תולדות העתיד

"תלמידים ברחבי העולם לומדים להתעתק רק לאחר כמה שנות לימוד. יש סיבה שלא נותנים לילדים קטנים להתעסק עם קסם שיכול - מילולית - לקרוע אותם לכמה חלקים".

אלבוס הקשיב והנהן.

"החלק הקשה ביותר הוא לשמור על הריכוז. עם הזמן הדבר יהפוך אצלך לטבע שני, אבל כרגע - זה האתגר הכי גדול שלך".

דוקאר נעמד בזקיפות, והרים את שרביטו. "עליך לזכור שלושה דברים - כיוון, כוננות, וכוונה. תשכח אחד מהם - ואתה תגוזרר".

אלבוס הצטמרר. 

"כיוון - לאן אתה רוצה להגיע? זה מקום שכבר היית בו בעבר? זה מקום ששמעת עליו? אם כן, יהיה יותר קל לעבור לשם, כי כבר תהיה לך תמונה כלשהי בדמיון".

"כוננות - היה מוכן לתהליך. כשהקסם יוטל, לא תוכל להחזיר אותו לאחור. אתה צריך להתחייב אליו בכל מהותך".

"כוונה - כוון את עצמך למקום שאליו תרצה להגיע. התרכז במקום הזה ובהגעה לשם. אל תשכח שאתה רוצה לעבור בשלמותך, ולכן התרכז גם בלשמור את גופך מחובר, ואל תיתן לדמיון שלך להפריע לך מלהתכוונן ליעד שלך".

אלבוס הרים את ידו, "אתה תוכל לתקן אותי אם אני אגוזרר?"

דוקאר בחן אותו, ואז הנהן "למזלך הוכשרתי בריפוי לפני שעברתי לצד האפל. חשבתי שזה יועיל לי, אבל הזמן הוכיח שיותר קשה למות כשאתה יודע לרפא את עצמך, ו... ובכן, לא נהנה מכאב".

אלבוס הביט באיש הזר הזה, שעם הזמן הפך איכשהו לחברו, וניסה לדמיין אותו... מת. זה הכאיב לו. מדוע שירצה למות?

"ראיתי אותך מביט בעלים ונרגע. הטבעיות של העלה המסתחרר מטה, עזרה לך לשחרר את המתח בגופך. מה שעשית נקרא מדיטציה, ואני רוצה שתשתמש בזה כדי לנקות את ראשך".

אלבוס הרים את עיניו אל תקרת היער, וניסה לאתר עלה שנושר מעץ. היות ורוח קלה נשבה תדיר ביער העמוס, עלה נופל היה מחזה מאוד שכיח, ומהר מאוד הוא הצליח למצוא כמה כאלה. 

דוקאר צדק. הצפייה בהם הרגיעה אותו.

הם תמיד נפלו מלמעלה למטה, לא הייתה שום הפתעה בתנועתם, וחוץ משינוי כיוון אקראי שהביאה הרוח, הקביעות שבהתנהגותם גרמה לו להרגיש שהכל בסדר.

הטבע עובד כמו שהוא אמור לעבוד.

"עכשיו, אני רוצה שתנסה להתעתק לעץ ההוא שם" אמר לו דוקאר בשקט, והצביע לעבר עץ גדול שניצב במרחק כמה מטרים מהם.

"זכור את הכללים. התרכז. אל תיתן לדמיון שלך, או לכל דבר אחר, להסיח את דעתך. נקה את ראשך, ועשה זאת".

הוא הראה לאלבוס את תנועת השרביט הנחוצה, ואחר, התעתק בעצמו אל מתחת לעץ.

אלבוס התרשם עמוקות, כמו בכל פעם שראה התעתקות אמיתית מבוצעת בשלמות למולו.

הוא התאמן על תנועת השרביט, וכשהרגיש מוכן, התרכז בעץ בכל מאודו, הרים את שרביטו, ו.... נעצר.

"מה קרה?" שאל אותו דוקאר, צועק בגלל המרחק ביניהם.

"כלום" השיב לו אלבוס. שום דבר לא קרה.

הוא פשוט פחד.

פחד נוראי וקדמון, שהפעולה הפשוטה הזו תגרום לו לכאב אדיר, ולכן לא הצליח לבצע את הפעולה.

האם הוא כל כך פחדן?

הוא קיווה שהוא אמיץ, אך טעה.

הוא לא יכול לעשות את זה.

אלבוס התיישב בתבוסה על רצפת היער, ודוקאר ניגש אליו.

"קום" הוא אמר לו.

הילד הרים את מבטו, והופתע לראות כעס על פניו של חברו.

"אתה לא יכול לפחד. אין לך את המותרות הזו. אתה צריך לחזור הביתה להורים שלך, ואני צריך לחזור להלך בחופשיות, בלי שחרב תהיה תלויה מעל צווארי. 

בכל רגע שבו אנחנו יחד, מישהו עלול למצוא אותנו, וזה יהיה נפלא בשבילך - אבל זה גם סוף הדרך בשבילי".

"אני מצטער-" ניסה אלבוס להתנצל, אך דוקאר קטע אותו.

"אל תצטער! תפעל!"

אלבוס הרגיש את הדמעות חונקות את גרונו. הוא לא אהב שצועקים עליו. אבל האיש צדק.

הוא הבטיח שישחרר אותו לחופשי אם ילמד אותו להתעתק. אם דוקאר ייתפס בגללו, אלבוס לא יסלח לעצמו.

הוא קם על רגליו.

"התרכז" ציווה עליו דוקאר.

אלבוס נשם עמוקות, והתרכז. הוא נופף בשרביטו באיטיות, מנסה בכל כוחו לחשוב על העץ, על המקום שאליו הוא רוצה להגיע.

הוא ניקה את ראשו.

הוא השתדל מאוד שלא לעצום את עיניו, השתדל שלא לחשוב על שום דבר אחר, ובסיום הנפת השרביט, הרגיש שבטנו נמשכת קדימה.

הכל התערפל והחשיך. האו ניסה לזעוק, אך לא היה לו קול.

ריאותיו נמחצו, ולרגע מפחיד אחד הוא חשב שהוא הניח לעצמו להישאב לאין האינסופי של המוות,

עד שהאוויר התרחב באחת, וראייתו שבה והתמקדה, והוא גילה שאפו צמוד לגזע העץ הגדול.

"עשיתי את זה!" הוא קרא בהלם.

שמח, הסתובב אל דוקאר, שהביט בו לרגע, ואז החניק חיוך.

"בפעם הבאה תשתדל לזכור שגם הבגדים שלך צריכים לעבור".

אלבוס ההמום הביט מטה, ונחרד לגלות שהוא ערום כביום היוולדו. 

דוקאר הסיט את מבטו וצחק בשקט, כשאלבוס המובך רץ בחזרה אל בגדיו ולבש אותם בתנועות מסורבלות. 

"לפחות לא גוזררת. אני שמח שזכרת לקחת את גופך איתך. איך אתה מרגיש?"

אלבוס רכס את מכנסיו וניסה לבחון את גופו.

"שמח, אבל מאוד עייף".

דוקאר הנהן.

"זה מספיק להיום. חוץ מזה שכבר מתחיל להחשיך, ואנחנו צריכים למצוא מקום יבש לישון בו".

אלבוס רצה בכל מאודו להמשיך ולנסות להתעתק, אבל הוא ידע שאם יאיץ במורהו, לא ייצא מכך דבר.

עוד לילה בחושך, אם כך.

הפרק הקודם		הפרק הבא