וואטסאפ בהוגוורטס

המיון פסק, האולם הגדול נדם, והארי צנח שוב מגובה רב ומצא את עצמו על גבו.

הם עמדו כעת בחלל שחף מפרט כלשהו לאפיון, למעט הקרקע הלבנה והחלקה שהתפרשה עד קו האופק אל ארבע הרוחות.

"איפה אנחנו?" סאלי-אן שאלה, מבולבלת לא פחות מהארי.

"מקום מעבר לזמן ולקיום הגשמיים," הסביר יואן בפשטות. "מקום לדבר בו".

"ומה אתה רוצה מאיתנו בדיוק," אמר רון בבוז.

"מיכם?" יואן גיחך. "אתם פה רק מפני שאני מנומס מספיק כדי לתת להארי פוטר להתלוות עם השוליות שלו".

"אנחנו לא-" רון התחיל לרטון, אך פסק באמצע כשזכה למרפק בצלעות מהרמיוני.

הארי ראה אותה מסמנת משהו לרון בשפתיה, אבל הוא לא הצליח להבין מילה.

מישהו אחר כן הצליח דווקא.

"זה רעיון מצוין, האמת," אמר יואן, והחל להתהלך קדימה ביהירות. "למה שלא תיתנו להארי ולמשוגע הזה לחלוק זכרונות לבד, בזמן שאתם תחשבו איך להיפטר ממני! איך לא חשבתי על זה בעצמי...".

הרמיוני בלעה את רוקה.

"אל דאגה, סגני פוטר," הוא הפטיר לעברם. "אתם תחזרו למעונות הבטוחים שלכם בהוגוורטס ושם תוכלו לדון בכל מה שאתם צריכים. גברת פרקס תשמח לפקוח עליכם עין, נכון?"

סאלי-אן פילבלה בעיניה ופלטה אנחה.

הארי שמע אותה ממלמלת משהו לעצמה, אך היא מיד התחילה להתרחק מהשניים.

יואן חייך, מרוצה.

"יותר נחמד ככה, לא הארי?" הוא הקיש באצבעותיו, ולנגד עיניו של הארי הנוף החדגוני התחלף בקירות מתקלפים, הרצפה הלבנה נעשתה פרקט מלוכלך, וגבר בשנות העשרים לחייו הופיע עם גבו אל יואן והארי.

הוא שכב על מיטה קטנה שלא נראתה מאוד נוחה, ונראה כמתעסק בחפץ כלשהו בידיו.

"זה אתה?" שאל הארי בפליאה.

יואן לא ענה, אבל הארי כבר ידע את התשובה.

"אחרי הלימודים בהוגוורטס, ניתקתי כל קשר עם העולם הקסום," יואן המשיך לאחר דממה קצרה. "בחרתי להתחיל חיים חדשים. כמוגל. בחרתי לשים את הכול בצד.

"לראשונה גם היו לי חברים - חברים אמיתיים. הם אומנם גרו בקצה השני של הגלובוס ותיקשרו איתי רק באמצעות וואטסאפ - אבל זה כל מה שהיה לי."

הארי הרגיש גוש כלשהו נתקע במורד גרונו.

"למה לא ביקשת עזרה ממישהו?" הוא התפרץ לפתע, לא יכול שלא לתהות. "דמבלדור עזר לך עם הבעיה של קרובי המשפחה! לא יכולת לדבר איתו על-"

"דמבלדור מת בשנה החמישית שלי בהוגוורטס!" שאג יואן. "הוא לא יכול לעזור לי. והוא לא היה עוזר לי גם אם הוא היה בחיים".

"א-אני" המילים כאילו נעתקו מפיו של הארי.

- הבזק -

הנה הוא, הארי, עומד ללא ניע מתחת לגלימת ההיעלמות. הוא חייב לעזור לדמבלדור. חייב לעשות משהו. סנייפ עולה במדרגות. הוא מסתכל על פניו של המנהל בחוסר רחמים.
"סוורוס... אנא ממך..."

אור ירוק מציף את המגדל. דמבלדור מוטל אחורה כמו בובת סמרטוטים, חסר ישע.

לא... הארי נאבק. לא... זה יכול לקרות. הוא לא הרשה לדבר הזה לקרות.

"הארי."

הארי התנער. קו המחשבות שלו חזר למציאות. או לפחות, למציאות היחסית הזאת. לזיכרון המעוות הזה, שעדיין לא התרחש.

"מה אתה ראית," דרש יואן לדעת.

"כלום. על מה אתה מדבר," אמר הארי בחיפזון.

יואן צימצם את עיניו, ואז משך בכתפיו קלות.

"אז בכל מקרה," הוא המשיך, מהוסס טיפה בתחילה. "אני חושב שאני לא אשמע יותר דבר מעולם הקוסמים הארור הזה. ובאמת לא שמעתי הרבה זמן. עד אותו לילה."

יואן החווה בידו לעבר כפילו המבוגר, שהתהפך במיטתו והמשיך לעסוק בטלפון שלו.

"חבר שלי שלח לי מסרון באותו לילה, בשעה עשר ורבע. ואתה יודע מה היה כתוב בו, הארי?"

הארי שתק, ולא נראה שיואן התכוון להמתין לתשובה שלו בכל מקרה.

"הוא שאל אותי שאלה אחת. שאלה שהובילה אותי לחפש אישה שלא ידעתי שיש בכוחה לעשות דבר כה איום."

באותו רגע הטלפון נשמט בקול רם מידו של יואן אברקרומבי המבוגר, שהביט ברצפה בנשימה עצורה. הארי התכופף והביט בטלפון הדלוק, שהציג את תוכנה של שיחת וואטסאפ של יואן עם חברו.

וההודעה האחרונה קראה: "תגיד יואן, שמעת על הארי פוטר?"

הם ניצבו מול חומת לבנים שגידרה אחוזה נאה ועתיקה.

גשם זלעפות ניתך על ראשם של שני הקוסמים הצעירים, שהיו בין היחידים שהסתובבו בחוץ בשעה ומזג אוויר כאלה ברדיוס כמה קילומטרים.

"הוא היה מוגל," אמר יואן. "והוא סיפר לי על הארי פוטר. הוא סיפר לי סיפור על ילד נחמד שהלך לבית ספר לקוסמים אחרי שההורים שלו מתו, וניהל בשנות לימודיו כל מיני הרפתקאות מרתקות," יואן נשם עמוקות, ואז המשיך. "ואז הוא סיפר לי על ג'ואן רולינג."

הנער השתתק, כאילו מצפה מהארי לזהות את השם.

משראה שהארי לא מראה אף סימן, המשיך.

"האישה הזאת כתבה את כל מה שקרה לך. היא תיעדה עד לפרטי פרטים כל דבר שעשית, שחשבת, שהרגשת. והיא לא הייתה שם. אף טיפת דם קסום לא זורמת לה בעורקים, והיא לא תועדה באף אחד מהאירועים האלה. האישה הזאת לא הראתה את פרצופה לעולם הקוסמים לעולם, ובכל זאת היא בדתה אותו ממוחה באופן שתאם את המציאות. זה הפחיד אותי, הארי. אבל זאת הייתה ההזדמנות שלי."

הארי עמד, חיוור כסיד ונוטף מי גשם. הוא הביט בנער הורדרד שעמד מולו, מנסה לקרוא משהו מהבעת פניו. הוא בטח עובד עליו - זאת חלק ממתיחה אחת גדולה שהוא סידר.

אבל יואן החזיר לו מבט של רצינות תהומית. הוא התכוון לכל מילה. הוא לא עבר בין כל הזכרונות האלה רק כדי לעבוד עליו. אבל איך ייתכן ש...

"באותו לילה התעתקתי לאחוזה של הסופרת. ותיחקרתי אותה," אמר יואן, פניו חתומות מתמיד. "לא יצאתי משם מאז. זה הזיכרון האחרון המתועד שלי לתקופת הזמן הזאת. אז אולי..." יואן הרים את ידו ובמשיכה עזה פתח את השער אל רכושה של ג'יי קיי רולינג. 

"אני חושב שאני אתן לך להיות עם הזיכרון הזה לבד," אמר יואן.

הארי נכנס וחצה את הגינה הנאה אל דלת הכניסה.

הוא פלט אנחת רווחה כשנכנס סוף סוף פנימה, כבר לא נתון לחסדי הגשם.

"...ואת כתבת את הכול? בעצמך?" קול קר ונמוך מילא חלל הבית.

האחוזה הייתה חשוכה לגמרי. הארי לא ראה דבר, אבל הוא שמע את הקולות בוקעים מחדר צדדי.

קול אחר, נשי דיבר הפעם.

"כ-כן. אני... לא מאמינה שזה-"

"את מוגלגית. ואת בכל זאת... וואו!" הקול הנמוך קרא. "אני... אני צריך לבקש ממך משהו."

דממה. ואז, "מה אתה רוצה?"

"אני צריך את העותק המקורי של... המממ, הספרים הם לפי הסדר של השנים שהוא למד בהם?"

"כן. למה אתה-"

"אז תביאי את העותק המקורי של הספר השלישי. זה יתאים לזה..." 

"ומה אתה הולך לעשות בו?"

"אני הולך לשכתב אותו. ואם זה יעבוד, אני אהיה הקוסם הכי חזק שאי פעם היה קיים."

"אני לא אתן לך לשכתב את הספרים שאני כתבתי."

"את שוכחת מי פה עם השרביט. את רוצה שאני אראה לך שוב איך אני מכבה את כל האורות בבית בהנפת שרביט? או שאת רוצה משהו יותר רציני מזה?"

"תראה לי קסם שאי אפשר לפברק."

שוב דממה. האיש עם הקול הנמוך נשמע כאילו הוא שוקל את האפשרויות שלו.

הארי התקרב יותר אל הפתח של החדר. למרות שהוא ידע שאנשים בזיכרון לא יכולים לראות אותו, הוא עדיין הרגיש לא בנוח לעמוד מול השניים. הוא הבין מספיק מהשיחה שלהם כדי להשלים לבד את התוכן החזותי.

"אוקיי. אני אעשה את זה. תביאי את הספר."

"מה זאת אומרת? אני לא הולכת ל-"

"הספר. אני אראה לך קסם שאני יכול לעשות איתו."

הפסקה. קולות של צעדים נוקשים. הארי המתין.

ואז, "הנה. אני תמיד שומרת אותו על המדף שם. ביחד עם העותקים של הספרים האחרים."

"מעולה. אני צריך רק אותו."

הארי שמע קול טפיחה חלש על גבי משטח.

"הדפים! אתה העלמת את כל המילים!"

"נראה כמו משהו שאני יכול להשיג באחיזת עיניים?"

"א-אה. לא. אני לא חושבת. אני לא מאמינה... זה אתה, דמות שאני יצרתי! ואני מדברת איתך!"

"מרגש," לקול הנמוך היה טון מריר.

"רק לא... הזכרת עדיין מה שמך? על פי המראה לבד אני לא ממש בטוחה."

"הארי פוטר היית מזהה מיד, נכון?"

הארי החמיץ את פניו לשמע העקיצה.

"אני יואן אברקרומבי."

השתררה שתיקה. הארי כבר ממש הצמיד את אוזנו אל דלת האלון שהפרידה בינו לבין הדוברים.

אבל השתיקה נמשכה.

"זה נגמר כאן," אמר קול.

הארי הסתובב. שוב יואן הצעיר.

"מה?" הארי פלט.

"הזיכרון. הוא נגמר כאן."

הארי קימט את מצחו.

"אוקיי. אז מה קרה אחר כך?"

"מה קרה?" יואן צחק צחוק חסר חן. "יצרתי את העולם שבו אתה נמצא, הארי. עולם מתוקן."

"ע-עולם מתוקן?" גימגם הארי. "מה אתה עשית?"

"התערבתי בשנה היחידה שבה וולדמורט לא היה יכול להפריע לי, הארי. והכנסתי את עצמי בתור הנבל הראשי בסיפור שלך," אמר יואן. "גיבור כבר לא רציתי להיות. השנים הכואבות בגריפינדור הספיקו לי כדי לדעת שאני לא רוצה את זה. אבל נבל, הארי? אין איש בעולם שיישכח את שמו של יואן אברקרומבי! אין אדם שלא יצטמרר בשומעו את שמי המלא! רגעי התהילה שלך נגמרו, פוטר. אתה וחבריך תהיו נתונים לחסדי הוואטסאפ. לא תוכלו לעשות דבר כדי לעצור אותי."

"ומה גורם לך לחשוב ככה?" אמר הארי בהתרסה. "איך תוכל לעצור אותי, ועוד עכשיו - כשאני יודע את כל מה שאתה מתכנן!"

"כי הארי, אין לך דרך להשתחרר מהוואטסאפ."

"מה?" הארי בהה בדמותו של הנער שעמד מולו. 

יואן הניד בראשו באיטיות ושילב את ידיו.

"לא חיברת את כל הקצוות האלה בינתיים, הארי?"

קצוות? על מה הוא מדבר?

"הוואטסאפ. הייתם תלויים בו כל כך בשבועות האחרונים. הסתגרתם כמו זומבים במעונות שלכם ובקושי שמתם לב לזמן שחולף. זה ההורקרוקס שלי, הארי. הוואטסאפ. מעולם לא התכוונתי להשחית את הנשמה שלי עד כדי כך ולפצל אותה לשבעה חלקים. אבל הורקרוקס אחד, רב עוצמה? הרבה יותר אפקטיבי. בלי ששמתם לב, זה התחיל לגמוע מיכם את כוח החיות. את הנשמה. אני נהיה חזק יותר עם כל רגע שבו כל כך הרבה קוסמים צורכים את הדבר הזה. וגם אם תיחלץ מהכישוף - אני כבר בלתי מנוצח. חשבתי שאדון האופל הוא משהו, נכון הארי? אבל מה לגבי נבל שקוטע את הבעיה מהשורש?"

ראשו של הארי הסתחרר. הוא התנודד על רגליו, צונח על ברכיו.

לא אפשרי... לא אפשרי... לא אפשרי...

-הבזק-

"סוורוס..."

הקול הזה הפחיד את הארי יותר מכל מה שעבר עליו באותו הערב.

לראשונה, הוא שמע תחינה בקולו של דמבלדור.

סנייפ לא אמר דבר, רק צעד קדימה ודחף את מאלפוי הצידה בתנועה גסה.

שלושת אוכלי המוות נסוגו בלי התנגדות. אפילו איש הזאב נראה מבוהל.

סנייפ הביט בדמבלדור, תווי פניו הקשים אמרו דחייה ותיעוב.

"סוורוס... אנא ממך..."

סנייפ הרים את שרביטו וכיוון אותו היישר אל דמבלדור.

"א-א..." הוא נעצר, כאילו נעתקה נשימתו. "אני לא יכול, אלבוס. אני לא אוכל... לעולם לא אוכל להרוג אותך..."

-הבזק-

סילון האור השני פגע בו ישירות בחזה.

הצחוק עוד לא הספיק להימחק מפניו, אבל עיניו נפערו בתדהמה.

הארי שיחרר את נוויל בלי להרגיש שעשה זאת. הוא קפץ שוב במורד המדרגות ושלף את שרביטו.

דמבלדור פנה לעבר הבמה.

זמן הנפילה של רמוס נדמה כמו נצח. גופו נתעקל בקשת חיננית-

לא! זה לא קרה ככה! זה לא אפשרי...

-הבזק-

רועד כולו, הארי נעמד על רגליו. 

ראשו הסתחרר כאילו סיים בזה הרגע נסיעה של קילומטרים עם אבקת פלו.

לאט לאט, הוא אסף את השרביט ואת מצנפת המיון, ובתנועת משיכה שלף את החרב הנוצצת מתוך חיכו של הבסיליסק.

הוא חצה את דרכו אל קצה החדר ורכן אל ג'יני.

"קדימה, ג'יני..." הוא טילטל אותה מעט. היא בכל רגע תקום ותחייך אליו, תקרב את שפתיה אל שפתיו ו-

אבל ג'יני לא זזה. היא נותרה דוממת שם. הארי ישב לצידה במשך שעות ארוכות. מחכה... הרי היא אמורה-

לא! לא! לא! זה לא קרה! זה לא העולם המתוקן שהוא רצה! זה לא...

הארי התעורר, מכוסה זיעה קרה. הוא ניסה לאחוז לשווא בשברי זכרונות כלשהם ממה שקרה קודם.

אבל כל הדאגה הזאת לגבי משהו שמעולם לא קרה... כשהוא יכול פשוט... להירגע.

הארי הניח את ידו על הטלפון שנח לידו ופתח אותו. הוא ידאג לגבי הכול אחר כך.

עכשיו הוא צריך רק... וואטסאפ.

..... / -.... ----- / -.... / ---.. ----- / ..--..

הפרק הקודם		הפרק הבא