הפעם השלוש מאות חמישים ושמונה

ממש ממש השתדלתי לעשות פרק ארוך! אני מקווה שיצא בסדר.

מוקדש ללי פופ!

________________________

"אני אידיוט," ג'יימס צנח על המיטה שלו בעגמומיות.

"הללויה!" קרא רמוס. "עכשיו אני רק צריך לגרום לסיריוס להגיד את זה ואני מסודר עד לשנה הבאה."

ג'יימס קבר את פניו בכרית.

"הייתי נעלב, אבל אני יותר מדי שמח מכדי להיעלב," אמר סיריוס.

ג'יימס השמיע אנחה קולנית.

"תירגע מר עצבים," אמר סיריוס. "אלה חדשות משמחות גם בשבילך. פרופסור מקגונגל אישרה לנו לערוך את המבחנים לקבוצת הקווידיץ' בשבת הקרובה. היא פינתה לנו את המגרש לכל היום."

ג'יימס הסתובב והביט בסיריוס. "אפילו קווידיץ' לא יכול לעודד אותי עכשיו."

סיריוס השתנק בתדהמה והניח את ידו על ליבו.

אפילו רמוס ופיטר הרימו גבה.

"קווידיץ' לא מעודד אותך?" שאל פיטר בחוסר אמון.

"וואו, אני מרגיש את העולם עושה סלטות ונשאר הפוך," אמר רמוס.

"באמת ג'יימס! ככה לא יאה לקפטן קבוצת הקווידיץ' לדבר!" חיקה סיריוס את טון דיבורה של אימו של ג'יימס, אותו למד להכיר טוב בקיץ האחרון.

"מה נסגר איתך?" רמוס התיישב על קצה המיטה שלו.

"לילי."

"לא עוד פעם!" רמוס קם מהמיטה ונעמד ליד סיריוס.

"בנאדם, מתי כבר תתגבר עליה?" שאל סיריוס.

"מתי אתה תאזור אומץ להציע למליסה לצאת איתך?" ירה ג'יימס בחזרה.

"אאווץ'!" אמר סיריוס. "נקודה רגישה. קח צעד אחורה."

"אני לפחות הצעתי לילי לצאת איתי," אמר ג'יימס והזדקף במיטתו. "לך לא היה אומץ להציע למליסה, אז יצאת עם שלושים אחרות."

"זה כל כך לא נכון!" אמר סיריוס.

"כן זה כן נכון," העיר רמוס.

"על תתערב," אמר סיריוס ופנה בחזרה אל ג'יימס. "אתה יודע מה? מחר בבוקר אני אשאל אותה."

ואז רק אני אשאר לבד וממורמר," אמר ג'יימס וצנח בחזרה אל המיטה.

"אתה לא תהיה לבד," אמר רמוס. "גם לי ולפיטר אין חברה."

"כי אתה חנון והוא נמוך," אמר ג'יימס.

"לילי גורמת לך להיות מאד לא נחמד," ציין פיטר.

"פיטר עלה על נקודה חשובה," אמר רמוס. "אני מונע ממך להסתבך בצרות, כדאי שתתחיל להתנהג יותר בנחמדות."

"זה ממילא לא מצליח לך," העיר סיריוס.

רמוס ירה בו מבט שיכול להפחיד היפוגריפים.

"אני פשוט אשב לי כאן בשקט," סיריוס התכווץ והתיישב על מיטתו.

"אתן שניכם צריכים לעשות משהו נגד ההתאהבות הזאת," אמר רמוס. "ובינתיים, אני אנסה להנות מלילה שקט לפני הירח המלא."

"אוי, נכון! יש ירח מלא מחר!" קרא ג'יימס.

"אני שמח לראות כמה אני חשוב לכם," אמר רמוס.

"לא ששכחתי או משהו," אמר ג'יימס.

הוא נכנס לשירותים כדי להחליף לפיג'מה.

"ג'יימס, אני חושב שכדאי שתרד למטה," קולו של רמוס בקע מבעד לדלת הסגורה של השירותים בזמן שג'יימס צחצח שיניים.

"מה קרה?" שאל ג'יימס כשסיים לשטוף את פיו.

"זאת לילי," אמר סיריוס. "מתפתח שם ריב די רציני."

ג'יימס זינק החוצה וירד לחדר המועדון.

לילי עמדה שם, ומולה פרופסור דמבלדור, ואיתו נערה שג'יימס לא הכיר.

"פטוניה, בבקשה," מלמלה לילי והניחה יד על זרועה של הילדה.

"זאת אשמתך," פטוניה ניערה את ידה של לילי. "הכל בגלל עולם הקסמים המטופש שלך. בגללך הם מתו. זאת לא סתם מאפיה, לילי. הם היו קוסמים."

ג'יימס הבחין בנערים ונערות שנראו כאילו הם הרגע התעוררו משינה מתבוננים כמוהו בנעשה.

פרופסור דמבלדור התבונן סביבו. "אני חושב שכדאי שנעביר את השיחה הזאת למקום אחר."

"אני לא רוצה לדבר איתה," אמרה הנערה ששמה פטוניה. "הגעתי רק כדי להגיד לה מה קרה. אני לא רוצה לראות אותה יותר בחיים."

פטוניה יצאה מחדר המועדון.

"טוני! חכי!" לילי רצה אחריה.

"אין מה לראות כאן," אמר פרופסור דמבלדור. "חיזרו למיטות."

כל התלמידים שהביטו בנעשה בהתעניינות עלו בחזרה במעלה המדרגות אל מיטתם, ופרופסור דמבלדור יצאה מחדר המועדון.

"מה קרה?" ג'יימס תפס את אליס בשרוולה לפני שהיא הספיקה לחזור למגורי הבנות.

"ההורים של לילי נהרגו בהתקפה מכוונת של אוכלי המוות," אמרה אליס. "אתה יודע מי מנסה לנקום בלילי."

"ומי זאת הפטוניה הזאת?" שאל ג'יימס.

"אחותה של לילי," אמרה אליס. "היא היחידה ששרדה, כי היא לא הייתה בבית. פרופסור דמבלדור הזמין אותה לכאן כדי שהיא תספר ללילי מה קרה."

שתיקה השתררה במשך כמה שניות. ג'יימס היה המום מכדי לדבר.

"אתה מוכן לעזוב את החולצה שלי כבר? אני רוצה לעלות למגורי הבנות," אמרה אליס.

"מצטער," אמר ג'יימס ושחרר את שרוול הכותונת של אליס.

"אל תדאג ג'יימס," אמרה אליס. "לילי תהיה בסדר. אנחנו נעזור לה."

"אנחנו חייבים להיפטר מהסימנים האלה," אמר ג'יימס. "אם וולדמורט יתפוס אותה..." הוא לא השלים את המשפט.

"היא לא מוכנה שנעביר אותם אלינו," אמרה אליס. "מה עוד אנחנו יכולים לעשות?"

"עדיין יש לי את הכישוף שיכול להעביר את הסימנים למישהו אחר," אמר ג'יימס. "אני פשוט צריך למצוא את הזמן המתאים בשביל לפעול."

"תראה ג'יימס," נאנחה אליס. "אני לגמרי מסכימה איתך. אנחנו צריכים לעשות משהו. אבל עדיף שלא נתערב כרגע. דמבלדור הצליח לגרום לעיקוב להיחלש כל עוד היא בהוגוורטס וסביבתו. כרגע היא בטוחה."

"אבל היא לא תוכל להישאר בהוגוורטס לנצח," אמר ג'יימס.

"אני יודעת," אמרה אליס. "פשוט תבטיח לי שלא תגיב בינתיים. אנחנו עוד נחשוב על משהו."

"בסדר," אמר ג'יימס. "אני מבטיח."

אליס הנהנה ועלתה למגורי הבנות, משאירה את ג'יימס להרהוריו.

"פטוניה, חכי!" לילי רצה אחרי אחותה, שהתרחקה ממנה בצעדים מהירים.

"מה?" שאלה פטוניה. "מה את רוצה?"

"אני רוצה שתקשיבי," בעיניה של לילי עמדו דמעות. "האיש שהרג את ההורים שלנו באמת היה מעולם הקוסמים, ויש לך את כל הזכויות להאשים אותי בזה, אבל-"

"אז אני מנצלת אותם!" פטוניה הסתובבה לעברה בכעס. "אני מאשימה אותך."

"פטוניה, הוא חטף אותי. הוא מטורף. לא ידעתי מה הוא יעשה," אמרה לילי.

"למה את מתכוונת?" שאלה פטוניה.

"האיש שהרג את אמא ואבא," אמרה לילי. "אנחנו לא נוהגים להגיד את השם שלו. הוא חטף אותי, ואחרי שברחתי הוא הרג את אמא ואבא. כנראה כנקמה."

"אז מה את רוצה שאני אגיד?" אמרה פטוניה. "את עדין אשמה. אני שונאת אותך!"

"טוני, בבקשה!" אמרה לילי. "בבקשה תסלחי לי! אני אעשה הכל."

"אני לא רוצה לסלוח," אמרה פטוניה. "אני לא רוצה קשר לא אליך, ולא אל העולם המטורף שבו את חיה. אני לא רוצה שום חלק מזה."

"פטוניה," התחננה לילי. "את האדם היחידי בכל העולם שנשאר לי. בבקשה אל תעזבי אותי."

פטוניה הביטה בה בשתיקה.

לפתע היא התחילה לבכות, והיא ולילי נפלו אחת על צווארה של השנייה.

"אני כל כך מצטערת פטוניה. את לא מבינה עד כמה," לחשה לילי.

פטוניה פלטה יללה.

"אני אתרחק ממך, ואעשה כל מה שאני יכולה כדי שאת לא תפגעי, בסדר?"

פטוניה הרחיקה את עצמה מלילי והביטה בה, ידיה עדין מונחות על כתפיה של לילי.

"זה בלתי נמנע, נכון?" היא שאלה.

"מה בלתי נמנע?"

"שאנחנו נתרחק," השיבה פטוניה. "את חיה בעולם שלך, שכולל קסמים ומטורפים כמו האיש שהרג את אמא ואבא, עולם שאני שונאת. ואני חיה בעולם... בעולם רגיל. ועכשיו אנחנו נפרדות."

"אז זהו זה?" שאלה לילי. "כאן אנחנו נפרדות?"

"לא," אמרה פטוניה. "אנחנו נפגש בהלוויה של..." היא בלעה את רוקה. "שלהם, ובטוח שנפגש שוב, אבל זה לא יהיה אותו דבר."

היא שלפה מכיסה מעטפה מקומטת והושיטה אותה לילי.

"מה זה?" שאלה לילי.

"הזמנה לחתונה," אמרה פטוניה. "אני יודעת שזה לא בדיוק הזמן המתאים, אבל..."

היא לא סיימה את המשפט. לא היה צורך.

לילי פתחה את המעטפה. "את זאת שמתחתנת?" היא הביטה בפטוניה בפליאה. "פטוניה זה מטורף! את רק בת תשע עשרה!"

"ואני מספיק גדולה בשביל להחליט כזה דבר," אמרה פטוניה.

"אבל טוני-"

"אני לא רוצה לדבר על זה!" קולה של פטוניה על בכמה טונים. "את לא אמא שלי. כבר אין לי אמא ואת לא תגידי לי מה לעשות!"

"אמא לא ידעה על זה, נכון?" שאלה לילי בשקט.

"זה לא משנה מה אמא ידעה, או לא ידעה. הודות לך, זה כבר לא ישנה לעולם," אמרה פטוניה.

לילי נרתעה לאחור.

"תבואי, או שלא תבואי, זה כבר לא משנה," אמרה פטוניה. "פשוט תניחי לי."

פטוניה הסתובבה והתרחקה לאורך המסדרון.

לילי עמדה לרוץ אחריה, אבל יד הונחה על כתפה ועצרה אותה.

"אני חושב שכדאי שאקח את אחותך הביתה," אמר פרופסור דמבלדור.

לילי השפילה עיניים ולא השיבה. פרופסור דמבלדור הסיר את ידו מכתפה וצעד בעקבות פטוניה.

"איך את מרגישה?" אליס הגיחה מאחורי אחד השטיחים שעל הקיר. "עקבתי אחרי דמבלדור וחיכיתי עד שהוא ילך," היא הסבירה בתגובה למבטה השואל של לילי. "לא צוטטתי לכן"

לילי התיישבה על הרצפה, ובפעם השנייה באותו היום היא הרגישה שהיא עומדת להישבר.

אליס התיישבה לידה.

"הבאתי טישו," היא אמרה ונתנה ללילי טישו מקומט.

לילי לקחה ממנה את הטישו וקינחה את אפה ברעש.

"אני מוכנה להתערב על שלושה גוזים שפטוניה שונאת אותי," היא לחשה.

"אני בטוחה שזה לא נכון," אמרה אליס.

"זה כן נכון," אמרה לילי.

היא הניחה את ראשה על כתפה של אליס ונתנה לדמעות להחליק במורד פניה.

"אני טיפשה," אמרה לילי. "זה הכל באשמתי."

"זאת לא אשמתך, לילי," אמרה אליס.

"זאת כן."

"זאת, לא. אני לא מוכנה לנהל את הדיון הזה. זאת לא אשמתך."

אליס עזרה לילי לקום, ושתיהן הלכו לחדר המועדון בשתיקה.

"הכל יהיה בסדר לילי," אמרה אליס אחרי שלילי התלבשה ונכנסה למיטתה. "את תראי. הכל יהיה בסדר."

______________

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא