ויהי בימי שפוט הפלישתים

"כן. חיכיתי לכם." אמר בכובד ראש.

"לנו?" התפלאו. "איך ידע אדוני שנגיע?"

"יש כמה תרונות בלהיות נביא," חייך.

שרה לא ידעה שאחיה הוא נביא, ואדם אמר: "אנו חייבים עזרה."

"אבוא מיד לבדוק שלומו של הכהן." השיב.

"שלומו טוב?" שאל אדם.

"לא. הוא פצוע."
"ידעתי זאת. אך שמעתי, שמועה גונבה לאוזניי, לפני שלוש עשורים, על מרפא בשם אליסף שלמד מאחיה השילוני שלמד מרבנו משה את חכמת הרפואה. התוכל לרפאו?" אמר אדם במהירות.

"אוכל." אמר בכובד ראש. "אך ארצה לראות מה מצבו מקרוב," אמר ולקח את עלי בידו והעמיסו על החמור והוביל את החמור לבית הרפואה שנמצא ליד ביתו.

הוא גהר עליו, פיו על פיו, כפיו על כפיו, עיניו על עיניו, וייחם בשר עלי.

"מצבו..." הוא מלמל, ולא המשיך את המשפט, אך דמעה זלגה מפניו הישישות.

"לא טוב.. בכי רע." הוא סיים בפנים כואבות.

"ישנה תקווה?" שאל אדם.

"ישנה. הוא יצטרך טיפול עקבי מאוד."

"יש זמן משוער למשך הטיפול?" שאל אדם עוד.

"חודש, אני מעריך. לפחות."

"אפשר לשאול ממך עצה?" התחנן אדם.

"כמובן." הרים אליו את ראשו.

"נמכרתי לעבדות אל מלך פלישתים. נמלטתי. שרה, אשר לידי, בוקשה וזומנה על ידי המלך. הגענו לביתך."

הוא עמד דומם וחיכה להמשך.
"אלו היו דברי, רבי אחיה השילוני. אנא, עזור לנו!"

"אעזור. כמובן שאעזור. הרגע נא, אדוני. מה שמך?"

"אדם. אדם בן רעואל."

הפרק הקודם		הפרק הבא