איילין פרינס מס. 2

לפחות ללוח השנה בחדרה לא היה פה - אז החפץ לא יכל להתלונן על איילין שתלשה ממנו דפים כל בוקר. 

שישה ימים - נאנחה. מוקדם יותר באותו יום פרופסור סנייפ השאיר אותה תחת פיקוחו של מרקור כשעזב לסידוריו. איילין האמינה כי הציפור תעשה עבודה הרבה יותר טובה מטום - שניסה לעקוב אחרי הזמנה של 12 כוסות משקה בבת אחת. 

"אז זה רק אני ואתה, הא?" אוח צווח, והתעופף לכתפה של איילין. זו החליטה לרדת לפונדק ולמרר לטום את החיים בכך שהזמינה ממנו עוד "משקה" - כוס שוקו חם.

 כעבור מספר דקות - היא קיבלה את השוקו חם שלה, והתיישבה איתו בחדרה. פרופסור סנייפ, למרות שתכנן להכין אותה באופן יותר נרחב ללימודי להוגוורטס - צמצם את הנושאים שלימד אותה עליהם. אלו כללו רק שיקויים, הגנה מפני כוחות האופל, כישופים ומעט מתורת הצמחים. איילין לא התלוננה על כך - היא מצאה את השיעורים האלה מעניינים למדי. 

מכיוון שהיא מעולם לא פתחה את ספר הלימוד שלה ב"תולדות הקסם" -  החליטה לבחון אותו. מהר למדי היא סגרה אותו - נשיקת סוהרן תהיה עדיפה מהשיעור הזה.  לפחות אסטרונומיה לא היה מקצוע משעמם באותה מידה. 

כעבור מספר שעות של קריאה, איילין ירדה לפונדק לארוחת צהריים. שמה היא הגניבה למרקור חתיכה די גדולה מהשניצל שלה, שאפילו לטעמה של ציפור טרף הייתה יבשה למדי. אחרי מספר נוספות של קריאה - ארוחת ערב. איילין הרגישה כיצד שגרה חדשה מתחילה להסתדר ממש מול עיניה. היא לא אהבה זאת. 

המורה לשיקויים לא חזר באותו ערב - וגם בבוקר למחרת כשדף נוסף נתלש מלוח השנה. איילין ירדה לפונדק לארוחת בוקר - והופתעה מכמות האנשים. היא ציפתה לכך שכמות הלמידים תפחת - מי קונה ציוד לימודים בשבוע האחרון ללימודים? תהתה. 

היא התיישבה בפונדק - וצפתה על נהר התלמידים. ילד מגושם, שמנמן, עם שיער חום בהיר היה מוקף בחברי משפחה שלו כשדיברו עם טום המוזג בקולות רמים. איילין הרימה גבה למשמע שם המשפחה - "לונגבוטום". אף אחד לא שם לב עליה. 

כעבור זמן קצר לאחריהם - הילדה נוספת עברה דרך הפונדק לסמטה. פניה היו מחודדים ומאורכים. היא נבחה על הוריה - אביה שחור השיער והגבוהה, נראה מוכן לציית לכל מילה של ביתו. אמה לעומת זאת עמדה קשוחה מאחוריהם - נובחת מדי פעם על ביתה להתנהג בהתאם לשם המשפחה הנשגב שלהם. איילין גלגלה עיניים. 

איילין הביאה את הצלחת המלכלכת שלה לטום, והילדה במהרה ניצלה את הסיטואציה. 

"או - תראו מי כאן." אמרה הילדה - וסרקה את איילין. איילין עשתה את אותו דבר - היא הכירה ילדות כאלה. אין בה טיפה של שכל, רק רשעות טהורה. איילין נעצה בה מבט - מחכה להערה שאמורה לבוא לאחר מכן. 

"שמעת שיש דבר כזה שמפו?" הצביעה על שערה. 

"פוונסי!" אמה קראה. פוונסי נפנפה את אמה כמו זבוב מציק. 

"וגם - הגלימות האלה לא באופנה כבר עשרים שנה." קהל קטן התווסף לראות על מה המהומה. איילין גיחכה.
"נביחות יפות. אולי בפעם הבאה תנסי לנשוך – זה פחות מביך."  לפני שפוונסי הספיקה לענות, איילין משחררת נביחה קצרה ויבשה – "הב!" 

איילין עלתה במדרגות כאילו לא קרה דבר, משאירה מאחוריה פונדק שלם שנחנק מצחוק כבוש.

***

טום ניגב את הדלפק במטלית בעייפות. השעה הייתה קרובה לחצות. 

הדלת נפתחה וסנייפ נכנס לפונדק. הגלימה השחורה שלו לא התנופפה - היא נתלתה משני צידיו באפיסת כוחות. 

"טום - " בירך סנייפ את המוזג, שכבר החל להכין את המשקה הרגיל שלו. הוא ידע עד כמה המורה שונה אתה שבוע לפני הלימודים. דמבלדור מירר אותם עם ישיבות צוות בלתי נגמרות לפי דבריו היו - 'מיותרות לחלוטין ומקלות על התלמידים'.
“היה לי פה מקרה מעניין בבוקר,” החל לרכל. לסנייפ לא היה באמת כוח לברבוריו של טום. “ליתומה הזו שאתה שומר עליה, לשון חדה כמו להב." 

"איילין?" של סנייפ. "מה היא כבר עשתה?" 

"כלום, רק מחצה את פוונסי פארקינסון מול כל הפונדק. אפילו נבחה עליה, כמו כלב.” צחק טום. 

סנייפ הרים גבה. “באמת?” קולו נשמע אדיש, אבל טום ראה את הניצוץ החולף בעיניו. הוא היה כמעט בטוח - שהמורה היה גאה בילדה הזו. 

"מזכיר לך מישהו?" שאל אותו טום כהניח מולו את המשקה.
“תצפיות לא הופכות לעובדות רק כי הן מצחיקות אותך.” אמר המורה. טום משך בכתפיו וחייך לעצמו — הוא ידע לזהות כשפגע בול.
"אתה עדיין שומר עליה מחר." הודיע. 

"שנינו יודעים כי מי שבאמת שומר על הילדה זה האוח שלך." סנייפ הנהנן באיטיות. 

***

השמרטפות של מרקור המשיכה גם יום למחרת - וכך שגרת יומה של איילין חסרת השיעורים, והכלבים.  

"לכל הרוחות - " צעקה אישה נמוכה, מוצקה, עגלגלה - שיערה האדמוני היה פרוע לכל עבר. למרות שהפריעו לאיילין באמצע ארוחת הבוקר, היא לא כעסה על כך. היא ניסתה להבין איך האישה הופיעה מתוך אח בוערת… 

"שלום מולי - " אמר טום. איילין שישבה על הבר לשם שינוי, שמה לב כי טום חשש מהאישה הזו. היא לא הבינה מדוע - למרות הזעם, פניה היו חמות ואמהיות. 

"שלום טום." קולה הוחלף כמעט מיד לנימה קצת יותר מתורבת. "מצטערת על זה." היא הצביעה על האח בפנים רכות ומתנצלות. 

"שוב בעיות עם התאומים?" שאל המוזג. 

"אתה אפילו לא מבין. ידעת שאפשר למלכד אבקת פלו?" שאלה. 

"לא - " הופתע טום, ולרגע ניסה להבין מה זה אומר. עיניה של איילין קיפצו מדמות אחת לדמות אחרת. "הם עשו את זה בלי קסם?" שאל לבסוף. 

"כן - כי לא קיבלנו מכתב כועס ממשרד הקוסמים." נאנחה. "עכשיו תסלח לי - אלך למצוא את שני המטורללים האלה." 

"אתם מוזמנים לצהריים על חשבוני!" קרא אחריה טום. 

מולי מסובבת את הראש, עדיין עם שיער פרוע מהפלו, ואומרה בחיוך קצר: "טום, זה ממש לא נחוץ… אבל הילדים לא יסלחו לי אם אגיד לא."

הסקרנות ניצחה את איילין - והיא ישבה לאורך כל היום בפינות של הפונדק וחיכתה למשפחה להופיע שוב. כשהם הופיעו - היא לא יכלה שלא להתפעל. הם לא דומים לאף אחד שפגשה - רעשניים, מתואמים ועוקצניים. הם גם היו משפחה גדולה - היא ספרה חמישה ילדים ושני הורים. טום קרקר סביבם כמו תרנגולת מיוחמת - במיוחד מסביב לאם.  היא לא ידעה כי קבוצת אנשים יכולה להשפיע כל כך הפונדק - השיחות הצעקות וצחוק מהשולחן שלהם מילאו את כל החדר כמו אש בוערת. 

האוכל שלה התקרר אך לא היה לה אכפת - מרקור ישמח לאוכל את השניצל הצמיגי בעצמו. 

איילין לא שמה לב מתי התאומים נעלמו והשולחן משפחתם, והופיעו סביב שולחנה - 

"שלום." אמר אחד מהם. 

"שמענו את מתגוררת פה אצל טום." אמר האחר. 

"אני פרד וזה ג'ורג'." אמר הראשון, פרד. 

"המצב מסוכן עבורך." אמר השני, ג'ורג. "את אפילו לא יודעת מה מישהו כמונו כבר עשה לפונדק הזה." 

איילין שהרגישה מנותקת מכל השיחה זו, מצמצה בעיניה בבלבול. "מה עשיתם?" 

"מלקדנו את כל המקום בפצצות סירחון." שניהם לחשו בקול דרמטי מידי.
"מה זה פצצת סירחון?" שאלה. התאומים הרימו כדור עשן ירוק עטוף במעטפת דקה שנראתה כמו עור." היא הנהנה עם חיוך קטן. 

"את לשנה ראשונה?" שינה את נושא השיחה פרד - שאורחים אחרים התיישבו כמה שולחנות מהם. איילין לא ידעה לאיפה העלימו את הפצצה, אך גם לא שאלה שאלות. 

"כן." ענתה. 

"אנחנו בגריפינדור, שנה שלישית. מקווים שתצטרפי לבית האריות." אמרו בהרמוניה, ונעלמו באותה הפתעה. לפתעה פיצוצים קטנים נשמעו מכל עבר - ועשן ירוק החל לצאת מן סדקים. 

"פרד וג'ורג!" צרחה אימם, ותפסה אחד מהם באוזן. האוויר התמלא בסירחון שהם היו הסבר היחידי עליו. בזמן שאמם של התאומים, מולי צרחה עליהם - האב שאב בקסם את שאריות העשן, שכולם יצליחו לאכול את ארוחת הצוהריים שלהם שלי אירועים מיוחדים נוספים. 

מה שבטוח - חשבה איילין, עם השתיים האלה לא יהיה משעמם בהוגוורטס. 

היי -
שוב עישיתי הגייה, אבל יכולתי לפספס דברים. 
אשמח להערות. 

הפרק הקודם		הפרק הבא