![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() |
פרק מספר 12 - צפיות: 26324
![]() |
פרק: |
דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: הרפתקאות - שיפ: ג'ן (כרגע) - פורסם ב: 21.11.2010 - עודכן: 26.06.2011 |
המלץ! ![]() ![]() |
השאול, המשך מסע הנשמות האימפ העיף מבט מעבר לראשו בעת שרץ. האימפ היה שדון אדום רזה, עם קרני שור דקות ושחורות. כנפיי עטלף אדומות הזדקרו מגבו וזנב המסתיים בחוד חץ הידלדל אחריו. הוא חגר חגורה מעור אדם לבן שלה חוברה חרב קצרה ובוערת. אורכו הכולל של האימפ היה חצי מטר. סערה של להבות השתוללה מאחוריו. צחוק עמוק ומרושע בקע משם. האימפ צווח בפחד והגביר את קצב הריצה. הוא פרש את כנפיו, חושף חור חרוך באחת מהן. הוא קיווה שיצליח לעוף. הלהבות התרוממו. האימפ המריא. הלהבות הגבירו את הקצב. הר געש זרוע מערות (השאול היה מלא בתופעות טבע מוזרות כאלה) נראה באופק. באחת המערות גר צבא קטן של שדים זוטרים. אך היה זה מאוחר מידי. הלהבות דאו על האימפ ותפסו אותו. נשמעו קולות נגיסה מבחילים והלהבות התרחקו, משאירות ערמת עצמות. הלהבות נחתו על צוק בזלת גבוה. הן דעכו לאיתן וחשפו את היצור שמתחת- שד עליון, גנרל חשוב, חבר במועצה השנייה רק לשטן. הוא היה דומה לאדם שרירי בגובה שלושה מטרים. אך עורו היה אדום ומעוות ושריריו היו תפוחים. כנפי עטלף אדומות עצומות כיסו את גבו. על הכנפיים זרמה לבה ובערה אש. חגורה מעור שדים עליה הייתה תלויה חרב ענקית ובוערת לצד מגלב בוער ומעלה עשן רעיל. פניו של השד היו מעוותות במיוחד, עם אוזני עטלף קטנות מאד ואדומות. מפיו הזדקרו שתי שיניים גדולות ומלאות רעל. מורתוס היה שמו בפי שני האנוש. אך שמו האמיתי היה מורתוסרגיניבוסטקילסטואמליקורניונוגלבריומברזאולוארבארקוברוזבסנוסטקליבקראמוסתוס. נוסף על האורך האדיר, היה צורך להגות את שמו במקצב והדגשים נכונים. אך לשליטה מלאה בשמו של שד יש תועלת רבה, שהרי השולט בשמו של השד שולט בו. מורתוס כעס. ערב ליל כל הקדושים העשרים עבר ואדונו עוד לא שלח לו זימון. השדים חיו בסודיות. הקוסמים בקושי הכירו אותם ואת כל העדויות פטרו כאגדות. לפני כמה אלפי שנים הקוסמים ידעו שהם היו קיימים, אך הם שכחו ומאז רק קוסמים מעטים גילו את השאול או את המקומות שבהם התגוררו השדים בעולם הגשמי, שהיו בדרך כלל הרי געש. השאול עצמו היה מוזר למראה. במרכזו היה הגהינום- ארמון שעלה בגודלו על כל עיר אנושית והוקף בארמונות קטנים יותר. הגהינום היה מעין עיר בירה בשאול. סביב הגהינום היה נוף געשי- הרי געש, צוקי בזלת, ימים ונהרות שכולם מגמה רותחת, לעיתים איי בזלת. השכבה השלישית של השאול הייתה מנוגדת לאחרות- חושך גמור, מלא נשמות מיוסרות שלא יכלו להמשיך או בחרו שלא. במאה שנים האחרונות רק שני קוסמים שלחו יד בשאול- אדונו של מורתוס ואדם שנקרא בפי השדים "הגואל הלבן". הגואל הלבן היה בן אנוש זקן עם שיער כסוף, מלווה בעוף חול. במקום לשעבד שדים הוא הרג אותם. אדונו... מורתוס נזכר בו. הוא נהנה לשרת את האדון. רק שלוש פעמים האדון קרא לו, כיוון שכבילת שד היא עניין מסוכן. אך בכל אחת מהפעמים מורתוס חולל טבח ענק והעצים את הכוח של אדונו. האדון היה גבר גבוה ודק, עם ראש דמוי גולגולת ועיניים אדומות בוערות, צרות אישונים. אפילו מורתוס האכזר למד ממנו כמה דברים.
"את נשארת, אמא?" שאל אדוארד בסוף הארוחה. בלטריקס הנהנה. "כן, בני." היא חייכה, אך לא בחום. "מסתבר שכאשר הופכים לרוח הטבע שלך מתחזק. ואני אישה. הטבע שלי זה להיות עם הבן שלי." חיוכה הפך אכזרי. "אבל אני לא אוהבת אותך יותר מאת השרביט שלי." "כלומר, רק אהבה הומאנית." ענה אדוארד. הוא הבחין שנרקיסה מסתכלת עליו בזלזול מה והוסיף "ממש כמו את אחותך." פניה של נרקיסה התקשו. בלטריקס צחקקה. "ירשת את כישרוני בהכאבה לאנשים," אמרה. "אני מקווה שזה פועל גם ברמות גדולות יותר. אולי תנסה קרושיאטוס-" "לא!" קטע אותה אדוארד. "אני לא אהיה אבי." פניה של בלטריקס הפכו אכזריים. "תיזהר, בן קטן." אדוארד קם מעט אחרי המאלפויים. "אתם הולכים?" שאל בנימוס. שאריות הקינוחים עוד נותרו על השולחן- מוס וגלידות שוקולד, בונבוניירות ועוגיות. פיצוחים ואבטיח נחו לידם. דראקו הנהן. "תודה רבה לך," אמר. אדוארד צחק. "וודאי," אמר. "בשמחה. אני פשוט חושב שסקורפיו יכל להודיע לי מוקדם יותר, בהוגוורטס. אופס," אמר בחיוך. "הנה הוא. הסיבה שהודעתם מאוחר." שני גמדוני בית דחפו את סקורפיו לחדר, סימני חריכה על ידיו. "אני לא אוהב שמחטטים בחפצים שירשתי," אמר אדוארד בקור. "על כל החפצים החשובים לי מוטלים כשפי מגננה ברמה של משרד הקסמים." פני של לוציוס מאלפוי הפכו מכוערים והוא קם. "ילד כמוך לא יכול להטיל לחשים כאלה, גם אם הוא יודע אותם." "תגיד את זה לבן שלך," אמר אדוארד ביובש. סקורפיו הזעיף את פניו. עיניו של אדוארד הבזיקו באדום ולפתע הוא נראה רב עצמה ומבוגר. "הסתלקו. אני לא פוגע בכם כי אתם משפחתי. אך זכרו- להבא איבדתם כל מעמד מיוחד בעיני. גניבה לא תתקבל בסלחנות להבא." דראקו הזדעף. "אנחנו לא צריכים מעמד בעיניך." "אתה בטוח?" שאל אדוארד בקול מסוכן. דראקו השפיל מבט. "בואו," אמר בכעס. הניצוץ האדום בעיניים של אדוארד שכך. המאלפויים יצאו. בלטריקס צחקה. "אתה שומר על חפצי אדון האופל בדיוק כמוני בשעתי." אדוארד לא הסתובב אליה. "אני אדון האופל עכשיו. ואני לא עומד לעשות מה שמצפים מנושא תואר זה לעשות." "כי אתה חלש," אמרה בלטריקס בבוז. "כי אני אדם טוב יותר ממך," ענה. היא מלמלה משהו שנשמע כמו "דמבלדור." "הוא היה אדם טוב יותר ממני." בלטריקס נחרה. "הבן שלי- חלשלוש טיפש." "קראי לזה כך אם את רוצה." אדוארד הסתובב. "עכשיו הובילי אותי לחדריו של אבי." אילו חדרים?" העמדת הפנים לא שכנעה את אדוארד. "לא רצית שהמאלפויים יכנסו כשברחת וראיתי את המבט על פנייך כשסקורפיו נתפס, ביחד עם ההקלה כשהבנת שהוא היה בספרייה. חוץ מזה אמרת לי שאני שומר על חפציו של אדון האופל." בלטריקס ריחפה על רגליה. "מחר." אדוארד הנהן.
הארי נרעד. הבית העזוב והמטונף עמד על קצה גבעה. הוא היה גדול ומוקף בגינה מלאה עשבים שוטים, ערימות עפר וחומות הרוסות. מעל הדלת היה תלוי ראש מפוחלץ של נחש ענק. הוא הרים את שרביטו ואמר "רדוקטו!" הקללה, רבת עצמה ביד ראש ההילאים, פינתה לו דרך בגינה ההרוסה ישר למדרגות שהובילו למרפסת ולדלת. הוא שמע לחישות נזעמות וגוף דמוי צינור עף באוויר בתוצאה מהלחש. המון יצורים זחלו משם בעשב בעוד הארי פילס את דרכו קדימה, אל בית האחוזה הקטן. בערך באמצע השביל הוא עצר בגועל. קן גדול של עקרבים עמד בדרכו. כמה מהם טיפסו למעלה, נוקשים בצבתות, עוקציהם זקופים למכה. "שתק!" הוא הטביע את כולם. לחישה נזעמת עלתה מקרבת מקום. נחש קוברה, רחוק מאד ממקום הולדתו, הזדקף בעשב. "אבדה קדברה." אמר הארי. קרן אור ירוקה בקעה משרביטו ופגעה ביצור. הארי שנא להפעיל את הקללה הזו. אף שהקללות-שאין-עליהן-מחילה היו אסורות רק נגד בני אדם ויצורים תבוניים אחרים, הארי הרגיש שהיא פשוט נוגדת את עקרונותיו. הוא הבטיח לעצמו להשתמש בה רק על יצורי אופל, כמו שעשה לפני רגעים ספורים. נחש קוברה באנגליה מבשר שימוש בו לקסמים אפלים. חוץ מזה, עיניו של נחש הקוברה היו בעצם אבני אחלמה ובמקום הסימן הלבן הרגיל על גבו היתה גולגולת סגולה. הארי היה בטוח פחות ופחות בנוגע למורה הזה, למרות שסלגהורן כינה אותו "איש מצוין". אחרי הכל, הוא חשב גם שוולדמורט כזה. "מגיקו מיספור!" אמר הארי כשראה שהדלת נעולה בקסם. הדלת נפתחה לחדר חשוך וטחוב, שהיה בעבר חדר כניסה. הוא היה מלא רהיטים שבורים. נחשים נפוצו לכל עבר כשאור השמש פגע בהם. "בוא הנה, מר אנגואס. אני צריך לדבר איתך!" קרא הארי. הוא שמע תנועה לשמאלו וחושיו החדים הצילו אותו. בזריזות של מחפש מיומן הוא תפס פגיון כסף שטס לעברו באוויר. הוא הפך את הסכין בידו וראה שהקת עטופה בקשקשי נחש. היא הייתה מעוצבת כנחש- הניצב היה פיו הפעור, הידית הייתה גופו והגולה הייתה זנבו המגולגל. לשונו שימשה כלהב. "אתה באמת אתה," אמר בקול. "דובר הלחשננית היחיד בצפון אירופה." "ואם כן?" הארי הבחין בדמות מטונפת בפינת החדר. "תעצרו אותי כי נולדתי עם היכולת לדבר עם נחשים? כי הגורל סימן אותי ביכולת הזו?" "לא באתי לעצור אותך." אמר הארי בקור. "לראש משרד ההילאים יש דברים חשובים יותר לעשות מאשר לטפל במטורף מטונף שחי בזוהמה וחי באשליות שהנבחר לא יודע מאיפה באה היכולת לדבר לחשננית." "לא בחרתי את המשפחה שלי," אמר מר אנגואס וצעד קדימה. "למה שלא נראה את עצמנו כדי שאסביר לך למה באתי?" הציע הארי. "אני אהפוך את החדר הזה לראוי למגורי אדם עד שאעזוב. אז תוכל לטנף אותו כרצונך." הוא הניע את שרביטו בתנועה סוחפת, נזכר בגעגועים בפעם הראשונה שראה לחש זה מבוצע. רהיטים טסו בחזרה למקומותיהם המקוריים, חפצי נוי התאחו מאליהם, עששיות ריחפו אל השולחנות ונדלקו מחדש וערמת ספרים בכריכות עור נחש ריחפו למדף. שברים, סדקים ומקומות שהקלף בהם הצבע תקנו את עצמם והקירות התנקו כליל מהכתמים המזוהמים. האבק נעלם מהרצפה והיא התיישרה ושויפה דרך פלא. לסיום האח תיקן את עצמו, התקין את תושבות הברזל ונדלק. הארי התיישב על כורסא והביט אל המורה שמצא לאדוארד, נטיבוס אנגואס. "נו, נו, נו," אמר בלעג. "ראש ההילאים, הנבחר הארור, מכבד אותי בביקור! אתה, שהרגת את האדם היחיד שהיה רואה כמובן מאליו את קידומי לגדולה, מצפה לבוא לכאן ולזכות ליחס חם." "אל תדאג," אמר הארי וזרק לעברו את הפגיון. "אני יודע שאתה לא מחבב אותי. הזקן תפס את הפגיון וצחק. "למה באת?" "בגלל זה." הוא הצביע את הספרים הכרוכים בעור נחש וקרא "אציו!" הספרים שהתנקו מאבק טסו אל ידו. הם היו חמישה במספר, כולם יפהפיים. שלושה היו כרוכים בעור נחש ירוק רעיל והיה כתוב עליהם באותיות זהב "מילון" ומתחת כותרת באותיות מוזרות: იპოგშ. עוד ספר אחד היה עבה מהשאר, כרוך בעוד נחש אדום והכותרת "דקדוק" מעל האותיות: ძუძგუ. והספר האחרון, כרוך בעור נחש שחור, עם אותיות כסף מתפתלות וגולגולת נחש משובצת עם שיני הארס: "השימוש האפל"- სფპიგფსეზო. "יש לי בן חסות דובר לחשננית," הכריז הארי. "ואתה כתבת את הספרים היחידים ללימוד השפה באופן טוב. אלה העותקים האחרונים שלא נשרפו." הזקן ליטף את זקנו. "רק בשביל זה?" "לא. הוא יחזור לפה פעם בכמה חודשים, בחופשות, ואתה תלמד אותו ותלטש את מה שלמד לבד." "חמש מאות אוניות." הארי העווה את פניו והכניס את כישרון ההתמקחות של הדוד ורנון לעסקה. "מאתיים או שאין עסקה. אני פשוט אקח אותם בכוח." "סגרנו."
מורתוס זעם. "הוא מת!" זעק. הוא היה בהיכל הנשמות ועל הרצפה היו מוטלים שמונה תינוקות אדומים ומעוותים- חלקיקי נשמתו של וולדמורט. "בשם האדס ופלוטו ואוסיריס וכל אלי המוות באשר הם," נהם מורתוס בכעס. "אני אמצא את רוצחו ואדאג שזה יתחרט!"
|
|
||||||||||||||
ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
![]() |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2025 |