הו אלוהים לא שוב!

אהבתי!! אהבתי את הרעיון של יותר תגובות! ולכן אתם מקבלים עכשיו לא אחד, לא שלושה אלא שני פרקים חדשים!! תהנו מכל רגע, אני עובדת עכשיו על התרגום של פרק 15 אז אם תתנהגו יפה יהיו עוד פרקים!

כשפרופסור מקגונגל חילקה את מערכת השעות, היא עצרה כדי ליידע את הארי ורון שהוריו של רון שלחו להם את המזוודות שלהם. להפתעתו, הארי שכח לגמרי שהוא השאיר את המזוודות במכונית כששלח אותה חזרה, ולכן כלל לא היה מודאג. הוא ככל הנראה היה צריך לשים לב לזה שאין להם שום ציוד בבית הספר אלא שמסיבת הלילה לבן נגמרה לפני חצי שעה, כך שלא היה לו באמת מתי. זה יכול להסביר איך גברת וויזלי ידעה שהם לקחו את המכונית, בכל אופן. טוב, להיות בלי ציוד יכול היה להיות רע, אבל הקטסטרופה נמנעה.

הרמיוני רצתה לצאת מוקדם אל החממות, אבל הארי ורון התעקשו לחזור לדאוג למזוודות שלהם. לדבריה, הם לא היו צריכים להיות כל כך לא אחראיים עד כדי לשכוח אותן,אבל, ובכן, הם שכחו.

כשבסופו של דבר הגיעו לחממות, הם מצאו את שאר הכיתה כבר עומדת בחוץ. מצביעה וצוחקת על ההבעה המבוהלת על פניהם של רון, נוויל והרמיוני כשהארבעה רצו לאורך המדשאות. הארי, מצד שני, היה מעדיף לאחר מאחר וכמעט בטוח שזה יוריד נקודות בית. אם כבר מדברים, אולי כדאי לו להודות בגניבת המכונית אחרי הכל, זה אמור להבטיח הורדה של לפחות מאה נקודות. עדיין, הארי לא היה בטוח שזה יהיה שווה את האיום של "אם עוד פעם אחת תסטו מהדרך אפילו בקצה הבוהן".

נראה שפרופסור ספראוט אפילו לא הבחינה באיחור שלהם, בכל אופן, כי היא היתה עסוקה מידי בלבדוק כמה היא יכולה לצרוח בשפת הגוף 'לך מכאן ושתוק פשוט לא אכפת לי' על גילדרוי לוקהרט עד שהוא יבין את הרמז. לרוע מזלה, לוקהרט היה חסין לדברים גשמיים כל כך כמו שיהיה לו אכפת אם המאזין שלו היה במרחק שניות אחדות מלדקור אותו עם כף.

"היום אנחנו בחממה שלוש, חברים!" הצליחה פרופסור ספראוט לומר כשלוקהרט עצר לרגע לנשום. כשעיניו של לוקהרט עברו על פני הכיתה, היא הצליחה לברוח.

הארי, עדיין מחפש דרכים לאבד נקודות, לקח את הזמן - ושילם על כך ביוקר. במהרה הוא התחיל לפגר מאחור, ולוקהרט תפס אותו.

"הארי!" קרא לוקהארט, נלהב הרבה יותר משהיתה לו זכות להיות. "רציתי להחליף איתך מילה - פרופסור ספראוט, לא אכפת לך אם הוא… בחיי, אני מניח שהיא הלכה כבר. טוב, אני בטוח שלא יהיה לה אכפת בכל אופן." הוא בחן את הארי בביקורתיות. "הארי, הארי, הארי. כששמעתי - טוב, כמובן, זה היה לגמרי באשמתי. הייתי מסוגל לבעוט בעצמי. אני לא יודע אם אי פעם הייתי כל כך מזועזע. להטיס מכונית להוגוורטס!"

"אמ, למעשה, פרופסור, השמועות אומרות שהטסתי את המכונית לרכבת. ובעיקרון אני לא מודה באף מילה, לתשומת לבך, אז אתה לא צריך לדאוג שאנשים יחשבו שיש לך השפעה רעה עליי," הרגיע אותו הארי, תוהה למה לוקהרט חש צורך לחזור על שמו שוב ושוב. זה היה כמעט מלחיץ. ודי מעצבן; הוא לא אהב את השם שלו עד כדי כך.

לוקהרט צחק. "כמובן, כמובן. זה יהיה הסוד הקטן שלנו. עדיין, כמובן, מייד ידעתי מדוע עשית את זה. זה בלט למרחקים. הארי, הארי, הארי."

הארי נע באי נוחות. ברצינות, אם לוקהארט לא יפסיק עם ההרגל המעצבן הזה של לחזור על שמו שוב ושוב ולהישמע מעט מטריד, הארי לא יוכל לקחת אחריות על מעשיו בשיעור הפיוניות - הוא הניח שזה מה שזה היה, אף שהם לא באמת למדו שום דבר חוץ מזה שהרמיוני היתה חכמה יותר מהמורה שלהם להתגוננות מפני כוחות האופל וברצינות, הם כולם כבר חשבו ככה, לא? טוב, הבנים לפחות. והלא מאוהבות שבין הבנות.

"בגלל שהייתי תחת הרושם המוטעה שאתה דראקו מאלפוי, לא זכית לעלות איתי לכותרות וכך לא היתה לך ברירה אלא להטיס מכונית לרכבת להוגוורטס כדי סוף סוף לקבל את הפרסום שאתה משתוקק לו," לוקהרט קרן, גאה בהחלט.

הארי פשוט בהה בו. הוא בכלל קרא את העיתון? "אבל… לא עליתי בכלל לכותרות. אפילו לא הוזכרתי בעיתון, כי לאף אחד אין הוכחה שיש בזה יותר מן האמת מאשר בשמועות שדראקו מאלפוי הוא הוא פרי אהבתם של נרקיסה מאלפוי ופרופסור סנייפ."

לוקהרט ציחקק. "אה, כן. שמעתי על זה. לא רציתי לומר שום דבר, כמובן, אבל תמיד חשדתי… למעשה, אני בטוח שהזכרתי את העובדה הזו באוטוביוגרפיה שלי. עכשיו כולם יוכלו לדעת את האמת על סיפור אהבה נוגע שכזה. בעצם, זה סיפור רומיאו ויוליה מודרני, לא כך?"

הארי נאלץ להילחם בדחף לפרוץ בצחוק. אוי, דראקו עומד להרוג אותו.

"אני מרגיש מחויב להזהיר אותך שלא לתת לתהילה הזאת לעלות לך לראש. אתה עדיין צעיר; אתה צריך לקחת את זה בקלות, בסדר? יהיה לך די והותר זמן לחשוב במה אתה רוצה להתפרסם, איך לעשות זאת ואיך לנהל את התהילה שלך כשתהיה בוגר יותר. לגרום לעצמך להיות מגורש מבית הספר בגלל פעלולים שכאלה, טוב, זה בהחלט יביא לך קצת מוניטין בטווח הקצר, אבל זה לא יחזיק מעמד וזה ירחיק ממך את תוכניותך העתידיות," אמר לו לוקהרט ברצינות.

הארי היה המום. לא היה לו מושג כמה מחשבה השקיע לוקהרט בטיפוח התהילה שלו, אבל הוא הניח שזה הגיוני. הוא יכל להודות שההיבט היחיד של קסם שהיה בו היה קסמי זיכרון, אז לבנות את המוניטין שהיה לו בכוחו של לחש אחד… טוב, זה היה ממש מרשים, הארי נאלץ להודות.

"ואתה צריך להיות אפילו זהיר יותר כי יש כמה אנשים שכבר שמעו עליך, לא? כל העניין הזה עם זה שאין לנקוב בשמו!" לוקהארט צחק. "אני יודע, אני יודע, זה פחות מרשים מאשר לזכות בפרס החיוך המקסים של השבועון למכשפה חמש פעמים ברציפות, כמוני - אבל זאת רק התחלה, הארי, זאת רק התחלה."

השם ישמור… הארי היה כל כך אז מבולבל ופגוע מכך שלוקהרט חשב שהוא היה רק צומיסט שהוא אפילו לא שם לב אבל… לוקהרט התבדח. הוא לא באמת חשב שתחרות חיוכים ראויה לתהילה יותר מאשר להעלים את וולדמורט במסתוריות. אולי הוא לא היה כזה אידיוט אחרי הכל. נכון, הוא עדיין היה קרוב לסקיב, יותר מידי מרוכז בעצמו מכדי לשים לב למה שאחרים חושבים עליו, וחסר מצפון כמו השטן עצמו, אבל בהחלט לא אידיוט.

"פרופסור," התחיל הארי לומר כשלוקהרט עמד ללכת. "נראה לי שהתהילה שלך היא יותר כמו תחרות פופולריות. כלומר, כן, הספרים שלך מפרטים את ההרפתקאות שלך כשהתמודדת עם יטי, אנשי זאב, ערפדים, ועוד כמה יצורים קסומים אבל… זו לא הנקודה, נכון? הקוראים שלך לא קונים את הספרים כי באמת אכפת להם מכל זה, הם פשוט אוהבים אותך והמעשים ההרואיים שלך הם רק תירוץ בשבילם לשמוע עוד עליך ולשמור אותך במרכז תשומת הלב. אתה מוודא שהם תמיד זוכרים אותך על ידי זכייה בתחרויות כמו של השבועון למכשפה שסיפרת לי עליה. זו אסטרטגיה די חכמה וכל עוד אתה לא עושה משהו ממש מטופש, זה אמור להספיק כדי לשמור אותך במרכז תשומת הלב כל עוד אתה רוצה להיות שם."

לוקהרט בהה בהארי בחוסר אמון לרגע לפני שחייך.
"מרשים. אני אניח שזה לא הסגנון שלך?"

הארי נענע בראשו. "לא, אני לא צריך לדאוג לאנשים ישכחו אותי כי זה לעולם לא יקרה, לפחות לא כל עוד אני חי.  נעלמתי מעולם הקוסמים לעשר שנים מייד כשקיבלתי את התואר 'גיבור' ועדיין הורים סיפרו לילדים סיופרים לפני השינה עלי במשך כל הזמן הזה, למרות שאף אחד לא ידע בכלל מה באמת קרה בלילה ההוא במכתש גודריק. אני לא צריך להזכיר לאנשים שאני קיים ומאחר שכולם כל כך מאוהבים בי כבר, אני יכול לעשות מה שאני רוצה כי כל עוד אני לא עושה שום דבר מטופש, התוצאה של הרושם הציבורי או משהו כזה שהסילוק שלי יותיר יגרמו שזה לא יהיה שווה את זה. בזכות החסינות הזו, אני יכול להגדיל את התהילה והפופולריות שלי בקרב בני גילי על ידי מסעות נועזים כמו החפש את המטמון הקטן שלי בשנה שעברה ולכאורה הטסת מכונית לרכבת להוגוורטס."

"זה קצת קשוח, אתה לא חושב?" שאל לוקהרט, אפילו לא קצת מוטרד.

הארי משך בכתפיו. "אולי. אל תבין אותי לא נכון, אני אעשה הכל למען חברי ואני לא אשאיר אותם לסבול מההשלכות של דברים שאני יכול למנוע אותם בשימוש בתהילה שלי, אבל אני צריך להיזהר. אם אני לא אשים לב כמו שצריך מה יעצור איזה עיתונאי או פוליטיקאי עצבני מלעשות נזק בלתי הפיך למוניטין שלי ולוודא שאני לא בעמדה שאני אוכל לעזור לאנשים כשאני באמת צריך? זה נקרא להיות מוכן."

"ובכן, אתה בהחלט יודע מה אתה עושה אז אני מקווה שאתה עושה את זה טוב. מי יתן והתהילות שלנו ימשיכו ויפרחו בשנים הבאות," אמר לו לוקהארט בכנות והמשיך בדרכו.

הארי ניער את ראשו כדי לנקות אותו. דיון רציני עם לוקהרט לא היה משהו שהוא אי פעם חשב שיעשה  על ציר הזמן הנוסף שלו. נו, טוב. הוא היה בטוח למדי שזה יהיה הרבה יותר מסתם איחור אופנתי, אז אולי הוא יאבד כמה נקודות אחרי הכל.

כשהארי נכנס  לחממה, פרופסור ספראוט בדיוק עמדה להוציא דודא. כשראתה את הארי מחליק פנימה, היא עצרה והורידה את אטמי האוזניים שלה. "ואיפה אתה היית?"

"שוחחתי עם פרופסור לוקהרט על כמה שנינו מפורסמים," הארי ענה בפנים אטומות.

פרופסור ספראוט הצרה את עיניה. "אני רואה. עשר נקודות מגריפינדור על האיחור שלך, מר פוטר. אתה יכול לדון בתהילה שלך בזמנך החופשי."

"יש!" הארי צהל כשהחליק למושב לצד נוויל.

"לא הייתי שמח כל כך," אמר נוויל. "הרמיוני השיגה חמישים בזמן שחיכינו לך."

הארי זרק את ראשו לאחור וזעק, "לאאאאאאאאאאאאאא! לעזאזל, כישלון נוסף. איך יכולת, הרמיוני? חשבתי שאנחנו חברים!"

הרמיוני רק גלגלה את עיניה. "אתה תתגבר."

"תתמודד עם זה, חבר," אמר לו רון בכנות. "דמבלדור אוהב אותך הרבה יותר מידי מכדי לתת לך להפסיד את גביע הבתים."

"או שונא אותי יותר מידי…" מלמל הארי.

רון התעלם ממנו. "אפילו אתה וסנייפ יחד הצלחתם לגמור את השנה עם מאה נקודות או יותר -"

"וסך נקודות הבית הנמוך ביותר בכל הזמנים היה 116 וזה היה גריפינדור בשנת 1978," התערבה הרמיוני.

הארי לא יכול היה למנוע מחיוך קטן להתגנב לפניו. זו היתה שנתם השביעית של הקונדסאים וברור שהם היו חייבים לסיים את הלימודים ברעש גדול.

"נכון," הנהן רון. "אפילו אם אתה מצליח לשבור את זה, דמבלדור עדיין ייתן לגריפינדור 400 נקודות על כל דבר טיפשי שתעשה ולכל אחד שמספיק טיפש כדי להצטרף אליך בלי שום הסבר חוץ מ'הצלקת שלי אמרה שזה רעיון טוב' שלך וצורך עז להיות במרפאה לכל השבוע האחרון של הלימודים."

הארי הרכין את ראשו, יודע שהם צודקים.

"טוב, אז אם מר פוטר השלים את החומר, כולם לשים את אטמי האוזניים שלכם חזרה," הורתה פרופסור ספראוט.

הארי רק נענע בראשו, לא מאמין שהיא באמת חשבה שהם באמת דיברו על השיעור. למרבה המזל,  הוא ערך מחקר מקיף על דודאים במשך הקיץ כהכנה לשנה הקרובה. הוא לא היה צריך לדאוג לגבי שום דבר עד ליל כל הקדושים, בכל אופן. אחרי הכל, אם בת אחת עשרה יכלה להתנגד לוולדמורט במשך שניים שלושה חודשים - תלוי מתי היא התחילה להשתמש ביומן - פטיגרו גם יכול.

"היי, הארי," צייץ קולין קריווי בהתרגשות. הוא נראה לחוץ, אבל נחוש. "אני קולין קריווי. גם אני בגריפינדור."

"אני יודע," אמר הארי בשקט, נזכר כמה קולין נראה חיוור במותו, וכמה קטן. הוא לא היה צריך להתגנב חזרה לטירה כדי להילחם בוולדמורט, הוא היה רק בן שש עשרה. "ראיתי אותך מתמיין."

"באמת?" עכשיו קולין היה באמת אדום. "נראה לך שזה יהיה בסדר אם - מותר לי לצלם תמונה שלך?" הוא אמר, והרים מצלמה בתקווה.

"בסדר," הסכים הארי לאיטו. אם זה היה כל אחד אחר או אם קולין לא היה מקריב את חייו בפעם הקודמת, הארי היה מסרב ומנצל את ההזדמנות להתלוצץ עם דראקו ולוקהרט אבל… זה היה מוזר. הוא חשב שזה חביב כשג'יני חזרה להילחם למרות שהיא היתה צעירה מידי אבל זה היה בגלל שהוא לא חשב שהיא תמות. הוא גם לא חשב שקולין ימות.

"הרמיוני, אפשר רגע?" הוא שאל, לוקח את המצלמה מקולין ומביא אותה להרמיוני, מבין שהיא מכולם תדע הכי טוב איך להפעיל אותה.

עומד לצד קולין, הארי חייך כשהפלאש הבזיק.

"אני רק אומר שזה מוזר," אמר רון שוב כשפנו לעבר התגוננות.

"ואני אומר שתעזוב את זה." הארי השיב בעצבנות.

"אבל אתה שונא את זה שאנשים משתגעים ונדבקים אליך, אז למה לך -" רון ניסה שוב.

הארי הסתובב. "כי הוא מזכיר לי חבר שמת, בסדר? עכשיו תעזוב את זה."

רון החוויר, כמו תמיד כשחשב על מוות. אפילו כבן שתים עשרה, הוא עדיין היה כל כך תמים.

הארי לקח נשימה עמוקה ופנה למקומו.

"אני רואה שכולכם הבאתם סט שלם של הספרים שלי - כל הכבוד," אמר לוקהארט. "חשבתי שנתחיל את הבוקר בבוחן קטן…"

בעוד לוקהרט ממשיך לנאום, הרמיוני הסתובבה אל הארי והביטה. "אני עדיין לא מאמינה שלא קנית את הספרים. איך אתה יכול בכלל לעבור במקצוע הזה אם אין לך את ספרי הלימוד?"

הארי נאנח בדרמטיות. "קודם כל, אלה לא ספרי לימוד, אלא ספרי סיפורים. דבר שני, אני מפורסם. אני בא עם יכולת חרטוט מובנית. דבר שלישי, לוקהרט לעולם לא יסתכן בזעם מעריציו עד ידי הכשלת הילד שנשאר בחיים ו/או השתיק ודבר אחרון, זה תלוי רק במבחני סוף השנה בכל מקרה."

הרמיוני עדיין לא נראתה שמחה, אבל לוקהרט שם למולה טופס מבחן כך שהיא נאלצה לשחרר.

"בואו נראה…" מלמל הארי, בוהה בטופס שלו.

1. מהו הצבע האהוב על גילדרוי לוקהרט?

    כחולה פרסום.

2. מהי השאיפה הסודית של גילדרוי לוקהרט?

    להיות מסוגל לקחת קרדיט על כל הבסת יצור קסום מסוכן בכל רחבי אירופה.

3. מהו, לדעתך, ההישג הגדול ביותר של גילדרוי לוקהרט נכון להיום? נמק.

    הבנייה והניהול של בסיס המעריצים שלו.

וכך זה נמשך עד שהארי הגיע לבסוף לשאלה האחרונה:

54. מהו תאריך יום ההולדת של גילדרוי לוקהרט, ואיזו מתנה הוא היה רוצה לקבל?

    ההבסות האחרונות של יצורים קסומים מסוכנים בנסיבות מסתוריות ללא עדים.

הוא היה בטוח למדי שהתשובות שלו שונות מאלה שבספריו של לוקהרט - לא שהוא קרא אותם אי פעם, כמובן, אבל הם עדיין היו חייבים להכיל פחות התייחסות להרגל האובליוויאטה שלו - אבל הוא עדיין חש שהן מתאימות ומדויקות משהו.

מציץ מעל טופס הבוחן שלו, הארי ידע כשלוקהרט הגיע אליו כי הוא עצר ובהה בטופס לכמה דקות לפני שניער את ראשו ועבר אותו ללא מילה.

כשלוקהארט סיים לתת לכיתה את התשובות (והארי ורון סיימו לשחק שח קוסמים, נוויל סיים לצפות בהם והרמיוני סיימה להרצות להם על החשיבות של לשים לב תוך כדי שרשמה הערות כמו הבחורה הגאונה שהיא), הוא עבר לחלק הבא של השיעור: הפיוניות.

הארי לא הקשיב לניסיון של לוקהרט לשכנע את הכיתה שהפיוניות היו, למעשה, יצורים מאוד מסוכנים כי לא בטח בעצמו שלא יגיד שום דבר שכנראה יגרום לו לריתוק. סתם ככה, לא היה לו אכפת, אבל לא היה שום סיכוי בעולם הזה שהוא עומד להיתקע ולענות על מכתבי מעריצים של לוקהרט.

"אם ככה," קרא לוקהרט, ופתח את דלת הכלוב. "נראה איך אתם מתמודדים איתן!"

הארי צפה בחוסר מעש כשהפיוניות המשוחררות התעופפו סביב החדר והרסו כל דבר.

"פסקיפיסקי פסטרנומי!" צעק לוקהרט אחרי שחיכה שהכיתה התרשמה היטב. זה לא עשה דבר. אולי זה היה קסם מטעה? כמו האחד שהתאומים נתנו לרון כדי לשנות את הצבע של סקאברס?

"ניסיתם אימוביליס?" הציע הארי, מצביע על אחת מהפיוניות וכשהכיתה הסתובבה לראות את הפיונית נופלת, הוא הורה בשרביטו בחשאי על הפיוניות האחרות והטיל על כמה מהן לחשי הקפאה אילמים.

"א-איך עשית את זה?" שאל שיימוס.

הארי גלגל את עיניו. "עם המדהימות המסחררת שלי, עברנו על זה, אלים אדירים."

"כל הכבוד, הארי!" קרן לוקהרט כשהבריש את גלימתו ויצא מאחורי השולחן שלו. "חמישים נקודות לגריפינדור."

הארי ישב קפוא מאימה. "לא משנה מה אני עושה… אין דרך לברוח… פשוט תהרגו אותי עכשיו וזהו."

יאי! המ. בשאלה 1. יש בדיחה שעשיתי ניסיון כושל למדי לתרגם אותה, באנגלית היא הולכת ככה: Famous (formerly, Hot Magenta) ובשביל להבין צריך לדעת גם אנגלית וגם את השמות שקריון נותנים לצבעים שלהם. בכל אופן מה שרציתי לומר זה שאם למישהו יש רעיון לבדיחה טובה יותר מאשר הכחולה פרסום העצוב שלי הוא מוזמן להציע.

הפרק הקודם		הפרק הבא