמיוני אמנם הייתה בו רק פעם אחת, בשנה הרביעית כשביקשו ממנה להיות מתחת למים במשימה של טורניר גביע האש, אך היא זכרה את המשרד בבירור.

התווסף דיוקן של דמבלדור מעל האח, הוא ישב שם בניחותא, כאשר משקפיו המרובעות יושבות על אמצע אפו. והוא מחייך חיוך סודי אל הרמיוני.

דמותו הייתה כה מציאותית.

הרמיוני כמעט הרגישה כאילו הוא באמת נמצא בחדר.

אך ידעה כי לדמבלדור אין רוח בעולם הזה, וזה אינו אפשרי.

"מיס גריינג'ר," הרמיוני שמעה את קולה של מקגונגל והסיטה מבטה אל עבר שולחן עץ אלון כבד שעמד על במה קטנה בצד השני ממנה. 

"פרופסור מקגונגל," אמרה הרמיוני בחיוך והתקרבה אל שולחנה של מקגונגל.

"אמנם אני אכן מאוד שמחה לראותך, אך מופתעת גם כן." אמרה מקגונגל במבטא הייחודי שלה. "לא רצית להצטרף אל חברייך בבית וויזלי ?"

הרמיוני הסתכלה אחורה, קינגסלי עמד מאחוריה והרמיוני התחננה לעזרתו.

קינגסלי קלט את מבטה של הרמיוני "אוה כן וודאי," אמר ספק לעצמו ספק לה ולקח צעד קדימה אל מקגונגל. 

"הרמיוני תשמח לשהות בטירה לתקופה." אמר קינגסלי.

מקגונגל הביטה בו, ואז בהרמיוני.

היא העבירה מבט חשוד את קינגסלי שנתן לה מעין הנהון משמעותי ושיכנע אותה כאילו בדבר מה.

"ובכן," אמרה מקגונגל והחזירה את מבטה אל הרמיוני. "הטירה תשמח לקבל אותך שוב העלמה גריינג'ר."

הרמיוני חייכה ונשמה לרווחה.

סוף סוף בבית .

הפרק הקודם		הפרק הבא