כשהמציאות עולה על כל דמיון

הפרק יצא 2 עמודי וורד. סורי, אבל זה מה יש. :(
החדשות הטובות הן, שאני כבר באמצע הפרק ה13 שאמור להיות ארוך יותר...:)
הקדשה...
לדקלה קידר המקסימה שהסכימה לבוא אלינו למועדון קריאה ואמרה: "תכתבו על דברים שבבסיסם נכונים לגביכם, וזה יראה טוב יותר." או משהו כזה.

הסתובבתי.
זה היה דראקו מאלפוי.
"היי, אנג'ל!"
"מה עכשיו?" נאנחתי בייאוש.
"זה נכון שאת יצרת את כדורי השלג שעפו דרך החלון בשיעור של לוקהארט בשבוע שעבר?" הוא שאל בלגלוג.
"אולי." מן הסתם, לא אני עשיתי את זה. אבל שיהיה, אני לא אשלול אותו לגמרי, זה לא יהרוג אותו.
"למה?"
הוא חייך.
"כי אם כן, את הולכת לחטוף על זה, ובגדול."
משכתי בכתפי.
"מ'שתגיד."
הוא רק חייך את חיוכו המעצבן.
הסתובבתי בחזרה והמשכתי ללכת לכיוון היציאה מהמרתפים, כדי שלא אאחר לשיעור לחשים, ופתאום קרה לי משהו מוזר; ראיתי משהו זהוב מבזיק לכיווני ושמעתי צעקה מבוהלת של מישהו.
הסתובבתי בחזרה. היו שם רק הגריפינדורים, שנראו חוששים, הסלית'רינים שהביטו בי בפליאה, ומאלפוי, שרביטו מורם לכיווני.
לא היססתי לרגע, היה לי ברור שהוא עמד לתקוף אותי. השרביט שלי לא היה בהישג יד (הוא היה בתיק. תלמידי שנה ראשונה לא אמורים לדעת כל כך הרבה לחשים, וזה אף פעם לא טוב למשוך יותר מדי תשומת לב.) אז החלטתי לנסות ולזמן רוח. זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי לזמן את אחד הכוחות שלי באופן נואש כל כך, והם באו. רק... לא בדרך שבה חשבתי שהם יבואו.
הרמתי את ידי לכיוון החלון הפתוח והתרכזתי בזימון משב הרוח שהיה אמור להעיף את מאלפוי כל כך רחוק, שהוא יזדקק לשהייה קצרה במרפאה לאחר מכן.
אבל זה לא מה שקרה.
כוחי אמנם נכנס בדמות רוח פרצים דרך החלון, אבל זה לא היה הכול – משב הרוח תיעל את עצמו למשהו גדול וחזק יותר.
הוא תיעל את עצמו לאש.
ברגע שהרוח נכנסה דרך החלון, הלפידים שדלקו לאורך הקירות כבו.
כולם, חוץ מאחד.
והאחד הזה התרומם באוויר, והפך לכדור אש ענקי בגודלו.
ידעתי שזה יקרה, זה היה ברור כמו השמש. הדבר היחיד שלא ידעתי הוא איך זה יגיע. ועכשיו אני יודעת, ומוטב שכך, כי עכשיו הציפייה והחשש לא בוערים בי כמו לפני כן.
כדור האש הענק שילח לשונות של אש לעברו של מאלפוי, שצרח משהו לא ברור.
ואם זה נראה כמו ביש מזל, חכו עד שתשמעו את זה; פרופסור סנייפ יצא מכיתתו והיה מוכן לקבל את תלמידי שנה שנייה של גריפינדור וסלית'רין. חיכתה לו הפתעה.
"אנג'ל!" הוא הזדעק בתדהמה. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!"
סנייפ נופף בשרביטו לעבר כדור האש שלי, והוא כבה.
לאחר מכן הוא משך בזרועו של מאלפוי עד שזה נעמד וצעק; "קראב, גויל! קחו את מאלפוי למרפאה. ואת," הוא הצביע לכיווני. "בך נטפל יותר מאוחר. לכיתות כולם!"
רעדתי כולי.
לא התכוונתי לפגוע במאלפוי, למרות שזה הגיע לו, רציתי רק להפחיד אותו, שיעזוב אותי כבר במנוחה.
אבל עכשיו... עכשיו סנייפ יהרוג אותי, פשוטו כמשמעו.
הארי, רון והרמיוני מיהרו אלי.
"היי," אמרה הרמיוני ברוך. "איך זה קרה?"
"זה נראה ממש מפחיד מהצד שלנו," אמר רון. "את צריכה לשים לב שמה שאת עושה, למרות שאני לא מתנגד באופן מלא לשריפת מאלפוי..."
"רון!" הזדעקה הרמיוני בזעזוע.
"זה לא היה בכוונה." הזעפתי את פני. "בסך הכול ניסיתי לזמן רוח."
"ברור שלא," אמר הארי בזריזות. "אבל בכול זאת, את מוכרחה להיזהר. תשמרי על פרופיל נמוך, ו – "
"וויזלי! פוטר! גריינג'ר!" צעק סנייפ. "חמש נקודות יורדות לגריפינדור, ואם לא תיכנסו לכיתה עכשיו זה יהפוך לחמישים!"
"אני בסדר," מלמלתי. "באמת, לכו. אנחנו לא רוצים להוריד עוד נקודות מגריפינדור."
" – לכי לפרופסור מקגונגל," המליץ הארי. "היא תדע מה לעשות."
"הארי צודק," אמרה הרמיוני. "היא בוודאי תיקח אותך לפרופסור דמבלדור, והוא יוכל ללמד אותך כיצד לשלוט ב... מה שזה לא יהיה."
הנהנתי. "אני אלך."
הארי, רון והרמיוני מיהרו חזרה לכיתה. לפני שנכנסה, הרמיוני שלחה בי מבט מודאג אחרון. נופפתי לה בידי כאומרת 'תיכנסי כבר, אני בסדר.' היא גלגלה את עיניה והרימה את ידה לשלום.
הדלת נטרקה מאחוריהם.

__________________________________________________________

בכוונה עשיתי הרבה אנטרים... זה באמת היה קצר מדי...

אזזזזזזזזזזז........................ תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא