ריילי

הארי היה עצבני בטירוף- ואין פלא שכך היה; עברו ימים רבים מאז צאתו מבית החולים, ושום דבר לא השתפר מאז- להיפך, הכל נעשה גרוע יותר: לאחר חקירה קצרה של רון ושלו (ליתר דיוק, רון נגרר אחר הארי בחוסר חשק בולט ובלית ברירה, רק כדי להבהיר להארי שהוא חברו הטוב לעד), הארי הבין שדין וג'יני לא היו במקרה יחד.

שיימוס היה מקור המידע האמין ביותר לחקירתם- והוא סיפר להם על ביקור הפתע שערך בביתו של דין, לאחר זמן רב שלא יצא להם להיפגש, עקב המלחמה. ונחשו מה?

בדיוק. דין וג'יני היו לבדם בבית, מחזיקים ידיים זה לזו. שיימוס פחד לספר להארי, גם מפני שידידותו עם דין הייתה חשובה בעיניו, וגם מפני שלא רצה להיות זה שיספר על כך להארי. אז הוא עשה את הדבר הטבעי ביותר במצבי לחץ שכאלו- הוא הסתפק בהבטחתם שלא יפגשו יותר- כל עוד ג'יני יוצאת עם הארי, לכל הפחות. ככל הנראה, הבטחה כושלת וריקה מתוכן.

הארי העדיף לא לדעת אם ג'יני תכננה להיפרד ממנו בעתיד הקרוב.

גם החקירה לא עלתה יפה- הארי התחקה אחר כל צעד שעשה טרם הותקף, ארב מלכודות לאויב, שהרי פתגם ידוע אומר כי הגנב חוזר למקום הפשע, ובכל זאת מאן זכרונו לשוב אליו. בנוסף לכך, אף ניסיונות הדיבוב עם הזקנה העלו חרס- הזקנה זכרה רק שיום אחד הבחינה בצל העוקב אחריה, והסתובבה לבחון זאת- ומכאן חשה בלבול. היא אפילו לא ידעה לתאר את גודל הצל שעקב אחריה.

המצב אצל משפחת וויזלי הוחמר: מעבר לשברון הלב הכללי על ג'יני, שנלקחה בהפרש כה קצר מפרד, ארתור ממש אכל את ליבו על כך שאינו מצליח לעשות שום דבר בנידון, ורון נאלץ לשמוע את השתפכויות הלב התכופות של הארי. הארי העדיף, עד כמה שהתאפשר לו, להתרחק מגבולות 'המחילה'- יפחותיה של גברת וויזלי הפכו לבלתי-נסבלות בעליל, וחוץ מרון שאר האחים והאבא כלל לא התראו עם הארי- הם בקושי יצאו מגבולות המשרד.

"אינני יודעת, אינני יודעת." ענתה לו הזקנה בקול רפה בכל פעם שדרש לדעת מי שלח אותה. הארי השתוקק להרביץ לה.

"את מוכרת לי." היה המשפט הקבוע של הארי. "אני בטוח שראיתי את פנייך בעבר-"

לפתע הוא נזכר במשהו- הוא בהחלט ראה את הזקנה הזאת בעבר! הוא ראה אותה שנייה לפני שהיא תקפה אותו- היא שיגרה אליו את הנחש! אבל הארי ידע שהוא מפספס משהו. מדוע לאחר שראה אותה אז הבין מיהו הרוצח?

הארי לא הצליח להיזכר, אך הוא העדיף לשמור את הברקותיו האחרונות לעצמו- אין לדעת מי בוגד, זה יכול להיות כל אחד. מכל הרגשות הרעים שאפפו אותו, הארי הכי הצר על כך שנאלץ לחשוד באחרון חבריו.

"את בטוחה בכך שאינך לחשננית?" הוא ווידא, גם זאת בפעם העשור לפחות.

"אני סקיבית, פטר. בפעם המיליון." הזקנה דבקה בגרסתה המקורית.

"אז למה?" הארי סרב להאמין שהוא מתקדם במבוי סתום. "למה, בשם תחתוניו המסריחות של מרלין, הרוצח השתמש דווקא בך?"

"הלוואי והייתי יודעת, פוטר. תאמין לי, אני רוצה לעזור לך."

המשפט האחרון העלה את חמתו של הארי.

"תקשיבי לי טוב," הוא הבהיר לה. "שאקלבולט אולי משוכנע שאת אכן פעלת בהשפעת קללת האימפריוס, אך אני אינני סבור כך. יתכן שאני טועה, אך אם אני צודק- היי סמוכה ובטוחה שאדע זאת."

"אני מבטיחה לך, פוטר- אין לך מה לגלות."

"נחיה ונראה. אני מתעד את כל השיחות שלנו. בסוף תיפלי, אני יודע." הוא קרא בביטחון. "ואני אהיה שם כדי לשמוע את הווידוי שלך, שלך ושל כל שותפייך לפשע."

"אני מחכה בקוצר-רוח לרגע הזה, פוטר." הציניות שבקולה נשמעה היטב.

"מר פוטר, בשבילך." הוא אמר, וקם במהירות מפתיעה. הוא כיוון את שרביטו לכיוון הזקנה, שישבה על כסא רעוע, מחוסרת נשק באופן מעורר רחמים. לרגע אחד נדמה היה כי סבלנותו פקעה, וכי סופה של הזקנה קרב.

"אם תהרוג אותה, תשמיד את הרמז היחיד שנשאר לזהותם של הרוצחים."

קולו של רון קרב לאוזנו, ואחר יד חמה הונחה בידידות על כתפו. לרגע אחד הארי לא ענה- הוא רק הביט בזקנה במבט רווי שנאה, כזה שעלה על פניו כאשר בלטריקס רצחה את סיריוס. אט-אט הוא הוריד את שרביטו, לא מסיר ממנה את עיניו.

"אני הולך, סיימתי פה." קרא הארי לפתע. רון, שליווה אותו הפעם הזאת, הנהן בהפתעה, ופנה ללכת בעקבותיו.

"לא- רון, אני מעדיף להיות לבד כרגע."

גם אם רון נעלב, הוא לא הראה זאת.

"אז... אני אשאר כאן, ואנסה לדלות משהו מהזקנה."

"תודה, רון; אתה באמת חבר טוב." הודה הארי. רון חייך אליו בעידוד.

הארי התכוון לנוח מעט ב'מחילה', אך עד מהרה נזכר במצב הרוח הקודר השורר שם. יתר על כן, נפשו של הארי לא שקטה מאז שהתעורר מעלפונו- רק מציאת הרוצח תעזור לו להשתיק את רוחו, הוא ידע. הבנה, ותו לא.

בדחף פזיז למדי, הארי שינה את יעדו- הוא החליט לבקר את הבחורה, או בלשונו של מר וויזלי- ריילי, באזקבאן. ההתעתקות הייתה קצרה וללא תקלות, ועד מהרה הארי מצא את עצמו מהלך בין תאי הכלא, הישר לכיוון התא שידע במדויק את מיקומו. האיילה הכסופה הגנה עליו מפני הסוהרסנים, אם כי חוסר ייאוש זהו הדבר האחרון אליו הארי הזדקק במצבו. הארי מצא על נקלה את התא המבוקש. הנערה הייתה שרועה על הרצפה באפיסת כוחות, ישנה למחצה, כשגבה מופנה כלפי מטה.

הארי הביט בה; מצבה נראה גרוע יותר מהפעם האחרונה שראה אותה: שיערה ארך במעט, וכמו כן גדל סרבולו; חתך מכוער השתער לאורך הלחי שהארי הצליח בקושי לראות, נמשך לאורך צווארה ועד לשדיה- ניכר כי קוסם נרגז במיוחד ניסה לדלות ממנה מידע לאחרונה, ואיבד את עשתונותיו כאשר כשל במשימתו; השקיות השחורות שעיטרו את עיניה דאז בלטו אף יותר מבעד לעיניה העצומות, בעלות הריסים למחצה; אם זכרונו אינו מתעתע בו, הנערה לבשה את אותה שמלה שחורה ורופפת מאז, אך הפעם רזונה גבר, דבר שהבליט במעט את עצמות גופה, שכוסו כמעטפת בעור חולני במקצת. במילים ספורות, ניתן לומר כי דמותה התמזגה לגמרי עם הנוף המשמים ששרר שם תמיד.

כשהארי הביט בה בפעם הקודמת, הוא לא באמת הביט בה- הוא היה עסוק בלחקור אותה, וכל שראו עיניו הייתה שנאה קרה ויוקדת. כעת, הוא הופתע לדעת כמה אנושית היא הייתה.

אוושה קלה מאחוריו משכה את תשומת ליבו- נדמה היה לו שמישהו עוקב אחריו. הוא הסתובב, והופתע לראות בחור העטוף כולו בברדס השחור משחור.

"מי כאן?" הארי כיוון את שרביטו לעבר הזר, ליבו פועם במהירות.

"תירגע," קול מוכר בקע תחת הברדס. "זה רק אני."

"פרסי!" הארי נשם לרווחה, והוריד במקצת את שרביטו. "מה אתה עושה כאן? ומדוע הינך לובש את... זה?"

"עניינים של המסדר." פרסי נאנח. "וגולת הכותרת- חשאיות: 'אם הרוצחים ידעו שאתה מחפש אחריהם, תהיה גורם מספר אחת להתנקשות', בלה בלה בלה.... אני מניח שאתה מכולם יכול להבין אותי- אבל אם אתה כאן באמצע, אני יכול לשוב מאוחר יותר..."

"זה בסדר, אני יכול להמתין-" הארי חש צורך-מה להתנצל.

"אין צורך, הארי. מגיעות לך תשובות, ואני האחרון שאמנע אותן ממך." קולו של פרסי נעשה רך.

"אני- תודה, פרסי."

"בכיף, באמת. שיהיה לך בהצלחה!"

פרסי מיהר להתרחק משם, באותה מהירות שבה הופיע. כאשר נעלם מן האופק וקול פסיעותיו נדם, הארי הסתובב חזרה לכיוון הנערה, והופתע: במעט הזמן שהארי שוחח עם פרסי, הנערה הספיקה לקום, להזדקף ולהתקרב אל קצה הסורגים. היא ישבה על שרפרף נמוך, והביטה בו בדממה מוחלטת. עיניה הכהות, שהיו פקוחות כעת, הבליטו את השקים שטפחו תחת עיניה, ובכל זאת השתקפה בהן טיפת חן.

"ככה זה כל הזמן; אני תמיד מתעוררת כשאתם באים." היא ענתה לשאלה שלא שאל. "במיוחד אחרי שקיבלתי את זה." היא פזלה לעבר החתך המכוער שבלט על עורה, כהה ככל שהיה.

"ישנם קוסמים המעדיפים לגרום לכך שתישני לעד." הוא ציין באוזניה, ונזכר איך השר גזר עליה מוות לפני זמן שנראה לו כרב כל-כך.

"אתה הארי פוטר." היא אמרה. הארי שתק. "מה אתה רוצה ממני? אתה יודע שלא אני תקפתי אותך."

"אני לא יודע שום דבר, ובדיוק בשל כך אני כאן."

"מצטערת, פוטר. אינני יודעת מי תקף אותך." קולה היה קר, מנוכר.

"ובכל זאת- תספרי לי מה שקרה, מנקודת המבט שלך." הוא הפציר בה.

"ומדוע שתאמין לי? מה אם אשקר לך?"

הארי שתק מעט, טרם ענה: "אני מאמין לך."

"אם כך," הנערה פזלה לצדדים, כתרה אחר מכשירי ציתות שונים. "אספר לך זאת: אתה דיברת איתי, ואז הסתמנה הבנה בעיניך- כנראה הבנת שאני לא אשמה בכלום- אלא שאז תקף אותך נחש. דיברת איתו מעט לפני שתקף אותך... את זה, למשל," הנערה הרימה מעט את קצוות שמלתה, וחשפה עור נפוח הצבוע בצבעים שונים, מעט מתחת למפשעה. "קיבלתי מהג'ינג'י המטורף כשנשבעתי שלא תקפתי אותך בעצמי, ואת זה-" היא הורתה על החתך המכוער שהארי הבחין בו מההתחלה, "נאלצתי לספוג מהכושי המשוגע, לאחר שהבהרתי לו שאינני יודעת מי שלח את הנחש- ואומר זאת גם לך, טרם תשאל: אינני יודעת מנין הגיע הנחש."

הארי הביט בה בחדות, כתוהה האם ניתן לסמוך עליה, אם לאו.

"זה לא מעט מוזר בעיניך, שמרבית התקיפות נעשו במחיצתך?" הוא שאל לבסוף במלוא הכנות.

"מישהו מנסה להפליל אותי." היא אמרה בשלווה, לא מנידה עפעף.

"להפליל אותך," הוא חזר אחריה, בקול שונה לגמרי וקשוח משלה. "אני מציע לך להיות כנה איתי, ריילי."

"אני כנה!"

"-אחרת-"

"אחרת מה?" לראשונה מאז תחילת השיחה, הבחורה נראתה כמתעניינת באמת במשהו. "מה תוכל לעשות לי, הארי פוטר?" היא התגרתה בו, ולרגע הארי ראה בפניה את פני בלטריקס אימה.

"תיזהרי, ריילי. את מהלכת על קצותיו של חבל דק מאוד."

"אתה מתחמק, הארי פוטר."

"אינני מתחמק! מילה שלי, והשר ישוב לרצות במותך! שקר קטן שלי יביא לייסורייך! אני יכול לשנות את חייך לטוב ולרע, ואיש לא יענישני."

הנערה הזאת גדלה בבונקר של אוכלי מוות, הוא הזכיר לעצמו. היא די תמימה בכל הנוגע למושגים שפלים.

"חמוד לך קשוח, אם כי לא אמין במיוחד." היא אמרה, סוקרת במבטה את גופו. הארי נע באי-נוחות. היא צחקקה, ובתנועה אינטליגנטית עצמה את עיניה כמתכוננת לנמנום קל על הכיסא-למחצה. הארי הביט בה למשך כמה שניות נוספות, המום מחוצפתה ומתעוזתה, ולבסוף התרחק משם.

"אני באמת לא משקרת, פוטר." היא קראה אחריו כשהתרחק.

הוא הסתובב אליה בחזרה למשך שבריר שנייה גורלית, ועל-כן לא ראה את הדמות שחמקה חרש מאחוריו.

~~~

כאשר יהיו הרבה תגובות אפרסם את הפרק הבא, ותתכוננו- אני הולכת לגלות בו תשובות...

הפרק הקודם		הפרק הבא