All the Young Dudes

"לופין, אולי אתה יכול לספר לי - מה הסגולות לשינוי צורה של אבן החכמים?" מקגונגל קראה, לקראת סוף השיעור שלהם יום אחד. היא נתנה לו מבט חמור - בפעם האחרונה שהיא שאלה אותו שאלה לפני הכיתה הוא משך בכתפיו והסתכל הצידה.

"אממ…" רמוס ניסה לחשוב. "אה, אני חושב שזה הדבר שהופך דברים לזהב? אז אם משתמשים בזה נכון… וקליאופטרה האלכימאית השתמשה בזה כדי להפוך עופרת לזהב, נראה לי."

"נכון." מקגונגל נשמעה כאילו היא מנסה להסתיר את ההפתעה שלה. "חמש נקודות לגריפינדור. ועוד חמש על הקישור לקליאופטרה האלכימאית - היא לא מוזכרת במדריך שינויי צורה למתחילים, קראת את זה בספר ההיסטוריה שלך?"

רמוס הנהן, מודע לכך שכולם הסתכלו עליו.

"מצוין. כמה מתלמידי השנה השלישית שלי לא מסוגלים לקשר את השיעורים השונים שלהם ככה, אני שמחה לראות שאתה מתעניין." היא פנתה לכיתה. "ואנחנו נתחיל לדון באלכימאות אחרי חג המולד. מה שמזכיר לי - עם החגים שמתקרבים, אני מבקשת מתלמידים שמתכננים להישאר בהוגוורטס בזמן החופשה שיודיעו לי על כך עד סוף השבוע. תודה לכם, אתם משוחררים."

הכיתה התכוננה לעזוב. כמה אנשים טפחו לרמוס על הגב כשעברו לידו.

"מר לופין, יש לך רגע?" מקגונגל אמרה, בדיוק כשעבר ליד שולחנה. הבטן שלו התהפכה. הוא עבר שבועיים בלי ריתוק ממנה; הוא היה צריך לדעת שמשהו מתקרב. הוא עמד במקום, מכניס את ידיו עמוק לכיסים ובוהה בכפות רגליו בזמן ששאר הכיתה עזבה.

לבסוף, כשהכיתה התרוקנה, היא הלכה וסגרה את הדלת (ישר בפנים של ג'יימס) ואז הסתובבה חזרה לתוך החדר.

"כל הכבוד על היום," מקגונגל אמרה באדיבות. "הולך לך נהדר לאחרונה."

הוא הרים את מבטו אליה, נדהם.

היא צחקה. "אל תיראה כל כך מופתע! אני מאוד מתרשמת. פרופסור סלגהורן ופרופסור פליטיק אמרו את אותו הדבר. רציתי לדבר איתך בזריזות על חג המולד. דיברתי עם גברת אורוול- "

"מי?!"

"האישה שמנהלת את סנט אדמונדס."

"אה, כן, המטרונית."

"כן. כמו שאתה יודע, הירח המלא יחול פעמיים בדצמבר - השני," (זה היה בשבוע הבא) "והשלושים ואחת. ערב השנה החדש. נראה שדעתה של גברת אורוול היא שעדיף שתישאר בהוגוורטס בחג המול מהסיבה הזו. אני מקווה שאתה לא מאוכזב מדי."

רמוס משך בכתפיו. "לא ממש אכפת לי."

פרופסור מקגונגל הנהנה, נראית מאוד רצינית. "אוסיף את שמך לרשימה, אם כך. נתראה בשבוע הבא, רמוס."

ג'יימס הזמין את סיריוס ורמוס לבקר אצלו במהלך החופשה, יודע ששניהם ציפו לחג מולד לא שמח במיוחד. לרמוס לא היתה ברירה אלא לדחות את ההצעה - אפילו אם הוא לא היה מתבייש לבקר בבית של ג'יימס ולפגוש את ההורים שלו, חוקית הוא היה תחת השגחת סנט אדמונדס, והיה צריך אישור בכתב מהמטרונית כדי לעזוב את הוגוורטס.

סיריוס, שהיה שמח לבלות שבועיים עם ג'יימס, בתעופה על המטאטאים שלהם ואכילת שוקולד, נאלץ לסרב גם הוא. המשפחה שלו הבהירו שהם לא יאשרו את הביקור שלו אצל משפחת פוטר בשום פנים ואופן.

"בלטריקס, הכלבה הזאת, האכילה את ההורים שלי במידע," הוא הסביר בקדרות. "מתברר שביישתי אותם מספיק. אם אני אבוא אליך זה רק ייעשה גרוע יותר. מצטער, חבר."

רמוס ליווה עד קצה המדשאות את הקונדסאים כדי לנופף להם לשלום ביום האחרון של הסמסטר.

"נשלח לך ינשופים!" ג'יימס הבטיח. "תראה אם תצליח לחשוב על התוכנית הבאה שלנו למתקפה על סנייפ!"

רמוס חייך והבטיח שינסה. הוא קיווה שהמכתבים שג'יימס ישלח לא יהיו ארוכים מדי. הוא היה היה תלמיד השנה הראשונה הגריפינדורי היחיד שנשאר מאחור בחופשה, וגרר את רגליו בהליכה הבודדה בחזרה לטירה.

ביום שלאחר מכן הוא נהנה משינה עד מאוחר - משהו שאף פעם לא הרשו להם לעשות בסנט אדמונדס. הוא ישן עד עשר, כשפרנק לונגבוטום הציץ לתוך החדר.

"בוא, לופין, בקצב הזה אתה תפספס את ארוחת הבוקר!"

רמוס חיבב את פרנק. היה לו פרצוף חביב והתנהגות נעימה. הוא נראה יציב ואמין, כמו אח גדול. הוא הבין שרמוס היה רגיל להיות אאוטסיידר, וניסה לשלב אותו בדברים מתי שיכל, בלי ללחוץ יותר מדי.

אחרי ארוחת הבוקר פרנק נעלם לינשופייה ורמוס ישב בקדרות בחדר המועדון, מרגיש את השבועיים הקרובים נמתחים לפניו, ריקים ובודדים. הוא שקל סיבוב במדשאות, אבל התחיל לרדת מבול. הוא הקשיב לכמה מהתקליטים של סיריוס ורפרף על כמה מגזינים שכמה תלמידי שנה רביעית השאירו מאחור, רק מסתכל בתמונות. הן היו בעיקר של מכשפות וקוסמים יפים וזוהרים - הוא הניח שזה מגזין אופנה.

הימים הבאים עברו בערך באותה צורה. פרנק העיר אותו בבוקר, הוא אכל את כל הארוחות שלו באולם הגדול עם הגריפינדורים שנשארו, אבל חוץ מזה נשאר לבד.

בנקודה מסוימת הוא היה כל כך משועמם עד שאפילו חשב להכין קצת משיעורי הבית שנתנו לו. הוא ניסה לשפר את כתב היד שלו, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי עם עטי הנוצה המגוחכים שסיפקו להם. אף אחד לא נתן לו תשובה אמיתית כששאל למה הם לא פשוט משתמשים בעטים רגילים. אפילו עיפרון היה יכול להיות טוב יותר. הוא ממש ניסה לקרוא לכמה זמן, אבל אחרי שניסה פסקה מספר תורת הצמחים הוא ויתר בעצבנות. הוא העתיק כמה מהתרשימים במקום - ציור לא הפריע לרמוס; הוא אהב את החופש שבזה.

בכל יום הוא התהלך מסביב לטירה במשך כמה שעות, עם המפה שלו. הילדים האחרים נפטרו משלהם כבר מזמן, אחרי שלמדו את כל מיקומי הכיתות אחרי השבוע הראשון בערך. אבל רמוס שמר על שלו, חוסר השלמות שלה עדיין מפריע לו. הוא התחיל לסמן אותה בעצמו, מוסיף נקודות מעניינות, מקומות מוחבאים ומעברים סודיים שמצא. 

את שאר הזמן הוא בילה בהתחמקות ממורים שדאגו כי הוא היה לבד. הוא לא היה התלמיד היחיד שנשאר בבית הספר, אבל רוב האחרים היו תלמידי שנה שישית ושביעית, שבעיקר נשארו בספרייה ולמדו למבחנים או הכינו שיעורי בית. סלגהורן לימד שיעור שיקויים מיוחד במרתפים, אבל רמוס לא הוזמן וכנראה ממילא לא היה הולך.

הוא התאמן על כמה לחשים, והעסיק את עצמו במשך כמה שעות בניסיון לראות כמה חפצים בחדר הוא יוכל להרחיף בבת אחת. הוא הפך את זה למשחק, לזרוק חפצים - ספרים, ג'וג'ואים, חפיסות קלפים - באוויר, ולנסות לעצור אותם לפני שהם פוגעים בחזרה בקרקע. הוא היה צריך להפסיק עם זה, לבסוף, כשפרנק נקש בדלת ואמר לו ברוגז לשמור על השקט.

***

יום שבת, 24.12.1971

בערב חג המולד, רמוס התעורר מוקדם יותר מהרגיל - עדיין היה די חשוך. מבול המטיר על חלונות הזכוכית העבה, בקול שהיה מספיק חזק כדי להדהד בחדר המעונות הריק. אבל זה לא היה מה שהעיר אותו. הדלת נפתחה, ומישהו צעד פנימה.

מתיישב ומביט דרך החשיכה, רמוס ציפה לראות את לונגבוטום אומר לו לקום לארוחת הבוקר. אבל זה לא היה פרנק. זה היה ילד מאוד פרוע ורטוב למראה, עם שיער ארוך ופנים יהירות.

"סיריוס!" רמוס קם מהמיטה, שמח יותר מדי לראות את חברו.

סיריוס הזיז את שיערו הרטוב מעיניו - הוא בבירור היה בחוץ בגשם. הוא הוריד את גלימת המסע הכבדה שלו, מפיל אותה בערימה על הרצפה.

"הכל בסדר, לופין?" הוא חייך חיוך רחב. "קפוא כאן, לא?" הוא הצביע בשרביט על האח. "אינסנדיו."

"מה אתה עושה כאן?!"

"הספיק לי," הוא אמר בפשטות, פושט את מגפיו, שהיו מלאים בבוץ. "נכנסתי לוויכוח עם אבא, ואז כל המשפחה התערבה. כל הדברים הרגילים. קראו לי בוגד דם, הבושה של המשפחה, וכו', וכו'..." הוא נפל על מיטתו. "אז עזבתי."

"וואו." רמוס אמר ביראת כבוד, ושפשף את עיניו. "איך הגעת לכאן?"

"אבקת פלו," סיריוס משך בכתפיו. "לפאב בעיירה. ואז הלכתי ברגל."

"וואו," חזר רמוס.

"אני גווע, שלחו אותי אתמול בערב לישון בלי ארוחת ערב. בוא, תתלבש! ארוחת בוקר!"

מקגונגל לא היתה מרוצה לראות את סיריוס כמו שרמוס היה. שני הילדים ניסו להתיישב במקומות שלהם בשולחן כאילו הכל היה כרגיל, אבל היא הופיעה לצידם כמעט מיד.

"מר בלק," היא אמרה, צליל של אזהרה בקולה שרמוס זיהה מהריתוקים שלו. "מה זה אמור להביע?"

"גם אני התגעגעתי אלייך, פרופסור." הוא חייך אליה.

קצה פיה של המכשפה הזקנה התעוות, אבל היא שמרה על שלוותה. "ראו אותך הולך במדשאות מהוגסמיד בשש הבוקר. אכפת לך להסביר את עצמך יותר מזה?"

סיריוס נענע בראשו. "לא ממש, פרופסור. זה בערך כל מה שאפשר להגיד על זה."

מקגונגל נאנחה, מנידה בראשה. היה לה את אותו מבט רחמים שהיא בדרך כלל שמרה לרמוס.

"טוב מאוד, מר בלק. אני מחוייבת ליצור קשר עם הוריך, כמובן, שיידעו איפה אתה."

"אין צורך," סיריוס ענה, מחווה בראשו למטר הינשופים שבדיוק התעופף לחדר. הציפור הגדולה ביותר מביניהם, ינשוף ענקי והדור, הפיל מעטפה עבה ואדומה על הצלחת של סיריוס. הוא הסתכל עליה, ואז הרים את מבטו למקגונגל בחיוך ציני. "נראה לי שהם יודעים בדיוק איפה אני נמצא."

הוא הרים את המעטפה מבשרת הרעות, ובלי לשבור את קשר העין עם מקגונגל, קרע אותה. כמעט מיד, המכתב התחיל לצווח. הקול היה כל כך חזק עד שהוא מילא את כל האולם, מסובב ראשים. מקגונגל נרתעה מהקול קורע האוזניים. זה היה הקול של אימו של סיריוס.

"סיריוס אוריאון בלק," היא צווחה."איך אתה מעז להמרות את פיו של אביך בצורה הזאת!" רמוס כיסה את אוזניו. סיריוס לא הניד עפעף, עדיין מסתכל למעלה אל מקגונגל. "מתרועע עם בני תערובת ובוגדי דם! מפנה את גבך למשפחה שלך! אם סבך היה חי הוא היה מגרש אותך מהמשפחה ברגע שמויינת! אתה תישאר בבית הספר עד סוף השנה ותחשוב על הבושה והביזיון שהטלת על תואר האצולה שלך! אל תחשוב שלא ננשל אותך! אתה לא הבן היחיד שלנו!"

ובזאת המכתב עלה בלהבות, מצטמק לערימת אפר לבן כמו גיר. השתיקה שבאה אחרי זה היתה מחרישת אוזניים. כולם בהו.

סיריוס לקח לעצמו טוסט, שם אותו על הצלחת שלו והתחיל לשים עליה עליו ביצה מקושקשת, בנונשלנטיות. הוא הביט במקגונגל שוב. "את יכולה לשלוח לאמא שלי ינשוף אם בא לך, אבל אני בספק שהיא תקרא אותו."

"טוב מאוד, סיריוס," מקגונגל הנהנה. "רק… תנסה לא להסתבך בצרות, בסדר?" והיא הלכה בנוקשות לשולחן המורים בקצה האולם.

סיריוס אכל את ארוחת הבוקר שלו בשתיקה. שנים מאוחר יותר, רמוס תמיד יזכור איך ברגע הזה הוא חשב שסיריוס בלק הוא בטח הנער הכי אמיץ בעולם.

***

יום חג המולד בסנט אדמונדס היה בדרך כלל עניין מאוד רועש. לכמה ילדים שלחו מתנות - אלה שהיו להם קרובים רחוקים שהיה להם אכפת מספיק כדי לשלוח אולי סוודר חדש, אבל לא מספיק כדי לבקר - אחרים הסתדרו עם המבחר הרגיל של תרומות מהמקומיים, שהמטרונית עטפה בשבילם. קבלת המתנות היתה מהירה ולאחריה החלפת מתנות, והם לעיתים קרובות בילו את הבוקר בהחלפה וסחר של הפרטים המועטים שקיבלו. אחרי זה הכריחו אותם להתגנדר כמה שיכלו, והובילו אותם בטור ארוך לכנסיה, שם היו יושבים בזמן דרשת חג המולד, משועממים.

חג המולד בהוגוורטס בהחלט היה יותר מהנה. רמוס כמעט התרגש לגלות שהמטרונית לא שכחה אותו - הדואר הגיע במהלך הלילה ובקצה המיטה שלו הוא מצא כרטיס ממנה וחבילה גושית שכללה שקית אגוזים, תפוז ופחית ביסקוויטים. לתדהמתו, ג'יימס שלח גם הוא מתנה - סט ג'וג'ואים משלו. אפילו פיטר שלח קופסת צפרדעי שוקולד.

"חג מולד שמח," סיריוס פיהק, פותח את המתנות שלו. הוא לא קיבל כלום מהוריו, עד כמה שרמוס יכל לראות, אבל לא ציין את זה. ג'יימס שלח לו לוח שנה של קבוצת הקווידיץ' האהובה עליו, וגם הוא קיבל קופסת צפרדעים מפיטר.

"חג מולד שמח," חזר רמוס. "לא קניתי לאף אחד מתנות," הוא הודה, בתחושת אשמה. "לא ידעתי שהם…"

"אל תדאג לגבי זה," אמר סיריוס, בדרכו לחדר האמבטיה. "אף אחד לא ציפה ממך."

זה הציק לרמוס, אבל הוא ניסה לא לחשוב על זה. בזמן שסיריוס היה בשירותים, עוד ינשוף עף מהחלון והפיל חבילה גדולה, שטוחה ומרובעת על המיטה שלו. כשסיריוס יצא וראה אותה, עיניו הוארו והוא קרע את העטיפה בלהיטות. "זה מאנדרומדה!" הוא הסביר, מוציא את התקליט, מראה אותו לרמוס, שמיהר אליו בהתרגשות. 

זה היה עוד תקליט מוגלגים. העטיפה היתה שחורה, ועליה ציור של איש עומד לפני מגבר ענקי, מנגן בגיטרה. היה לו שיער מתולתל ארוך, והוא עמד בפישוק בעמידת כוח, קווי המתאר שלו בזהב. Electric War, הכותרת צעקה, T-Rex.

"אוו, טי-רקס, נראה לי ששמעתי עליהם," רמוס אמר, בזמן שסיריוס הפך את התקליט כדי לקרוא את רשימת השירים. 

"תשמיע אותו!" רמוס עודד, חסר סבלנות. למי אכפת מה היה כתוב על העטיפה?

וזה מה שסיריוס עשה, מחליק החוצה את התקליט השחור המבריק ומניח אותו על המשטח בפטיפון.  התקליט החל להסתובב, ואז החדר התמלא במוזיקה - פעימה חלקה ועדינה.

‘Beneath the bebop moonIwanna croon/With you-ooo…’

הם ישבו והקשיבו, מהופנטים, עוצרים רק כדי להפוך לצד ב'. ברגע שהוא נגמר, סיריוס לא אמר מילה ורק הפך אותו חזרה והתחיל להשמיע מההתחלה. הם עברו בין ישיבה על המיטה, נעים קצת למנגינה, ומהנהנים בראשם כשהקצב התגבר. הם חלקו חיוכים בחלקים הכי קליטים, ונשכבו אחורה לבהות בתקרה בשירים האיטיים והמהורהרים יותר.

לבסוף, בחצי של ההשמעה השניה, פרנק נכנס. "חג שמח בחורים - בואו, ארוחת בוקר!"

הם התלבשו במהירות וירדו לאולם הגדול. האולם עוצב בססגוניות על ידי המורים - שרשראות זהובות, ירוקות ואדומות ניצנצו מהגג, תלויות כמו ענפי ג'ונגל חגיגיים. שנים עשר עצים ענקיים נצנצו באורות בכל צבע שאפשר לדמיין, וכדורי קישוט בגודל כדורי פוטבול נתלו מכל ענף.

אחרי ארוחת הבוקר, הילדים רצו חזרה למעלה כדי להקשיב לאלבום שוב.

"זה הדבר הכי מגניב שאי פעם שמעתי," רמוס הכריז. סיריוס הנהן, בכובד ראש.

השיר האהוב על סיריוס היה Jeepster - הוא אהב את החבטות האגרסיביות של האקורדים. רמוס הכי אהב את Monolith; הוא היה חללי ורך, המילים היו גם בלתי הגיוניות וגם מלאות משמעות בו זמנית. זה גרם לו להרגיש כאילו הוא מרחף.

לשאר היום הם השמיעו מוזיקה בחדר המועדון, אכלו את דרכם דרך צפרדעי השוקולד, האגוזים והביסקוויטים, ושיחקו משחקים קולניים של טאקי מתפוצץ. ארוחות בהוגוורטס תמיד היו מרהיבות, וארוחת החג לא היתה שונה. עד רדת הלילה, רמוס אכל כל כך הרבה שהוא חשב שאולי הוא לעולם לא יהיה רעב שוב. 

למרות שהוא לא אמר את זה לסיריוס (שאחרי הכל, נאלץ לברוח מהבית בפעם הראשונה - אם לא האחרונה), זה היה חג המולד הכי טוב שהיה לרמוס בחייו.

הפרק הקודם		הפרק הבא