לא יכול בלעדיה

פרק 11 - יוסטון, יש לנו בעיה

אנגליה, טירת "חוד הזהב", שנת ההיפוגריף של הקוסמים

ג'יימס קם בתחושה קלילה וכיפית. היום יום שישי, היום האהוב עליו. חיוך ענק היה מרוח לו על הפרצוף, והוא לא התאמץ במיוחד להוריד אותו. זה לא חשוב למה היה שם, אבל הוא פשוט היה. עובדה. הוא צחצח שיניים במהירות, וירד לארוחת הבוקר. בעוד הוא מורח ריבה על הלחם שלו, התגנבה לילי מאחוריו.

"בו!" צעקה בשובבות.

"אימאל'ה." אמר בקול אדיש ובשעשוע.

"זה לא הבהיל אותך?" שאלה באכזבה.

"לא, את לא ממש טובה בזה."

"כמובן. תן לי לנחש – אתה טוב."

"לא הייתי מגדיר את זה ככה."

"ברור שלא." אמרה בסרקזם.

"את יודעת מה הבעיה שלך?" שאל ברצינות.

"מה הבעיה שלי, דוקטור? לא! אל תגיד לי! דוקטור, עוד כמה זמן נשאר?" היא אמרה בדרמטיות משעשעת בעוד היא מתיישבת מולו. גם היא קמה הבוקר בתחושת קלה ונוחה, באופן די מוזר.

"זה לא מצחיק, אוונס. אני רציני. את עדינה מידי, ולוגית מידי. תפעלי לפי הרגש לא לפי ההיגיון." הוא אמר, ונגס מהלחם שלו. לילי הרהרה במה שג'יימס אמר לה.

"היי, ליל." אמר אמט מאר, כשהוא מתקרב אליה, במתיקות מעוררת בחילה.

היא התעשתה מחלומה והזעיפה את פניה. "אל תקרא לי ככה." רטנה.

"מה הבעיה בזה?" שאל והתיישב לידה. הוא נתן לה נשיקה קטנה על הלחי. מוזר, הלחי שלי לא בוערת כשהוא עושה את זה.

"אה, ליל, לא סיפרת לו? היא שונאת שקוראים לה ככה." אמר ג'יימס בהתגרות.

"נכון מאוד. לכן אתה לא קורא לי ככה יותר בחיים, או שתמצא את עצמך מריח את הפרחים מלמטה." אמרה באיום.

"אבל פוטר הרגע קרא לך ככה!" הצטדק. לילי התעלמה. 

"ג'יימס, ג'יימס!"

"הו, היי הארי." אמר ג'יימס בחום.

"אתה חייב לאמן אותי היום." אמר הילד בפחד.

"למה?"

"כי מחר יש לי אימון לקראת משחק! בעוד שבוע יש משחק נגד השכבה מעל!" אמרה בהיסטריה.

"אני מניח שאני יכול להעביר את האימון להיום. זה יום יחסית קצר מבחינת שיעורי לימוד." הרהר.

"יופי! ג'יימס, אתה הכי גדול!" הוא צהל.

ג'יימס חייך. "תהיה היום בשלוש בדשא. נאמן אותך להיות המחפש הכי טוב שקיים." הארי חייך חיוך גדול ומאושר, והלך לדרכו בעוד הוא מקפץ מצד לצד. בזמן הזה, רוונה וגריפינדור נכנסו לאולם, כשאחריהם גל לחישות נדהמות עובר בין התלמידים. הם נכנסו, מחזיקים ידיים, כשרוונה מתעלמת ממבטי השנאה שהופנו לעברה מבנות הטירה השונות. הם התיישבו מול ג'יימס ולילי, שבאופן די חשוד לא נראו מופתעים כלל.

"אני שמחה בשבילכם." אמרה לילי.

"תודה." חייכה רוונה. דלתות האולם הגדול נפתחו שוב, ולתוך האולם נכנס סאלזר סלית'רין. הוא היה נראה נורא. שערו הבלונדיני היה סתור, גבו שפוף, כתפיו שמוטות, והוא היה חיוור ומדוכא.

"מה קרה לך?" שאל גודריק בדאגה.

הוא הסתכל על ידה של רוונה שהייתה שלובה בתוך ידו של גודריק. "כלום, ממש שום דבר." השיב בעצבנות. גודריק הזעיף את פניו, אבל שתק. לאורך כל הארוחה, שסאלזר מיעט להשתתף בה, היה שתקני, מתבודד וסגור מהרגיל. הוא כמעט שלא אכל, ואם אכל זה רק כיוון שגודריק הכריח אותו לעשות כן. תקראו לזה  אינטואיציה נשית או חדות הבחנה, זה לא באמת משנה, אבל לילי שמה לב שסאלזר זרח מעט כשרוונה שאלה לשלומו. החבורה אכלה בזריזות, ופנו לשיעורי הלימוד שלהם. בעיני ג'יימס, שהשתוקק שתגיע השעה שלוש, כיוון שזו תהיה הפעם הראשונה שישחק בקווידיץ' ובכלל יעוף על מטאטא מאז שהגיעו לכאן, היום עבר בהמתנה מייסרת. זה הרגיש כאילו מישהו, מישהו שאם היה מגיע לידיו של ג'יימס היה חוטף ממזמן "אבדה קדברה", מתח את היום והאט את הזמן. השיעורים פשוט לא עברו. אבל כשהם סוף כל סוף עברו, והגיעה השעה שלוש, ג'יימס זינק ממושבו עוד לפני נתינת השיעורים בידי פליקר פושנס, המורה  לשיקויים, הוא כבר ישלים אותם מאוחר יותר מלילי, ויצא במהירות אל החצר הגדולה של הטירה. הארי חיכה לו שם, נרגש. הוא החזיק מטאטא קטן ומרופט, שהיה מבייש גם את הקוסם הגרוע ביותר בקווידיץ' בעולם, אבל להגנתו של הילד, זו הייתה שנת 1134 המוגלגית, פלא שידעו בכלל מה זה מטאטא.   

"טוב, הארי, אז אתה מוכן לשיעור קווידיץ' הראשון שלך?" שאל ג'יימס. הילד הנהן בחוזקה, מעט מידי מהדרוש. "טוב, אז קדימה. בוא נראה איך אתה עף." הארי הסתכל עליו במבט מבולבל, ועלה על המטאטא תוך שהוא רוקע ברגלו על מנת שהוא יעוף. המטאטא בהחלט עף, אם שלוש שניות ועשרים וחמש מאיות נחשבות כזמן תעופה. ג'יימס נאנח. זה יהיה קשה יותר משחשב. "טוב, תראה, ילדון. אתה לא תוכל לתפוס את הסניץ' אם לא תדע לעוף על מטאטא. תנסה שוב." הארי עלה על המטאטא, שוב, והפעם החזיק מעמד לפחות חמש שניות, עד שהמטאטא נחת על הקרקע. ג'יימס הורה לו לנסות שוב, ושוב, ואף הסביר לו מידי פעם מה הטעויות שלו, ואיך משתמשים במטאטא. לדוגמה, קל מאוד ליפול, אם אתה לא מאזן את המטאטא בעזרת משקל הגוף שלך והידיים, או מורה לו לאן ללכת, בעזרת תנועות והטיית הגוף. כשלילי הגיעה לחצר, בסביבות השעה ארבע וחצי בערך, הארי הסתובב מסביב החצר בעזרת המטאטא, כשג'יימס מעודד אותו ומחייך חיוך גאה. היה לה מאוד משעמם בחד המועדון, כי היא סיימה כבר את כל השיעורים לארבעת הימים הקרובים, כל השיעורים שהיו להם למעשה, ולכן העדיפה לצאת לחצר ולנשום קצת אוויר צח, ובאותה הזדמנות לצחוק קצת על פוטר ועל האובססיה שלו לקווידיץ'. לצערה, ולהפתעתה, הוא היה מורה טוב. היה לו חיבור טוב מאוד עם ילדים קטנים, במיוחד עם כאלו שקראו להם הארי, היו בעלי עיניים ירוקות, והיו בעלי חיבה עזה, שלא ניתנת להכחשה, לקווידיץ'. 

"אני רואה שהצלחת ללמד אותו לרכב על מטאטא." אמרה לעברו.

"שלום גם לך אוונס, שלומי מצוין, תודה ששאלת. וכן, הצלחתי. אני חייב להודות שזה לא היה פשוט כמו שחשבתי."

"אז איך באמת הצלחת?"

"הוא פשוט לא ידע כמה כללים בסיסיים מאוד בתעופה על מטאטא."

"כמו למשל?" שאלה בסקרנות.

"בוא נראה.. למשל, כשאתה עולה על מטאטא צריך לאזן את משקל הגוף שלך על המטאטא, וכדי לשלוט בכיוון שהוא עף, צריך לשלוט בהטיית הגוף."

לילי עיקמה את אפה. "זה נשמע קשה יותר משחשבתי."

"אף פעם לא עפת על מטאטא?" שאל בחוסר אמון. איך היא מסוגלת? אם הוא היה יכול, הוא היה גר על מטאטא.

"טוב, רק בשיעור תעופה הראשון בשנה הראשונה." הודתה. לסתו של ג'יימס נפלה בחוסר אמון, ולילי צחקה בשעשוע. "כדאי שתסגור את הפה, עוד יכנסו לך זבובים לשם."

"שיכנסו, ויקימו שם מושבה מצידי. אני פשוט לא מאמין שאף פעם לא עפת על מטאטא חוץ מהשיעור הראשון!" אמר באי אמון. לילי משכה את כתפיה בהכנעה.

"ווהו!" צעק הארי, שבדיוק נחת עם המטאטא שלו לידם.

"כל הכבוד, ילדון!" אמר לו ג'יימס בגאווה.

"כן, הארי, היית ממש טוב." חייכה לילי.

הארי חייך חיוך גדול, כזה שהילדים הקטנים שומרים לחנות "דובשנרייה" או לקווידיץ', אחד מהשניים. "ג'יימס, אני מוכן לשלב השני. איך תופסים את הסניץ'?"

"אוקי, זה האמת קצת יותר מסובך. אתה חייב להיות ממוקד בסניץ' עוד מתחילת המשחק. אתה חייב להיות מרוכז מאוד, ולחפש כדור זהוב וקטן. כשאתה מוצא אותו, אתה חייב למהר עם המטאטא, לעוף הכי מהר שתוכל, ולתפוס את הסניץ' לפני שהמחפש של הקבוצה השנייה תופס אותו." הארי הנהן בהבנה. הוא עלה על המטאטא, כשג'יימס שחרר את הסניץ'. הכדור הקטן שוחרר לאוויר וטס במהירות בחצר הגדולה. הארי מצמץ מעט, אבל מיהר לנווט את המטאטא אחרי הכדור הזהוב הקטן. "הנה הוא שם." מלמל ג'יימס. הוא כבר מצא את הסניץ'. כעבור כמה ניסיונות, שרובם הסתיימו בכישלון ובכמה חבורות וסחרחורת מצידו של הארי ג'ונס, הוא הצליח למצוא סוף, סוף את הסניץ'. קריאת ניצחון נשמעה מפיו, בעוצה כזו שגם יושבי הכפר הסמוך לטירה יכלו לשמוע אותה. הוא נחת על האדמה באושר, מחזיק את הסניץ' הזהוב, שפרפר בידו.  

ג'יימס חייך אליו חיוך גאה. "כל הכבוד, ילדון! אתה עכשיו, באופן רשמי, מחפש, ואחד הטובים שיצא לי לראות!" הוא פרע את שערו החום בחביבות. הארי חייך אליו חיוך מאושר. הוא נפרד מלילי וג'יימס בטענות שהוא חייב ללכת לכולם, ולהשוויץ במאמן הגדול שלו. ג'יימס גירד את עורפו במבוכה, ולילי וג'יימס הלכו אל חדר המועדון.

בערב, לאחר ארוחת ערב מדוכאת מצידו של סאלזר, עליזה מצידו של הארי, ואוהבת מצידם של רוונה וגודריק, ישב ג'יימס בחדר המועדון והכין שיעורים. השעה הייתה די מאוחרת, חדר המועדון היה די ריק.

"שלום, ג'יימס."

"היי, הארי." אמר בחביבות.

"אתה מכין שיעורים, נכון?"

"כן, בתולדות הקסם."

הילד הנהן בהבנה. "אני האמת שונא להכין שיעורים. קווידיץ' עדיף." אמר.

"אני מסכים איתך. אתה יודע מה? אני לא מכין את זה עכשיו. עכשיו אנחנו הולכים לעשות שיחה של גברים." אמר בשעשוע כשהוא משליח את השיעורים לתיק.

"מה זאת אומרת 'שיחה של גברים'?" שאל הארי בחשד.

"אתה יודע, שיחה של גברים. קווידיץ', בחורות.." אמר לו. הארי עיוות את פניו. ג'יימס צחק. "אני צוחק. אני אשמח לדוגמה, להכיר אותך יותר. בוא נראה.. בן כמה אתה?" שאל בסקרנות. פניו של הארי השתנו מנגעלות למדי, למחויכות, והוא התיישב ליד ג'יימס.  

"אני בן שמונה." אמר הילד בגאווה.

"באמת?" הופתע ג'יימס. הילד הנהן. "ומה עם ההורים שלך?" הוסיף.

הארי הרכין את ראשו. "אין לי. הם.. הם מתו ב.. בתאונה." סיפר בעצב.

"אני מצטער, הארי. לא ידעתי." אמר ג'יימס בהבנה מצערת.

"זה בסדר, אני כמעט לא הכרתי אותם. אני גר עם הדודים שלי. הם די גועליים." עכשיו הוא עיוות את פניו בגועל. "אבל אתה יודע מה עשיתי להם בחופשה האחרונה?" שאל בחיוך שובב.

"מה?"

"בן דוד שלי, דקטור, שם נורא לילד נורא, חטף לי את קיפי, ואיים להכין ממנו פאי. התעצבנתי, אז הפכתי אותו לפאי סגול, זוהר! ההורים שלו כמעט התפחלצו במקום! זה לא ירד במשך שבועיים." סיפר הארי בשעשוע. ג'יימס צחק.

"מי זה קיפי?" שאל כשנרגע.

"אתה לא יודע?"

"כנראה שלא."

"קיפי זה הקיפוד תולעת שלי."

ג'יימס כיווץ את גבותיו. "קיפוד תולעת?" שאל בבלבול.

"לא מזמן, מצאתי תולעת בטירה, והחלטתי לשמור אותה כחיית מחמד. אבל אמט, החבר של לילי שאני ממש שונא, החליט שזה יהיה מצחיק אם הוא יהפוך אותה לשישליק תולעת. זה לא הצליח לו, ונוצרה הכלאה בין קיפוד לתולעת, כנראה שהשיפוד של השישליק הפך לקוצים של הקיפוד. אנבת' רצתה להחזיר את התולעת להיות מה שהיא, אבל החלטתי שככה זה טוב יותר." הארי וג'יימס גיחכו.

"אני אשמח לראות את קיפי. ראיתי הרבה הכלאות, אבל הכלאה בין תולעת לקיפוד עוד לא ראיתי." אמר ג'יימס בשעשוע. הארי חייך.

"אני ממש שונא את אמט. איך לילי יכולה להיות חברה שלו?" אמר הארי בעצב.

"אני שואל את עצמי את אותה שאלה בדיוק."

"אתה לא ממש מחבב אותו." קבע הארי.

"לא סובל אותו." אמר ג'יימס במבט כועס.

"כי הוא גונב לך את הבחורה." אמר הארי בהבנה.

"כן... כלומר לא! הוא פשוט ממש ראש ביצה. אין לו כלום בפנים, הוא רק פנים יפות." מיהר ג'יימס לתקן. זה לא עבד על הארי. הוא גיחך.

"למה אתה לא אומר לה?"

"אומר לה מה?"

"מה שאתה מרגיש!"

"ילד, התחלת לשחק בחידות? מה אני כבר מרגיש?"

"אתה אוהב אותה."

"אני לא יודע על מה אתה מדבר." קבע ג'יימס בהחלטיות.

"אני אולי קטן, אבל לא עיוור, למרות שממזמן אמרו לי שאני צריך משקפיים.. לא חשוב, פשוט תגיד לה."

"ילד, אתה מתחיל להפחיד אותי."

"אבל באמת! זה לא פייר!" הצטעק.

"מה לא פייר?"

"אם אתה ולילי תהיו ביחד אז נוכל להיות כמו מיני משפחה!"

"מ.. מ.. מה?" גמגם ג'יימס. הוא לא ציפה לזה.

הארי התפתל מעט. הוא החל להרגיש לא בנוח. הוא לא משקר, זה הנביאה אמרה לו. "איזמרלדה אמרה! תשאל אותה. היא בעצמה!"

"אמרה מה?"

"שלילי, ג'יימס והארי יהיו משפחה!" אמר הילד בהתלהבות. ג'יימס הסתכל עליו במבט רציני. הוא סקר אותו מלמעלה למטה, ושוב פעם. הילד לא נראה מתלוצץ, להפך, הוא נראה רציני להחריד.

"הארי, אני חושב שכדאי שתלך לישון, כבר מאוחר."

"אבל אני רציני!" התעקש.

"אני יודע, וזה מה שמלחיץ אותי."

 "אני אלך לישון רק בתנאי אחד." קבע הארי. "שתחשוב על זה. תחשוב להגיד לה, ג'יימס. זה לא פייר!"

ג'יימס נשם עמוק. זה מגוחך. אבסורד לגמרי. מטורף. אין לו על מה לחשוב.  "טוב, אני אחשוב על זה. עכשיו, אתה הולך לישון."

"כן, לילה טוב, ג'יימס." אמר הארי. הוא פיהק וקם מהספה. הוא הלך אל עבר מעונות הבנים, כשג'יימס מבולבל, קם בבלגן, כמעט צונח בחזרה לספה, לקח את תיקו, והלך את מעונות הבנים, נבוך ומבולבל.

ג'יימס נשכב במיטתו, מתקשה להירדם מהמחשבות שמציפות אותו. כולם כבר נרדמו, או כך לפחות היה נדמה, כשג'יימס ראה את סאלזר קם ממיטתו. הוא פתח את דלת חדר הבנים ויצא ממנה במהירות. ג'יימס מיהר להוציא את מפת הקונדסאים המשופרת מהתיק. "הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות." הקלף נפתח, וקווים דקים שורטטו על המפה, יוצרים את הטירה. ג'יימס עקב במבטו אחר הנקודה הזעירה שמעליה היה רשום באותיות מסולסלות 'סאלזר סלית'רין', כשג'יימס מצא את עצמו עוקב אחר סאלזר בספרייה, כשלפתע הוא נעלם מהמפה. הוא הפך את המפה על צידה, ואז שוב הפך אותה, סגר אותה ושוב פתח, אבל דבר לא השתנה. סאלזר סלית'רין נעלם מהמפה. הוא קם בזריזות, שם על עצמו גלימה, ומיהר לצאת מהחדר בשקט ככול שיוכל. כשיצא, פנה אל מגורי הבנות, אל חדרן של בנות השנה השביעית. הוא פתח את דלת החדר ומיהר אל מיטתה של לילי.

"אוונס, יש לנו בעיה." לחש. דבר לא השתנה, לילי המשיכה לישון בשלווה. ג'יימס נאנח. הם מבזבזים זמן יקר. רעיון קונדסאי עלה במוחו. הוא התקרב אל מיטתה, ודגדג אותה. הוא זכר שאמרה שהיא רגישה לדגדוגים. לילי קמה בבהלה, מעורבבת בצחוק, וג'יימס מיהר לשים את ידו על פיה, שלא תעיר את כולם, או גרוע מזה, תצעק עליו. "סאלזר כרגע התעורר. הוא הלך אל כיוון הספרייה, עקבתי אחריו במפה, ואז בספרייה הוא נעלם!" אמר. לילי ניסתה להוציא קול מפיה, להגיד משהו, כל דבר, אבל ג'יימס חסם אותו. כשקלט, אמר "הו, סליחה." והזיז את ידו.

"שני דברים: אחד, זו פעם אחרונה שאתה מעיר אותי ככה, פוטר!" אמרה באיום. הוא גיחך. "שתיים, זוז, אנחנו חייבים ללכת לשם מהר." היא שמה על עצמה גלימה, ושניהם התעטפו גם בגלימת היעלמות בעוד הם יוצאים בשקט, בשקט מהמעונות ופונים לספרייה. "אני חייבת להודות שאני לא מבינה משהו. אם המפה מראה את כל הטירה, איך פתאום סאלזר נעלם?" שאלה לילי בלחש.

"אני לא יודע. זה מעולם לא קרה. זה לא אמור לקרות." הם הגיעו לספרייה, שבאופן מפתיע, הייתה נעולה. הם פתחו אותה בזריזות עם שרביטיהם. לילי וג'יימס נכנסו לספרייה החשוכה והגדולה. היו שם עשרות מדפי ספרים, שהשתרעו מאורכה עד לרוחבה של הספרייה. לילי וג'יימס הרימו מעט את גלימת היעלמות, ועברו בין כל מדפי הספרים פעמיים, בחלק שבו יושבות הספרניות הקרפדות והמרושעות, או אפילו בחלק של השולחנות לנוחיות התלמידים, ככה קראו לזה הקרפדות. שום דבר. הספרייה הייתה שקטה מהרגיל, וזה בהחלט הישג בהתחשב בעובדה שבספרייה תמיד חייבים להיות בשקט. הספרים הדוממים קרצו ללילי לקחת אותם, אבל היא התאפקה. "סאלזר לא פה." אמר ג'יימס בייאוש. הוא עבר פעם שלישית במדף הספרים 'כל הסיבות המשפטיות להרשעת סקורט פוץ תחת בגניבת צפרדע שוקולד'.

"כן, זה כאילו האדמה בלעה אותו." נאנחה לילי בתסכול. היא עברה פעם חמישית, חמש פעמים יותר מידי, במדף הספרים 'כל מה שרציתם לדעת על נומים חולי נפש ולא העזתם לשאול או לא היה לכם את מי'.

"אבל זה לא יכול להיות! הוא חייב להיות פה! לאיפה הוא יכול להעלם?!" הצטעק ג'יימס. הם בטח כבר בזבזו את ההזדמנות שלהם לראות מה סאלזר מסתיר. לילי כיווצה את גבותיה בחשיבה. זה הגיע אליה אומנם, אבל לאט מאוד.

"הוא היה חייב להיות פה בטירה כדי שהמפה תראה אותו, נכון?" שאלה לילי באיטיות, כשההבנה מגיעה אליה. ג'יימס מצמץ בהפתעה, הוא לא ציפה לזה, אבל הנהן בהסכמה.

"בדיוק! הוא פשוט לא פה." אמרה לילי.

"מה?" שאל בבלבול.

"סאלזר סלית'רין לא פה. הוא עבר במפתח מעבר! אתה קולט? אנחנו רק צריכים למצוא את המפתח, הוא בטח אחד הספרים פה." ג'יימס הסתכל עליה באיימה.  

"יש פה לפחות אלף ספרים! אנחנו בחיים לא נמצא את המפתח מעבר בזמן! המשימה תיגמר לפני שאנחנו נמצא את המפתח."

"כן, ללא ספק, סאלזר סלית'רין ערמומי מאוד, אבל אנחנו יותר. אנחנו פשוט נסנן את הספרים שלא יכולים להיות מפתח מעבר."

"ואיך תדעי איזה ספרים יכולים לשמש כמפתח מעבר?"

"זה סאלזר סלית'רין שאנחנו מדברים עליו. יש ספרים שהוא פשוט לא ישים כמפתח מעבר, מתוך אגו, או מתוך שעמום מוחלט. לדוגמה, אפשר למחוק את מדף הספרים 'כל הסיבות המשפטיות להרשעת סקורט פוץ תחת בגניבת צפרדע שוקולד', ואת המדף שאני הייתי בו. "

"באיזה מדף היית?" שאל בסקרנות.

"סמוך עלי, מדף שלא תרצה להיתקל בו." אמרה בזעזוע. הוא חייך חיוך קטן, והם החלו לקטול מדפים, עד שלבסוף נשארו ארבעה מדפים אפשריים.

"יופי, עכשיו יש לנו רק מאתיים ספרים לעבור עליהם!" אמר ג'יימס בייאוש. לילי הסתכלה עליו בייאוש גם היא, והם החלו לבדוק כל ספר וספר במדפים הללו. לאחר שעתיים שעברו כמו נצח, לילי וג'יימס הגיעו לספר האחרון – 'כשפים עתיקים'. הם הסתכלו אחד על השני במבטי מלאי משמעות, הוציאו את הספר ופתחו אותו. כלום. שום דבר. ג'יימס גנח בייאוש. "בזבזנו שעתיים על שום דבר. אני מתחיל לחשוב שסאלזר השתמש בספר מטופש או משעמם רק בשביל שלא ימצאו אותו." לילי התיישבה על רצפת הספרייה החשוכה בתסכול, בין המדף השישי למדף השביעי.  

"אני לא מבינה את זה. עשינו הכול נכון. הוא בחיים לא ישתמש בספר קל מידי. זה פשוט לא הוא." ג'יימס פלט אנחה מתישה לחלל הספרייה, והתיישב לידה.

"אולי כן. אנחנו לא באמת יכולים לדעת."

"אז מה אתה מציע? שנבדוק עוד שמונה מאות ספרים? אם במשך שעתיים בדקנו רק מאתיים, אנחנו נצטרך עוד שמונה שעות! הספרייה תפתח עוד שש שעות, ואז מה נעשה? אנחנו נפספס את ההזדמנות שלנו לגלות מה הוא מסתיר, אולי לנצח." אמרה. הוא הסתכל עליה במבט חסר אונים. "ומה עם הוא בכלל לא השתמש במפתח מעבר?" קראה.

"איזו אפשרות עוד יש?"

"אני לא יודעת, לך תדע כבר." היא קברה את פניה בידיה. היא הייתה מותשת, ידיה היו מאובקות מהספרים ויותר מכול, היא הייתה מתוסכלת ומיואשת.

ג'יימס הנהן בהסכמה. "ככל שאני נמצא פה, אני מבין פחות ופחות."

"גם אני. מי ידע שלמצוא חפץ אפל יכול להיות קשה כל כך? אולי דמבלדור טעה כשהוא שלח אותנו לפה. עבר כבר יותר משבוע, ועוד לא גילינו כלום." אמר לילי בעצב.

"אני מתגעגע להוגוורטס."

"גם אני. הטירה הזו מאוד מזכירה אותה, וזה רק גורם לי לרצות לחזור."

"כן, הטירה הזו מטופשת. היא באמת דומה לה מאוד. מרלין! המייסדים היו חייבים לבנות את הוגוורטס לפי המודל של הטירה הזו? מה הבעיה להביא ארכיטקט קוסם או משהו?!" קרא בעצבים. לילי קפצה.

"זהו זה!" קראה לילי בניצחון.

"מה?"

"פוטר, אתה גאון!"

"תודה, תודה. אני רוצה להודות להורים שלי שעזרו לי להגיע למעמד הזה.." הוא הסתכל עליה במבט מרגיז. היא מרפקה אותו בשעשוע, כשחיוך של ניצחון מופיעה על פניה. הוא גיחך.

"טיפש. אני יודעת מה התשובה."

"כמובן שאת יודעת. מה התשובה, מיס אוונס?"

"אם הוגוורטס בנויה לפי הטירה הזו, זה אומר שהספרייה בהוגוורטס דומה מאוד לזו, אם לא זהה."

"וזה אומר?"

"שגם פה חייבת להיות מחלקה של ספרים אסורים! תחשוב על זה. הרי סלית'רין לא יסתכן שיהיה מישהו שיבוא ויגלה את הסוד שלו רק כי הוא לקח ספר כלשהו. זה חייב להיות ספר מאוד נדיר, שלא הרבה לוקחים, ומה מושלם מזה כשיש לך מחלקה של ספרים אסורים?!" אמרה בהתלהבות.

הוא חייך אליה חיוך מעודד. יש עוד תקווה, הם לא יזדקנו בין כל הספרים פה. יש עוד סיכוי למצוא את החפץ האפל. אולי דמבלדור לא טעה, אחרי הכול. הם קמו מעודדים ומלאי כוחות חדשים. הם סקרו את הספרייה, ואכן בפינה שלה, במקום מוסתר טוב, טוב הייתה מחלקת הספרים האסורים. הם פתחו אותה בשרביטיהם. "יופי, זה רק שלושים ספרים. נסיים את זה בפחות מחצי שעה." אמר באושר. וכך הם החלו שוב, לבדוק כל ספר וספר. הספר העשרים ושלוש, 'לחשים אפלים, אנימאגוס והורקורקוסים', נפתח, ולילי וג'יימס נשאבו לתוכו, ושוגרו למקום אחר. הם נחתו בחדר קטן יחסית, קירותיו לבנים וחלקים. הם הסתכלו מסביב, מבולבלים ועייפים. לאחר סקירה חוזרת של החדר, חלחלה בהם ההבנה. אין יציאה, הם תקועים פה. "פוטר, יש לנו בעיה." 

אני אשמח לתגובות =] התגובות הקודמות היו כאלו מדהימות =]

הפרק הקודם		הפרק הבא