הארי והקונדסאים

יששש! ווהוווו! מעכשיו הפאנפיק הנהדר שלי לא יקרא נטוש! ייפ-היייי! בהקדשה לMatatRozen, שהסבה את תשומת ליבי לנטישה. ולנעמה, כמובן, כי לולא היא לא היה כאן לא ג'ק ולא פלאף, ובכללי לא פאנפיק.

פרק מספר 2: כל השימושים לספר - לא לנסות בבית!

"הי, ג'יני, לאן את הולכת?"

רון עמד ליד הארי והרמיוני על הרכבת שדלתותיה נסגרו זה עתה ושלושתם הביטו בג'יני שקיפצצה לה לעבר עומק הרכבת. "למצוא את החברות שלי!" היא הודיעה בשמחה ונעלמה לה.

הם הביטו בה עוד רגע ואז הרמיוני אמרה, "אז שנמצא תא?"

והם ניגשו לעבודה. אבל התא היחיד שמצאו שהיה ריק מוקם ממש ליד התא של הקונדסאים, והם מיהרו לעבור הלאה, למצוא להם תא אחר.

כשהגיעו לסוף הרכבת, מצאו תא כמעט ריק, אבל ברור מאליו, לפחות לעידודו של הארי, שעדיף לשהות עם מבוגר ישן מאשר בסמיכות לג'יימס וסיריוס, והם התמקמו בנוחות, כמה שיותר רחוק מהאיש הזר.

"מי זה?" לחש רון.

"פלאפי," לחשה הרמיוני בחזרה.

"מה?" לחש רון. "מה אמרת?"

"איך הגעת למסקנה הזו?" לחש הארי. "את צוחקת? פלאפי הוא בכלל הכלב של האגריד!"

"זה כתוב על המזוודה שלו," הרמיוני נבוכה. "לא יודעת, תסתכלו," היא הצביעה.

הארי ורון הרימו את מבטם. ואכן, באותיות זהב מהוהות היה מוטבע שם: 'לפלאפי חברי הטוב'.

רון השמיע צחוק חנוק, והארי כיווץ את עיניו. "זו בטח טעות, הבנאדם הזה הרבה יותר מדי רציני בשביל דבר כזה."

"אולי הוא הביא את המזוודה של הכלב שלו," גיחך רון. והם לא עסקו במזוודה יותר.

הנסיעה עברה בשקט, עד שמאלפוי הגיע - רון החווה לעבר הזר, ומאלפוי הסתלק. בהמשך הגיעו גם הקונדסאים.

"מה זה, מורה חדש?" לחש ג'יימס.

"ככל הנראה," לחש רון.

"נראה קשוח," לחש ג'יימס.

"איך אתה יכול לומר את זה? בקושי רואים אותו ככה," לחש רון.

"למה אתם מתלחשים?" לחש סיריוס.

"כי גם אתה לוחש!" הבהיר רון בלחש.

"די עם הלחשושים!" קרא סיריוס, ואז מיהר להנמיך את קולו. "נראה לי נלך."

והם הלכו, עכברוש קטן רץ אחריהם.

כעבור כמה דקות, הרכבת האטה.

"מגיעים?" לחש הארי. "מזל, יש לי בחילה."

"לא נראה לי," אמרה הרמיוני. "מוקדם מידי."

"איך מוקדם מידי?" רון החווה בידו על החלון. "חשוך נורא,"

אך אמר את המילים האלה, והאור כבה בפתאומיות, יחד עם הרכבת שנעצרה.

"אני הולכת לבדוק מה קרה," אמרה הרמיוני בקור רוח מכוון, וניסתה לצאת, נתקלת בג'יני ובנוויל.

לאחר כמה קריאות כאב, בעיקר מכיוון חתולה של הרמיוני שלא אהב את החושך, ובעיקר לא אהב אנשים שמנסים לדרוך ולשבת עליו - או אנשים בכללי, נע הזר במושבו.

"בסדר, בסדר, נכנעתי, אני אקום." הוא נעמד, ודלת התא נפתחה. בפתח עמד יצור גדול, שחור ומפחיד, מכוסה ברדס, שהפיץ קור וחוסר שמחה, ששניהם דברים שבכלל אי אפשר להפיץ. 

"היי אחי," אמר הזר.

בקטע הזה הארי התמוטט, והכל נעשה שחור הוא שמע צרחות. כשהתעורר, הוא מצא שכל יושבי התא עומדים מעליו, ורון הושיט לו יד. הארי התיישב על המושב חזרה.

"מה זה היה, היצור הזה?"

"הפטרונוס שלי," הבהיר האיש.

"המה?"

"פטרונוס, מגן מפני סוהרסנים," הוא אמר.

"סוהרסנים?" הפעם הרמיוני שאלה.

"נו, השחור הזה שהיה כאן מקודם. אחד מהשומרים על אזקבאן."

הארי התבלבל. "אז זה הפטרונוס שלך, או סוהרסן?"

האיש פתח את פיו, אבל הרמיוני הקדימה אותו. "נראה לי, שהשחור הזה היה סוהרסן, והדבר המאיר הגדול היה פטרונוס. קשה מאוד לייצר פטרונוס," היא אמרה את זה בהערכה.

"איזה דבר?" הארי חשב שהוא לגמרי איבד את זה.

"אחרי שהתעלפת, האיש הזה - הוא הוציא איזושהי צורה ענקית בצבע תכלת עם זהב מהשרביט שלו וזה הבריח את הסוהרסן, או מה שזה לא היה."

האיש הוציא שוקולד וחילק. "קחו, תאכלו,"

"זה אמור לעזור?" שאל רון בחשד.

"יש סיכוי," הוא ענה. "מה שבטוח זה שזה טעים."

"עכשיו כשכולכם אכולים ושתויים, יש לי מספר הודעות להעביר לכם." עיניו של דמבלדור נצצו. "ראשית, עלינו לקבל את המורה החדש לשורותינו - הפרופסור פלאפרמוס!" (הערה - אמור להיקרא Plaffermus)

מחיאות כפיים פזורות נשמעו, ואלו שהיה בתא קודם הסתפקו במחיאה אחת.

הסתבר שבנוסף האגריד ילמד השנה ("האגריד?" "האגריד!")

ו-"אני מזכיר לכל התלמידים שחל איסור להיכנס ליער האסור." דמבלדור חייך לעבר הגריפינדורים, כהרגלו בקודש.

"לסיכום, אני בטוח שאתם תוהים למה הועלו הסוהרסנים לרכבת מוקדם יותר הערב." מלמולי הסכמה נשמעו. "כמובן, זה היה בניגוד לרצוני. אך עם זאת, עליי להזהיר אתכם. הבוקר נשמעו מספר עדויות המספרות כי מרגל אוכל-מוות שטרם ניצוד הסתובב בסביבת הרכבת כחצי שעה לפני שהתחילה במסעה לכאן. הסריקה על הרכבת הייתה הכרחית למען בטחונכם. בנוסף, ייתכן כי בהמשך יובאו סוהרסנים לשמור על סביבת בית הספר. לתשומת לבכם: הסוהרסנים נועדו כנגד המרגל, אך אינם חסים על תלמידי בית ספר, לא משנה עד כמה הם תמימים. ראו הוזהרתם." הוא העביר את מבטו על התלמידים. "ובנימה משמחת זו, לילה טוב!"

"לילה טוב!"

אוכל מוות מסתובב חופשי

ג'ק נוספיי, הידוע בכינויו 'נסיך האש', נראה אתמול בסמוך לרכבת האקספרס להוגוורטס. להזכירכם, מדובר במרגל ערמומי וחמקמק, שמשרד הקסמים לא הצליח להניח ידו עליו לעת עתה, והוא נעלם זה 12 שנה. בין עלילותיו ידוע כי הסגיר את משפחת פוטר לאתם יודעים מי, ורצח המונים של אנשים. אחד המקורבים ביותר ללורד האפל דאז. החשד הוא כי הוא מתכוון להמשיך להוגוורטס. ממשרד הקסמים הובטח כי ישובו למוצאו בהקדם, ועונשו יהיה כגמולו. מי שרואה אותו מתבקש לדווח.

הרמיוני סגרה את העיתון, החזירה אותו לפרסי, והביטה על הארי בדאגה.

"טוב, לא קשה לנחש את מי הוא מחפש," הארי בלע את רוקו.

"לפחות אתה עם דמבלדור," אמר רון ונעץ את מזלגו בחביתה. "אין סיכוי לתפוס אותך. בעיקר לא עם הסוהרסנים. אף אחד לא הצליח לעבור את הסוהרסנים מעולם."

"תודה, רון." אמר הארי. הוא הסב את מבטו וקלט את הפרופסור מקגונגל מחלקת מערכות שעות. היא הבחינה במבטו ומיהרה לחלק להם.

"שעה שנייה עם הפרופסור החדש ההוא, פלארמוס או איך שלא קוראים לו," ציין רון.

"פלאפרמוס," אמרה הרמיוני. הם הביטו אל שולחן המורים, אל פלאפרמוס שישב שם בחיוך קל ורציני, את פניו מעטר זקן קצר אפור.

"יהיה קשוח," אמר הארי בוודאות.

הוא ככל הנראה צדק. כל התלמידים כבר ישבו במקומם כשהמורה נכנס בצעדים נמרצים ומחושבים, שעשו רושם עז בשילוב עם גלימתו המסודרת וזקנו האפור. הוא נראה מבוגר, בן לפחות חמישים - שישים.

הוא נעמד מול הלוח ונשען על השולחן. הכיתה השתתקה.

הארי הנהן לעבר הרמיוני.

"שלום תלמידים," הוא פתח. מבטו סרק את הכיתה. "שמי הוא פרופסור פלאפרמוס."

התשובה היחידה שקיבל היא השקט.

"אבל אתם יכולים לקרוא לי פלאף." (ראה: fluffy)

… 

…

"מה?"

לא ברור מי אמר את זה, אבל הוא בלא ספק דיבר בשם כולם. התלמידים החליפו מבטים זה עם זה ב-קשה להגדיר.

"האם כולכם הבאתם ספרים?" ווידא המורה.

התלמידים הוציאו בזה אחר זה את ספריהם בהיסוס. כשלכולם היה ספר על השולחן, אמר פלאפרמוס לתדהמת כולם, "תניחו אותם בערימה כאן," והצביע ליד שולחנו.

בזמן שהם עשו זאת, הוא הסביר: "השיעור הראשון שלכם בהתגוננות מפני כוחות האופל בהוגוורטס היום יהיה על הגנה מפני אויב. הייתי מניח שזה ברור מאליו, אבל לאור המורים להתגוננות כאן נראה שזה לא מה שאתם רגילים אליו." הוא חייך, והחיוך הזה איכשהו לא תאם את פניו הרציניות שככל הנראה ידעו ימים רבים.

כשכל הספרים היו בערימה בלתי מסודרת לימינו של המורה, הוא הוציא את שרביטו וייצב אותם.

"האם מישהו יודע למה משמשים הספרים האלה?"

הרמיוני הרימה את ידה בהיסוס.

"כן?"

"אה, אמ, לקרוא אותם ולהחכים בנוגע לשיטות התגוננות?"

"מיותר לחלוטין. בכל אופן, אני לא מצאתי אותם שימושיים באופן הזה, העלמה -"

"ג-גריינג'ר, אדוני." הרמיוני האדימה עמוקות.

"פלאף." המורה לא נראה מרוצה. "ביקשתי שתקראו לי פלאף, לא בכל מיני כינויים שונים."

"כן, אד- אמ - מ." הרמיוני כיחכחה בגרונה ושתקה.

"הביטו וראו," המורה החווה בידו על ערימת הספרים. "הרי זו חומה מושלמת! מעולה בהתגוננות מפני התקפות למיניהן. יעילותה עולה עוד יותר אם תוסיפו לה לחש נגד התנפצות, אבל זו אינה חובה."

וכך המורה המשיך והסביר להם על מגננות שונות בעזרת ספרים, על יציבות שיכולות להיות לערימה, ואילו יעילות יותר ואילו פחות, ובסופו של דבר הוא הפיל את כל הערימה.

"מספק," הוא אמר. "ובכן, האם למישהו יש רעיון למה עוד יכולים לשמש ספרים?"

"לשעמם עד מוות את האויב ולגרום לו להירדם?" הציע שיימוס בבדיחות הדעת.

"רעיון יפה," המורה היה רציני לחלוטין. "אבל למה זה לא יעבוד לך? אתה יודע?"

"כי ספרים לא באמת מרדימים?" הציעה פרוואטי.

המורה הביט בה בהפתעה. "הם לא?"

"כי האויב לא חייב לקרוא את הספר," אמר רון.

"מצוין," חייך המורה. "השימוש הנוסף של ספרים הוא ככלי נשק." ("אנחנו מקבלים בונוס אם השתמשנו בזה כבר בעבר?" התפרץ סיריוס, כמה שעות לאחר מכן.)

בלי שום אזהרה, הוא הרים ספר מערימת הספרים וזרק אותו בכישרון היישר אל הקיר ממול. כמה תלמידים באמצע התכופפו בבהלה, אבל ללא צורך - הספר פגע בתמונה על הקיר וניפץ אותה. "עשר נקודות לי," אמר המורה בשמחה. "עוד מישהו רוצה לנסות?" הוא הוציא משום מקום גיליון גדול ועליו ציור של אדם. "עשרים נקודות על פגיעה בבטן, חמישים על הראש!"

בסופו של דבר נגמר השיעור. הספרים היו מונחים במקומם בערימה מבולגנת על הרצפה, הציור המחורר משהו גולגל והוחזר לשום מקום והמורה חזר למקומו בראש הכיתה, מחייך. ואז לפתע, בהבזק שרביט, הוא הפך את עצמו לסנאי. 

סנאי?

"ערבטובותודהשהשתתפתם! עכשיואניעושהאתהקטעהמפורסםשלי,מחקהשודדברחוב ובו-ר-ח!" הוא ציפצף במהירות האור ורץ משם, נעלם מיד.

"מה?" כמה קולות שאלו.

"מה הוא אמר?" שאל הארי בשקט.

"משהו עם - בורח?" אמרה הרמיוני בספק.

"תראו!" אמר רון. הוא הצביע על שולחן המורה. הארי והרמיוני הפנו את מבטם באחת.

יד עלתה מאחורי השולחן, והביטה על סביבותיה. השנייה עלתה בעקבותיה. "זהו? הלכו?" לחשה השנייה. 

"כן, אפשר לצאת," לחשה הראשונה.

המורה קם ממאחורי השולחן. "משוחררים!" הוא הודיע לכיתה. ואז פנה לידיים שלו. "ואתן - בלי שטויות!"

התלמידים יצאו מהכיתה, וכולם, בלי יוצא מהכלל, דנו במורה החדש.

"הוא מדהים," הודיע רון.

"אז למדתי את הספר הזה בעל פה סתם???" הרמיוני הייתה מזועזעת.

"מה, זה לקח ממך מאמץ בכלל?" תהה הארי.

"והוא קורא לי תמי," היא הוסיפה בעצבנות.

"אה, כן, לא הבנתי את הקטע הזה," אמר רון.

הרמיוני האדימה. "עדיף שגם לא תבין," היא מלמלה.

"אבל הוא המורה להתגוננות הכי טוב שהיה קיים אי פעם, תגידו מה שתגידו." אמר הארי, ואפילו הרמיוני נאלצה להסכים.

הפרק הקודם		הפרק הבא