רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 11: העברת השרביט
 

הארי הוריד את עיניו אל המפה ועקב אחר הקווים דקיקים המתארים את שטחי הוגוורטס. ככלות הכל, כעת היה עליו להתרכז אך ורק בכך.

"הטירה נטושה," פסק הארי לאחר חיפוש מדוקדק, "אין כאן אף אחד."

"אל תדבר שטויות, הארי," אמרה הרמיוני, "זה לא הגיוני שהטירה נשארה ככה ללא השגחה."

"כן, הארי. הרי כל אחד יכול לחדור לטירה, בדיוק כמו שאנחנו עושים עכשיו," המשיך אותה רון, "רק שטכנית עוד לא חדרנו לטירה, אפילו לא עברנו את הכניסה, אז אולי..."

"מה אתם חושבים? שהמסדר ישאיר את בית הספר נטוש?" אמרה הרמיוני בהתרסה.

"כל רוחות הרפאים עזבו גם כן," אמר רון לאחר שהציץ במפה.

"כן, מירטל סיפרה לנו את זה, זוכר?" אמר לו הארי.

"יופי, זה מאוד ייקל עלינו בחיפוש," אמרה הרמיוני בענייניות וקטעה את השניים.

"אה, הרמיוני, יש משהו קטן ששכחנו לקחת בחשבון," אמר רון, "את לא חושבת שדמבלדור היה יודע אם היה הורקרוקס בבית הספר?"

"ייכול להיות שהוא פשוט לא העלה על דעתו שוולדמורט יבחר למקם את אחד מחלקי נשמתו דווקא כאן, מתחת לאף שלנו," אמרה הרמיוני.

"את יודעת מה אומרים; שמור את חבריך קרוב, ואת אויבך קרוב עוד יותר," אמר רון במשיכת כתפיים.

"הנה, רואים? מה אמרתי לכם?" אמרה הרמיוני בתוכחה והצביעה על המפה, "לא היה יכול להיות שהם היו משאירים את הוגוורטס ללא שמירה."

הרמיוני אכן צדקה. נקודה שחורה קטנה הייתה על המפה, נעה הלוך ושוב באזור רחבת הכניסה.

השלושה רכנו היטב מעל המפה תוך כדי הליכה, עדיין מוסתרים תחת גלימת ההיעלמות.

"אהה, הארי, הנקודה הזאת לא יותר מדי קרובה אלינו?" שאל רון בבלבול.

"אאוץ'!" הזדעק הארי.

גלימת ההיעלמות הונפה מעל השלושה והותירה אותם מופתעים.

הארי הרים את מבטו המושפל, ולפני שהספיק לראות מי הדמות העומדת מולו, חבט את ראשו בגוף גדול ומוצק.

"היי, פירנזה," אמר הארי בחשש ונופף בידו ברעד. הרמיוני שילחה בהם מבט מלא תוכחה.

עיניו התכולות של הקנטאור ננעצו בהארי במבט תקיף.

"נאמר לי שאתם אמורים להגיע," אמר פירזנה בשקט.

"אה, אדוני. אני יכול לקבל את זה בחזרה?" הארי הביט בערגה על גלימת ההיעלמות שלו, מתנופפת מבין זרועותיו של פירנזה.

"כמובן," אמר פירנזה והשליך אל הארי את גלימת ההיעלמות, "עליכם להיות יותר ערניים."

"בסדר," הארי השפיל חזרה את מבטו, כועס על הרושם החובבני שבוודאי הותיר על פירנזה.

"הקשב לי, הארי פוטר," אמר פירנזה והרים את סנטרו של הארי באצבעו, "זמנים של אפלה אופפים את הארץ. בואו אחרי. בלעדי הייתם נחסמים במגן שלא היה נותן לכם לעבור פנימה, ההגנות של הוגוורטס לא פועלות עליכם כאשר אני איתכם, מפני שהייתי מורה כאן"

וכך שמחים למזלם הטוב, התקדמו השלושה אחריו דרך דלת הכניסה בעוד פירנזה מדבר.

"יש מידע חדש על וולדמורט?" הרמיוני שאלה את הקנטאור. הייתה זו הפעם הראשונה בה פגשה אותו ישירות מאז הצטרף להוגוורטס כמורה. היא קיוותה כי העובדה שכינתה אותו 'סוס' לפני מספר שנים לא הגיעה אל אוזניו, היות וידעה כמה הקנטאורים היו יצורים גאים.

"הם תקפו," אמר הקנטאור בנימה מתמשכת, "כאן, ביער. חיסלו את מרבית העדר..."

"אז השמועות היו נכונות..." אמר רון ארוכות, "על אתם-יודעים-מי."

"איך זה קרה?" שאל הארי.

"הם רצו שהקנטאורים יחברו אליהם, הטיפשים. אינם הם יודעים כי קנטאורים לא לוקחים צדדים?" אמר פירנזה בקור-רוח, "לאחר סירובם הם התחילו לטבוח בכל מי שהיה שם. המעטים שניצלו, נמלטו."

"ומה איתך?" שאלה הרמיוני, "איך אתה ברחת?"

פירזנה הפנה את ראשו אליה. "גורשתי מהיער," הוא אמר. "לא הייתי כאן בעת ההתקפה, חזרתי רק לפני זמן מועט. היער הוא מקום מסוכן כעת."

"מה המסדר מתכוון לעשות?" שאל הארי.

"מתמקדים בעיקר על מניעת אירועים מסוג זה, יש להם כמובן שמירה על הטירה. העובדה שאינכם רואים אותה איננה אומרת כי היא אינה קיימת," אמר פירנזה בתבונה, "בני האדם כהרגלם אינם מבחינים בפרטים החשובים."

הארבעה המשיכו להתקדם עד הגיעם אל סופו של אולם הכניסה.

"יש לך כעת משימה, הארי פוטר," לחש פירנזה, "מוטלת על כתפיך אחריות גדולה."

"אני יודע," אמר הארי והשפיל את מבטו בשנית.

"אני אעזוב אתכם עכשיו," אמר פירנזה, "תפקידי היה לוודא שהגעתם בבטחה אל הוגוורטס, וזאת מתוך כבוד לרצונו של דמבלדור. כעת, עליי ללכת."

הם המשיכו לעמוד במסדרון דקות ארוכות אחרי שקול פרסותיו של פירנזה נמוג אל האוויר.

"מה עושים עכשיו?" שאל רון, והפנה מבט שואל אל עבר הארי והרמיוני.

"אה-" התחילה הרמיוני לענות, אך נקטעה על ידי קול רביעי, שהקפיץ את שלושתם.

"אויש," הפטיר רון, לאחר שהסתובב וראה מהיכן בקע הקול: התמונה שמאחוריהם.

"שלום לכם, אבירים אמיצים!" אמר האביר השמנמן שבתמונה.

"שלום, סר קאדוגן..." אמר הארי.

"מאחרים לשיעור, מה?" שאל האביר בעודו מנופף בחרבו אל השמיים הריקים.

"בית הספר נסגר," הודיע לו רון ביובש, "לא שמעת?"

"המ, יכול להיות שהזכירו משהו בעניין הזה," אמר סר קאדוגן ושפשף את סנטרו.

"יכול להיות?" נאנח הארי וגלגל את עיניו אל עבר רון.

"לאן מובלות פניכם?"

הארי לא חש צורך מיוחד לענות לו לשאלה זו. הוא נזכר בפעם הקודמת שהוטלה על הסר משימה בעלת חשיבות; הוא נתן לרוצח מטורף עם תעודות להיכנס לחדרם, גם אם בסופו של דבר לא היה מדובר ברוצח מטורף ככלות הכל.

הרמיוני ניסתה לתרץ הסבר כלשהו למענם, אך רון היה זה שלבסוף קטע את הדממה.

"היכן הפוני שלך?" שאל.

"ברח, המסכן, ונחטף בידי סוחר סוסי-פוני."

"אוי, באמת…" סיננה הרמיוני מבעד לשפתיה.

"מה רוצה עלמתי?" השתחווה האביר כך שהנוצה שבקצה קסדתו גירדה את הדשא.

סר קאדוגן המשיך למלמל עוד כמה משפטים חסרי פשר, עד שנקטע לבסוף על ידי קוסם נוסף שהצטרף לתמונה.

"להשתטח! מתקפה!" הזדעק סר קאדוגן, ושלף את חרבו.

"זה מספיק להיום," אמר הקוסם בעל הגלימה הכסופה והירוקה, בצבעי סלית'רין, והחווה בידיו אל עבר ציור אחר עבור סר קאדוגן.

"אני יכול להרגיש מתי איני רצוי כאן," אמר ופנה לאחור, "רב תודות!"

"הארי פוטר," ציקצק פיניאס ניגלוס בלשונו, "הצעירים של ימינו…"

"מה מביא אותך לכאן?" שאל הארי את הדמות בתמונה.

"מה שמביא את כולנו לכאן," ענה פיניאס בערמומיות.

"אז מה מתרחש?"

"אז ככה..." חכך פיניאס את ידיו זו בזו, "חברי המסדר מוסרים לך מספר הודעות."

"שהן?" העיר הארי בעצבנות בעודו נע באי-נוחות על קצות אצבעותיו.

"גברת וויזלי מוסרת שהינשוף עם תוצאות הבגרויות של ג'יני הגיע לאחר שהראשון אבד או 'הוסט' מדרכו."

"סוף סוף! מה התוצאות?" קפץ רון בהתלהבות.

"באמת נראה לך שאכפת לי?"

"מקסים," אמרה הרמיוני בקרירות.

"עין הזעם תפס מרגל אורב בפתח הבית שלו, בזמן שנימפדורה טונקס הגיעה לביקור. ניתן לראות את העניין כסגור, המרגל לא ישוב יותר לדווח כלום," המשיך פיניאס.

"מה קורה עם טונקס? היא באה אליו לבד? בלי לופין?"

"לא ראתה אותו כבר שבועיים. למען האמת, אני לא ראיתי את הבחור כבר כמעט חודש. אני משער שהוא במשימה כלשהי."

"לא נראה כבר שבועיים, מה?" הרהר הארי.

"מה עם האגריד?" שאלה הרמיוני.

"אם את מתכוונת לשומר הקרקעות, אז אני יכול להגיד לכם כבר עכשיו שממש לא מרוצים ממנו שמה. הוא הפך את המפקדה של המסדר לבית מחסה לחיות קסומות חולות."

"כמה בלתי צפוי..." אמר רון בעוקצנות.

"אם אתה אומר," אמר פיניאס בגלגול עיניים, "כעת עליי ללכת, עליי להודיע לאימך כיצד אתם מסתדרים. בושה וחרפה, איך שהפכו אותי, פיניאס ניגלוס בכבודו ובעצמו, לשליח זוטר."

"אז מה אתה מציע לנו לעשות?"

"אה, אם אני הייתי במקומכם, הייתי הולך למסדרון הקומה השביעית. אני לא אתם, אבל אם הייתי, אז זה מה שהייתי עושה. אתם הצעירים לא יכולים לחשוב על כלום לבד."

"אז אתה אומר לנו ללכת לקומה השביעית?"

"אני לא אומר כלום."

"זה היה מוזר," אמרה הרמיוני, כאשר השלושה צעדו במדרגות המובילות לקומה השביעית.

"למה אנחנו בכל זאת הולכים לכאן?" שאל רון בעוד הם ממשיכים לצעוד.

"אתה לא ראית אותו?" שאלה הרמיוני, "הוא ממש התחנן שנלך לכאן."

"גם אם הוא לא היה מציע את זה," אמר הארי, "הייתי הולך לחדרו של דמבלדור בעצמי."

הוא לא היה יכול להביא את עצמו לדבר על כך, שדמבלדור הוא עכשיו רק אחד מאותה רשימה ארוכה של אנשים שפעם משרד המנהל היה שייך להם.

"זה משהו שאנחנו חייבים לעשות," אמרה הרמיוני.

השלושה מצאו את עצמם מול פסל אבן גדול ומכוער שלתדהמתם, סירב לזוז. הם לא חשבו מראש על אפשרות שכזאת.

"אתם חושבים שהם שינו את הסיסמא?" שאל רון ונשך את שפתו.

"כל הסיסמאות היו אמורות להיות מבוטלות, לא?" אמרה הרמיוני.

"אז אני תוהה למה יש כאן מפלצת אבן בדיוק ממולנו!" אמר רון בהתרסה.

הארי, לעומת זאת, נקט בגישה הרבה יותר מעשית. "פחזניות טופי," הוא ניסה את מזלו עם הסיסמא האחרונה שזכר.

הארי נבהל בהתחלה כאשר כלום לא קרה, אך עד מהרה מפלצת האבן התעוררה לחיים והם מיהרו לעלות במדרגות.

ושוב, אותו חדר עגול וגדול שתמיד השרה על הארי הרגשת ביטחון, רק שהפעם זה היה שונה. הפעם, ידע הארי, דמבלדור לא יפתיע אותו כשיישהה בחדר, הוא לא ייכנס ברגע שהארי יזדקק לו והוא לא ישוב למלא את החדר באותה עוצמה שנהג להקרין על פני סובביו. החדר היה נראה להארי קר וריקני, למרות שרוב החפצים של דמבלדור נותרו היכן שהיו. הארי הביט על הכן המיותם שהיה פעם שייך לפוקס. גם הוא לא ישוב עוד למשרד.

הוא הביט במדף אחורי ובחן את מצנפת המיון במבטו. היא נראתה קטנה וחסרת ערך מתמיד. הוא הגיש את ידו כדי לקחת אותה.

"למה אתה צריך את המצנפת?" שאל רון בבלבול.

"אני לא רוצה את המצנפת," אמר הארי בשקט ומישש אותה במהירות, עבר זמן רב מאז שראה אותה.

הארי המשיך לעבור בידיו ולבדוק כל סנטימטר קיים במצנפת עד שמצא את מבוקשו, הוא הכניס את ידו אל המצנפת ובצעד מרשים שלף את חרבו של גודריק גריפינדור.

"הארי, תיזהר עם זה," אמר רון שעמד מאחורי הארי, והתכופף בזריזות למראה החרב המונפת שעמדה לפגוע בו.

"כן..." אמר הארי וליטף באצבעו את החרב הארוכה והמרשימה. הוא רק שמח שהאופן בו שלף את החרב כעת, היה הרבה יותר מרשים מהפעם הקודמת, בה נפלה על ראשו.

"רעיון טוב," אמרה הרמיוני.

אולם לא זו הייתה הסיבה העיקרית לרצונו לבוא למשרדו של דמבלדור. תקווה התגנבה לליבו בעודו סרק את הקירות שהכילו את דיוקנאות המנהלים הקודמים.

"אתה יודע שזה רק ייצוג של דמבלדור, זה לא באמת הוא," אמרה לו הרמיוני בעדינות בעודו תר אחר הדיוקן החדש.

"שלום לכם," הקפיץ אותם אחד הדיוקנאות. לא היה מקום לטעות, היה זה קולו של דמבלדור.

למשך כמה דקות הם רק בהו בציור, בזקנו הארוך של דמבלדור, בכובעו המחודד, בעיניו התכולות החודרות. דמבלדור שבציור היה הראשון ששבר את הדממה.

"אני שמח לגלות שאתם שלושתכם מצאתם לכם עיסוקים בקיץ. שמועה גונבה לאוזניי, על הקרב שהתרחש במכתש גודריק. ולפני שאשכח, אנא מסרו גם את איחולי לזוג הצעיר."

"אדוני," אמר הארי בלחש, "אני חושב שמצאנו עוד אחד, הורקרוקס אני מתכוון."

דמבלדור פנה להביט בשלושתם. חיוך קל נפרש מתחת לזקנו הכסוף.

"אני מאמין שאתם מסוגלים לעמוד בכך. זה הזמן שלכם עכשיו, השרביט הועבר הלאה."

"אני חושבת שוולדמורט הסתיר כאן את אחד מההורקרוקסים," אמרה הרמיוני במהירות, "הוא לא חשב על שיקולים של ביטחון, לפחות לא במקרה הזה."

רון הרים גבה.

"זה ברור, לא?" היא ענתה, "וולדמורט מחשיב את הוגוורטס כנקודת מפנה חשובה בחייו, כאן לראשונה הוא היה בעל יכולת רבה, הוא רק גילה את יכולותיו כקוסם."

"זו מחשבה נבונה ביותר, עלמתי" אמר הדמבלדור שבציור.

"בנוסף, אנחנו יודעים שוולדמורט חזר להוגוורטס פעם אחת אחרי שהוא סיים, וזאת על מנת לחפש משרה, כך שאנחנו יכולים למקם אותו בוודאות על ציר הזמן."

"ידוע שמאז, לא נשאר מורה אחד במשרה זו ,שוודלמורט כל כך רצה לעצמו, יותר משנה," אמר הארי. "אם עוברים על הרשימה של ההורקרוקסים שלו, הטבעת, התליון, שהיו חשובים לו מבחינה סנטימנטלית, הוסתרו בקפידה. היומן, לעומתם, הוסתר כך שיתגלה מייד, וזו גם הייתה המטרה שלו," המשיכה הרמיוני.

"לפתוח את חדר הסודות ולהשמיד את כל ילידי המוגלגים," אמר רון. רעד קל עבר בגופה של הרמיוני, לשמע המשפט האחרון.

"זה לא היה יכול להיות הבסיליסק," פתחה הרמיוני.

"הוא לא היה קיים אז" השלים הארי, "וחוץ מזה, הסיכוי היחידי שוולדמורט היה מפקיד את נשמתו ביצור חי, זה רק כאשר הוא נשאר צמוד אליו תמיד, כמו הנחשית שלו."

"מה שמשאיר לנו את אחד החפצים של המייסדים," סיימה הרמיוני, "וכאן הוא המקום האידיאלי להחביא אותם."

שאר הדיוקנאות הציצו בעניין במתרחש. הדיוקן של פיניאס היה ריק.

"וולדמורט היה מרגיש בנקודת כוח, אם הוא היה יודע שקיים הורקרוקס שלו בהוגוורטס, מתחת לאפו של דמבלדור," אמר הארי.

"ובכן, למרות שההנחה שלכם מתבססת על הרבה ניחושים, אני מאמין שהיא נכונה, עד הפרט האחרון," אמר דמבלדור המצויר בחצי חיוך.

הרמיוני הסמיקה.

"אני עצמי הייתי בטוח כי וולדמורט הטמין את אחד החפצים שלו כאן, בבית הספר," המשיך דמבלדור.

הארי חשב לזמן מה ואז פנה אל דמבלדור, "איפה זה יכול להיות?"

"איפה אתה היית שם את זה?" דמבלדור התבונן בהארי באותו מבט חודר.

"ביער," ענה הארי בשקט. זאת הייתה המחשבה הראשונית שלו. ככל שחשב על כך יותר ויותר, כך היה יותר בטוח שאם וולדמורט אכן בחר לשים את ההורקרוקס שלו בהוגוורטס, הוא היה שם אותו ביער.

"אבל הכל התחיל כשהגענו אל נוויל," הסבירה הרמיוני.

היא סיפרה לו את כל הסיפור, כולל הקראת תוכן המסר באופן כמעט מושלם. היא דילגה על קטעים שעסקו בנוויל ובהוריו, אשר לא היו רלוונטיים לחיפוש אחר ההורקרוקס.

רון תקע בה מבט משתומם ושאל, "איך את זוכרת את כל זה בעל פה?"

"בגלל שהיא הרמיוני," ענה לו הארי.

הארי התבונן בדמבלדור, מבט מרוחק היה בעיניו.

"על מה אתה חושב, אדוני?" שאל הארי ביראת כבוד.

"על המידה המרובה שנעשה שימוש במילה איזון, לקראת סוף המכתב" ענה לו.

"אתה חושב שיש לזה משמעות?" שאל הארי, למרות שידע את התשובה.

דמבלדור נתן בו מבט רב משמעות ואמר, "או-הו."

"למה?" התחבט הארי.

"כי אני סבור שהמאזניים של רוונה רייבנקלו הם ההורוקרוקס ששוכן היכן שהוא בהווגוורטס."

"זה גאוני!" קראה הרמיוני.

השלושה היו שוב בספריית בית הספר, נראה היה כי היא לא טופלה כבר זמן רב, ספרים רבים לא הונחו במקומם וערמות מאובקות נישאו על השולחנות המיותמים.

"לפחות עכשיו אנחנו לא צריכים ללחוש," אמר רון בחדווה.

"עדיין, עדיף לא לעשות יותר מדי רעש," ענה הארי, "אנחנו לא רוצים למשוך אלינו תשומת לב מיותרת."

ספר גדול, עתיק ועב כרס היה מונח לפניהם. הם הביטו באיור ישן ועתיק שחובר אל הספר, ובו מאזניים זהובות ומרשימות מעוטרות בחריטה כחולה של נשר. 'החפץ הכי מפורסם שלה', נאמר.

"זה גאוני!" חזרה הרמיוני והצביעה על התמונה, "זוכרים?"

 '...ואדון האופל ישוב לאיים על האיזון השברירי שרבים מאיתנו נשבעו להשיב אותו על כנו...עליך לשים לב למה שמונח על הכף, לשקול את כל האפשרויות ולשמר את מאזן הכוחות...'

"זה חייב להיות זה!" צהלה.

"כן, זה באמת מתחבר," מלמל הארי והעביר דף.

"הקשיבו לזה: '...אמצעי למדידת עוצמת קסם...'," הקריא רון מן הדף.

"...מאזניה של רייבנקלו היו ידועים ביכולתם הרב קוסמית ונחשבו לחפץ חזק במיוחד ונדיר. רמת דיוקם הגבוהה הפכה אותם לחפץ מבוקש... ידוע כי החפץ עבר מדור לדור ואולם מיקומו הנוכחי אינו ידוע... רוונה רייבנקלו עצמה הניחה מספר הגנות על החפץ ביודעה שרבים החפצים והמבקשים אותו לעצמם..." הוא עקב באצבעו על הכתוב.

"כן, אבל חוץ מזה לא נכתב עוד הרבה," מלמל הארי בחצי פיהוק. האבק הרב גרם לעיניוהם לצרוב, והעפעפיים החלו להכביד...

קרן אור ראשונה הבליחה מבעד לחלונות הספרייה המאובקים. הרמיוני כבר הייתה ערה.

הארי התעורר ושיפשף את עיניו, משקפיו ישבו במעוקם על אפו. "מה השעה?" שאל בקול עמוק ומשונה. הרמיוני החניקה צחקוק.

"כמעט אחת עשרה," ענתה. "ישנתם המון."

"סידרת כאן?" שאל רון בזעזוע, תוך הסתכלות סביב. ערימות הספרים נעלמו כלא היו.

"סיימתי לעבור על כל הספרים שהיו לנו, וגם לשנן כמה לחשים שימושיים. אז לא נשאר הרבה מה לעשות," הרמיוני הסתכלה על רצפת הספרייה, "אתם באים? לפני שיחשיך."

"הרגע היה חושך! אנחנו צריכים לאכול קודם כל!, את חושבת שגמדוני הבית עוד נמצאת פה למטה ?"

"גם אם כן, רון, אין שום סיבה שהם יבשלו עכשיו במיוחד בשבילנו, הם לא עבדים!" אמרה ברוגז "יש לנו אוכל בתיק".

רון נאנח ומילמל בשקט "אין לי כוח שוב לאלרג"יה הזאת שלה..."

אחרי שאכלו משהו קל, ניגשו כל השלושה אל מדשאות בית הספר. הארי לקח איתו את גלימת העלמות – לכל מצב שלא יהיה. הם חצו את המדשאות עד שהצמחייה החלה להשתנות. העצים היו כל כך עבותים עד שבקושי ניתן היה להבחין שזה בוקר. 

"לומוס," לחש הארי.

"רעיון טוב," אמר רון וגם הוא והרמיוני הדליקו את השרביטים שלהם. הם התקדמו במשך זמן רב, מפעילים מדי פעם את לחש 'ארבע הרוחות' שהארי השתמש בו במבוך, כדי לברר שהם אכן מתקדמים אל עבר קרחת היער. היה שקט, שקט מהרגיל, מלבד הקולות שהשמיעו הארי, רון והרמיוני עצמם בדורכם על זרדים ועלים יבשים. מדי פעם הארי חשב ששמע קול של חיה אחרת, אבל לא הייתה לו שום דרך להיות בטוח.

"אני חושב שלא רק הקנטאורים ברחו מכאן," אמר הארי.

"אני מסכימה," אמרה הרמיוני ונשענה על גזע עץ רחב, "שקט כאן מדי. כבר צהריים ולא פגשנו נפש חיה. משהו בהחלט חשוד כאן."

השלושה המשיכו להתקדם עוד מספר שעות, עמוק יותר מכמה שאי פעם העזו להתקדם אל תוך היער האסור. התחיל להעשות קריר, והרוח החלה לשרוק ולנשב.

"אני חושב שכבר אפשר להגיד בביטחון שהלכנו לאיבוד," אמר רון.

הארי נאנח. שלושתם ידעו שזה לא יהיה פשוט. הוא הלך כל כך הרבה עד שכאבו לו הרגליים.

"תראו, כבר לילה," אמרה הרמיוני בלחש. יללה ארוכה מקפיאת דם ומסמרת שיער הפרה את השקט. אט אט הרימו השלושה את ראשיהם, הסתכלו אחד על השני, ואז בבת אחת הסתכלו השמיימה.
ברקיע, מעליהם, בהקה הלבנה באור לבן וזוהר. היה זה ליל ירח מלא.

הפרק הקודם		הפרק הבא