האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

הפרק שלך

הלילה", הוא אמר בפנים חתומות והמשיך ללכת.
הם מיהרו להשיג אותו וישר התנפלו עליו בשאלות.
"מה הלילה?"
"איך עושים את זה?"
"מה יקרה?"
הם שאלו אחד אחרי השני, עיניהם בורקות מהתרגשות.
סיריוס פתח את הפה לשאול עוד שאלה, אבל רמוס עצר אותו.
"ה..." התחיל רמוס להגיד ובלע רוק. "השתנות שלי.""אני צריך ללכת למרפאה בשעה שמונה, ומדאם פומפרי תיקח אותי לשם."
"מעולה", אמר ג'יימס. "אז נוכל לבוא שם קצת אחרי."
סיריוס הנהן והתחיל להגיד משהו, אך רמוס קטע אותו עוד פעם.
"תקשיבו", הוא אמר בלחץ והכניס אותם לכיתה ריקה שהייתה בדרך.
"אתם בטוחים שאתם רוצים לעשות את זה? אתם יודעים כמה זה מסוכן? אתם יכולים..." הוא התחיל להגיד.
"אנחנו יודעים, רמוס", אמר לו סיריוס בעדינות."וכבר אמרת לנו את זה מיליון פעם וכבר חשבנו על זה מיליון פעם. אנחנו עושים את זה."
ג'יימס הנהן. "לא סתם עשינו את המאמץ הזה, רמוס", הוא אמר. "אנחנו רציניים, אנחנו נעזור לך."
"אבל..."
"בלי אבל. אתה לא תוכל לעשות לנו כלום בתור חיות, חוץ מזה שאנחנו מספיק חזקים כדי להשתלט עליך."
"כן, אני יודע, אבל..." הוא היסס, ונראה כאילו נגמרו לו הטיעונים.
"תראה, אנחנו ננסה לילה אחד, בסדר?" אמר לו ג'יימס בעידוד.
"כן, ואם זה לא ילך, אז לא נעשה את זה יותר, בסדר?" אמר לו סיריוס באותו טון. "תרגע, הכל יהיה בסדר."
רמוס הנהן, עדיין לא משוכנע, אבל לפני שהספיק להגיד עוד משהו ג'יימס הכריז שהם מאחרים לשיעור, והם מיהרו לכיתה של פרופסור בינס.
ג'יימס ישב ליד סיריוס, ובמקום סתם לבהות באוויר או לשחק איקס עיגול או איש תלוי על חתיכת קלף הם עיינו מתחת לשולחן בספר שלקחו מהספרייה על אנשי זאב.
הם הסתכלו על תמונות שלהם, קראו מידע עליהם, ועד השיעור באחרון הם כבר גמרו את כל הספר.
פיטר שוחרר מהמרפאה באותו ערב, ושלושתם ישבו בחדר המועדון, חסרי סבלנות.
להפתעתם, רמוס היה רגוע לגמרי.
בשעה חמישה לשמונה, כשהוא קם כדי ללכת למרפאה, הם הביטו אחד בשני בציפייה, וג'יימס רץ לחדר כדי להביא את גלימת ההעלמות.
הם מיהרו לצאת החוצה, ועמדו במרחק כמה מטרים מהערבה המפליקה.
הם חיכו כמה דקות עד שרא שתי דמוית יוצאות מהטירה.
"זה הם", לחש סיריוס בהתרגשות.
הם התקרבו לערבה המפליקה, ומדאם פומפרי הסתכלה ימינה ושמאלה לפני שלקחה מקל ארוך ולחצה על הסיקוס שבגזע.
"בהצלחה", היא אמרה לו, ואחרי שראתה אותו נכנס למנהרה היא הסתובבה והלכה.
"טוב, פיטר, מוכן?" ג'יימס שאל ברגע שהיא יצאה מטווח שמיעה.
פיטר הנהן, ובשנייה הוא הפך לעכברוש.
ג'יימס ראה אותו יוצא מתחת לגלימת ההעלמות, ומתקרב לערבה המפליקה, שמיד התחילה להשתולל, מצליפה בענפיה לכל עבר.
פיטר לחץ בכפתו על הסיקוס שבגזע, והענפים, שעד עכשיו ניסו להוציא להם את העיניים, חזרו לעמוד, רגועים לגמרי.
ג'יימס וסיריוס עברו מתחת לענפים הגבוהים ודילגו מעל הנמוכים, עדיין תחת גלימת ההעלמות.
הם נכנסו למנהרה, ושם הורידו את הגלימה.
המנהרה הייתה חשוכה לגמרי, ושניהם מלמלו ביחד "לומוס", שרביטיהם נדלקו והאירו את המנהרה האפלה.
ג'יימס כיוון את שרביטו לרצפה, ושם ראה את פיטר מתרוצץ סביבם.
הם התחילו ללכת.
המנהרה הייתה נמוכה, וג'יייס היה צריך ללכת כפוף.
סיריוס, שהיה גבוה ממנו, היה צריך לזחול על ארבע.
לבסוף המנהרה התרחבה, והם הגיעו למין חדר קטן.
קירות החדר היו עשויים עץ, והיו בו כמה רהיטים, כולם מלאים בסימני שיניים ושריטות, וגם כמה שברי עץ, שג'יימס ניחש שהיו פעם רהיטים לפני שרמוס הרס אותם.
היו שם שני חלונות קטנים חסומים בקרשים.
הם ראו את רמוס לרגע, עומד שם מפוחד, אבל אז החליק הירח מבעד לחלון, ואורו הקלוש האיר את החדר.
היה זה המראה המפחיד ביותר שג'יימס ראה בחייו.
עבר ברמוס רעד, ידיו נפרשו לצדדיו, וראשו נזרק לאחור.
גופו גדל וגדל, ואז, בדיוק כמו שג'יימס קרא בספר, הוא הפך לזאב.
הוא היה יכול להראות כמו כלב גדול ותוקפני, אבל עיניו הסגירו אותו.
היו לו עיניים פראיות ואטומות.
רמוס זרק את ראשו לאחור וילל יללה ארוכה.
עבר בג'יימס רעד.
הוא הסתכל על סיריוס, ושניהם השתנו לחיות.
עכשיו רמוס הפנה את מבטו אליהם, והם התקרבו אליו לאט לאט.
הם היו עכשיו כל כך קרובים, עד שסיריו הושיט את כפתו ונגע ברמוס.
רמוס הוריד אליו את עינייו, ונראה היה שהוא עומד להתנפל עליו, אבל סיריוס לא ניתק את עיניו ממנו.
רמוס, במקום לחשוף מולו שיניים, קפא, ובהה בעיניו השחורות והחמות של סיריוס.
נראה היה כאילו סיריוס ממש שידר סביבו רוגע. אפילו ג'יימס הרגיש את זה.
ג'יימס החליט לקחת סיכון.
הוא ידע שמה שלא יהיה, סיריוס יעזור לו, והוא גם יוכל להשתנות בחזרה, לכן, אחרי עוד שנייה של מחשבה, הוא השתנה לבן אדם.
זו הייתה טעות.
סיריוס ראה מה הוא עשה, ובאחת ניתק את עיניו מרמוס.
הוא הסתכל על ג'יימס, שעמד מול רמוס, בלתי מוגן לחלוטין, ונבח נביחת אזהרה.
רמוס כאילו השתחרר מהשפעתו המרגיעה של סיריוס.
הוא חזר להיות זאב פראי.
הוא התקרב אל ג'יימס, שניסה להסתיר את הפחד שלו.
"רמוס, תרגע", הוא אמר לו בקול רגוע. "אתה מזהה אותי, זה אני, ג'יימס", הוא אמר, לא מנתק את מבטו מעיניו.
רמוס עצר והיטה הצידה את ראשו.
"אתה לא תעשה לי כלום, נכון?" הוא המשיך באותו טון.
פתאום ג'יימס ראה בעיניו של הזאב הענק מין זיק של זיהוי, ועיניו הפכו לפחות תוקפניות.
ג'יימס נשם לרווחה, אך ידע שעדיין יש סכנה גדולה.
הוא התקרב אליו עוד קצת, ורמוס לא זז.
"תזהר, בסדר?" ג'יימס אמר לו, ונראה היה לו שרמוס הבין את מה שאמר.
ג'יימס השתנה לאייל, והרגיש הרבה יותר מוגן ככה.
רמוס עדיין עמד קפוא, והיה נראה הרבה יות רגוע.
ג'יימס העיף מבט קצר בסיריוס, והם תקשרו לרגע ללא מילים.
פתאום, בנוסף להתרגשות הבין ג'יימס כמה מסוכן, לא רק להם אלא לכל תושבי הוגסמיד ולרמוס, מה שהם הולכים לעשות, אך הוא סילק את המחשבות מראשו בעזרת הטיעונים שנתנו כל כך הרבה פעמים לרמוס כשהוא העלה את החששות האלו.
סיריוס הלך לכיוון דלת העץ, ופתח אותה בבעיטה.
כל האפשרויות היו פתוחות בפניהם עכשיו.
ג'יימס וסיריוס יצאו החוצה, ורמוס אחריהם.
ג'יימס ראה לרגע גם את פיטר מסתובב על הרצפה סביבם.
הם התחילו ללכת במורד שהוביל מהצריף המצווח לרחוב הראשי בהוגסמיד.
רמוס נראה עכשיו כמעט שליו.
ג'יימס ידע שאם אחד מבעלי החנויות יציץ עכשיו מבעד לחלון, הם יהיו בצרות גדולות.
נראה היה שגם סיריוס חשב ככה, ועברו להלך בסמטאות הצרות יותר של הוגסמיד.
ג'יימס חש התרגשות פרועה.
הם יכולים לעשות ל כך הרבה דברים!
עכשיו הם רק התהלכו ברחובות הנטושים של הוגסמיד, חוקרים, מוקסמים, כל פינה וכל סמטה בעיירה שחשבו שהכירו כל כך טוב.
הם טעו בגדול.
הם גילו מבנים נטושים ואפלים, יער, שהיה ממש בקצה העיירה, מוסתר על ידי הבתים והחנויות, ואלפי גומחות אפלות, שמעולות למחבואים.
הוא לא ידע כמה זמן הם היו שם, מדי פעם דוהרים קדימה, אבל אחד מהם תמיד דאג להיות בקשר עין עם רמוס, להרגיע אותו ולהשתלט עליו במקרה הצורך.
למזלם, לא היה צורך.
הוא היה רגוע, ולא נראה היה שהוא עומד לאבד שליטה.
מתישהו השמיים החלו להתבהר, והירח הטשטש.
אור אפרפר עלה על העיירה.
ג'יימס וסיריוס החליפו מבטים, והסתכלו על רמוס בדיוק בזמן כדי לראות אותו משתנה בחזרה, לא לפני שילל יללה אחת אחרונה.
הוא הפך בחזרה להיות בן אדם, חיוך ענק מרוח לו על הפרצוף.
"וואו!" הוא אמר. "זה היה... זה היה פשוט מדהים."
ג'יימס סיריוס ופיטר השתנו גם הם בחזרה לבני אדם.
רמוס פתח את הפה, אבל סיריוס עצר אותו והסתכל סביבו בבהלה.
"איפה אנחנו?" הוא לחש. "יכול לקחת לנו שעות לחזור חזרה", הוא אמר, שמץ פניקה בקולו.
"נראה לי איכשהו שהצעדים שלנו כבני אדם יהיו קצת יות איטיים מאשר כלב ענק או אייל או זאב",
רמוס הנהן, החיוך נמחק מפניו."ואסור שיראו אותנו", הוא הוסיף.
"אל תדאגו", ג'יימס אמר בחיוך. "סיריוס ואני יכולים להשתנות בחזרה", הוא אמר להם, וידע מה הם יגידו.
"ומה עם רמוס?" סיריוס שאל. "הוא לא ממש יכול להשתנות בחזרה", הוא אמר בציניות.
"לא", אמר ג'יימס וחייך, "אבל הוא יכול לרכב עלינו, לא?" הוא הסתכל על סיריוס, שהנהן באיטיות.
"כן, אני מניח שכן", הוא אמר.
"נו מעולה! זה יקח לנו כמה דקות ככה", הוא אמר בהתלהבות.
"רמוס, מה אתה אומר?" סיריוס שאל אותו.
"אהה... אתם בטוחים שאתם יכולים?" הוא שאל אותם בהססנות.
"זאת אומרת, אתם לא ממש אמורים להחזיק בני אדם על הגב, לא? אולי אני יותר מדי כבד", הוא אמר.
"טוב, חייבים לפחות לנסות, לא?" אמר ג'יימס בהיגיון. "אין לנו רעיון יותר טוב, נכון?" הוא שאל והסתכל על חבריו.
רמוס נד בראשו.
ג'יימס וסיריוס הסתכלו אחד על השני לשנייה, ואז השתנו.
הוא ראה את רמוס מתקרב אליו.
הוא התכופף קצת, כדי להקל עליו.
רמוס הניף רגל אחת מעליו, ואז ג'יימס הרגיש את משקלו על גבו.
הוא היה כבד, בזה לא היה ספק, וגם מאוד לא נוח, אבל ג'יימס ידע שהוא יכול לעשות את זה.
הוא הסתכל על סיריוס, שהחזיר לו מבט חרד והנהן, ואז סימן לפיטר.
פיטר ניגש לסיריוס, שהיה צריך להתכופף אפילו יותר, כי פיטר היה כל כך נמוך.
הוא עלה על גבו, וסיריוס התיישר. נראה היה שהיה לו הרבה יותר קל מאשר לג'יימס.
הוא התחיל לרוץ וג'יימס אחריו.
הוא רץ הרבה יותר לאט, מרגיש את משקלו של רמוס על גבו.
"ג'יימס, בטוח שזה בסדר?" הוא שמע את רמוס שואל. ג'יימס הנהן, למרות שזה היה מאוד לא נוח.
הם הגיעו בחזרה לצריף המצווח אחרי בערך רבע שעה, ושם ג'יימס וסיריוס  השתנו בחזרה.
גבו של ג'יימס היה תפוס מאוד, והוא עיסה אותו עם כף ידו.
"תקשיבו, אתם לא מבינים כמה זה היה שונה", אמר להם רמוס כשהתחילו לעשות את דרכם חזרה דרך המנהרה.
"זאת אומרת, אני כמעט לא זוכר כלום מההתחלה, כמו בכל פעם", הוא דיבר מהר ובהתלבות.
אבל אני זוכר שראיתי אותכם. רציתי להתנפל עליכם ולתקוף אותכם, אבל אז סיריוס הסתכל עליי, וכמעט זיהיתי אותו, וזה עצר אותי, ואז כשראיתי אותך משתנה, ג'יימס, כבר כמעט התנפלתי עליך ונשכתי אותך", הוא עצר לרגע, רעד עובר בגופו, בדיוק כמו שעבר גם בג'יימס סיריוס ופיטר.
ג'יימס לא רצה אפילו לתאר לעצמו מה היה קורה אם הוא היה נושך אותו.
"בכל מקרה", הוא אמר וניער את ראשו, כאילו רצה להוציא ממנו את המחשבות האלה.
"ממש לפני שהגעתי אליך שמעתי את הקול שלך, וזה עורר אותי לגמרי."
הוא המשיך לספר להם מה הרגיש בכל רגע ורגע גם כשעשו את דרכם חזרה לטירה מתחת לגלימת ההעלמות וגם כשכבר נכנסו למיטה.
ג'יימס נרדם כשבראשו היללה המצמררת של רמוס, וחלומותיו מלאים באנשי זאב, דם, שיניים, והרבה צרחות.

ג'יימס, סיריוס רמוס ופיטר היו מורגלים בלילות ללא הרבה שינה, אבל זה באמת היה מעייף.
הם לא יכלו אפילו לקיים שיחה בדרך לארוחת הבוקר, אחרי שישנו בערך שלוש שעות, מרוב שארבעתם פיהקו כל כך הרבה.
ג'יימס לא זכר כלום ממה שלמד באותו יום, וידע שזה ממש לא טוב, אבל פשוט לא היתה לו שליטה על זה.
אחרי השיעור האחרון, לפני ארוחת הארב תפסו ארבעתם תנומה טובה והרגישו הרבה יותר טוב.
ג'יימס בכלל לא בילה עם לילי היום, וניסה לחשוב על תרוץ שיוכל לתת לחבריו למה הוא לא יחזור לחדר המועדון בערב, וילך במקום זאת לבלות עם לילי באת הפינות השקטות של בית הספר.
הם עברו בדרכם על פני חבורת בנות, בהם הייתה גם כמובן, לילי, וגם- מאז הריב שהיה לה עם סיריוס הוא התחיל לשים לב אליה, אליסון.
"היי אלי", אמר לה ג'יימס ביהירות כשעברו על ידן.
"תפסיק לקרא לי אלי", היא אמר בעצבנות."במקום זה תתרכז יותר כשהמורים קוראים לך, לפני שיורידו לגריפינדור עוד נקודות", היא אמרה, וג'יימס ידע שהיא מתכוונת למה שקרה בשיעור שינויי צורה, כשפרופסור מקונגל פנתה אליו שלוש פעמים והוא לא ענה לה, ואז היא נגשה אליו, ומסתבר שהוא נרדם. פרופסור מקונגל, בצדק, הורידה לגריפינדור עשרים נקודות.
הוא האדים מרוב כעס ופתח את פיו להגיד משהו, אבל היא כבר הלכה.
"אתם יודעים מה צריך לקרות?" הוא אמר להם, מדוכדך, כשהמשיכו בדרכם.
ג'יימס הניח שזו שאלה רטורית ולא ענה.
"צריך להיות איזו מסיבת תחפושות, כמו בסרטים המוגלגיים המפגרים האלה", הוא התחיל להגיד, והסביר כשראה את מבטיהם המבולבלים של חבריו.
"יצאתי פעם עם מוגלגית", הוא אמר באדישות. "אמא שלי לא אהבה את זה", הוא חייך חיוך זדוני, וג'יימס ידע שהוא עשה את זה כדי לעצבן את המשפחה שלו.
"אז היא לקחה אותי לראות סרט באיזה קולנוע מוגלגי", הוא המשיך.
"בכל מקרה, היתה שם איזו מסיבת תחפושות, ואיכשהו, למרות שהייתה להם בערך פיסת בד על העיניים, הגיבורים, שלא סבלו אחד את השני לא זיהו שזה הם, והם רקדו ביחד, וכמובן שבסוף הם גילו מי זה מי, וגילו שהם בעצם מתים אחד על השני, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", הוא סיים וגלגל עיניים."כאילו שמשהו כזה יכול לקרות במציאות."
ג'יימס ורמוס נצערו באמצע ההליכה והסתכלו אחד על השני.
"אתה חושב מב שאני חושב?" הוא לחש לו, ורמוס הנהן...

לקח לי מלא זמן להלות את הפרק ואני ממ שמצטערת אבל הייתי ממש עסוקה כל השבוע
תגיבו ותנו ביקורות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא