זכרונות בגשם

זכרונות בגשם:

פרק 12-I Love You

לילי התנשמה בכבדות.תמונות עברו במוחה במאית השנייה הקצרה שחלפה:היא,ג'יימס,הארי,סיריוס,רמוס,אמא ואבא,פטוניה..

ואז היא שמעה מישהו קורא:"פרוטגו!"

לחש המגן התנפח באולם,ולילי ראתה איך קרן האור הירוקה נשברת מול המגן,מבליחה ונעלמת.

היא פתחה את פיה כדי לומר משהו,והצליחה להגיד רק את המילה הראשונה,"ג'יימס.." היא לחשה,מנסה להגיד מילה נוספת,לפני ששקעה אל החשכה.

~*~

ג'יימס כעס.למעשה,הוא כעס מאוד.

הוא לא בדיוק ידע על מי,הוא פשוט כעס..

על לילי?נכון,מה שהיא עשתה היה טיפשי מאוד,ללכת ברגל בזמנים כאלה?ועוד לבד?! היא כמעט הרגה אותו מדאגה..אבל זאת לא הייתה היא.

על וולדמורט?בטח,אבל זה כבר היה שיגרתי..מין כעס קבוע שכזה.

על העולם?כן,בדיוק,על העולם.על לילי וולדמורט ואוכלי המוות ו..וכולם!למה העולם לא יכול להיות פשוט?למה הם צריכים להיות בזמנים של מלחמה?!

הוא נאנח.הוא הסתכל על לילי,ששכבה במיטתה בקדוש מנגו.זה היה מין דה-ז'ה-וו חולני שכזה.

ג'יימס קיווה שהאירועים לא ידרדרו כמו אז.

הוא נזכר ברגע שאחרי שדמבלדור הודיע על החדשות:

"מה..?!" מלמל ג'יימס בתדהמה,קם מכיסאו.

סיריוס ורמוס היו המומים כמוהו.

"אני..איך זה קרה?" שאל,בדחיפות.

"ובכן..טוב,היא הלכה ברגל אל הדירה שלה,ועברה בדרך בסמטה חשוכה,אוכלי המוות חיכו לה שם"

"למה?! למה היא הייתה כל כך טיפשה!" ג'יימס קרא בזעם,מתהלך הלוך ושוב ברחבי החדר,"היא יודעת שאסור!זה הוראות בסיסיות!למה לילי,למה.." הוא לחש,דמעות מאיימות לזלוג מעיניו.

הוא התעשת,והסתכל בדמבלדור,"אני הולך" אמר,בפשטות.

סיריוס ורמוס קמו ביחד,מאשרים ללא מילים את צירופם למשימה.

"בסדר," נאנח דמבלדור בתבוסה,יודע שלא יוכל להתווכח עם השלושה."תצאו למשימה,אני והמסדר מאחלים לכם הצלחה"

~*~

ועכשיו הם בבית החולים.שוב.

אבל זה בסדר,ההילרים אמרו שהיא תצא בעוד יום,ולילי כבר הייתה ערה.

וג'יימס הלך לספר לה שהוא אוהב אותה,הוא לא ייתן לה להסתכן שוב-הוא לא ייתן לזה לקרות שוב,ולפספס את ההזדמנות להגיד שהוא אוהב אותה יותר מהחיים עצמם,שהוא לא יכול לחיות בלעדיה.

~*~

"לילי?" שאל ג'יימס,הם ישבו בדירתה של לילי,הארי ישן בשלווה בחדרו.היתה זו שעה מאוחרת,והם כבר התקרבו לסוף חודש יולי,לקראת יום הולדתו של הארי.

ג'יימס תהה איך הזמן חלף מהר כל כך..

עברה כבר שנה מאז ש'רוז' הגיעה,שהיא גילתה לו שהיא לילי,שהארי הוא בנו,ושהיא הותקפה פעמיים,ג'יימס לא ייתן לזה לקרות פעם שלישית.

"כן ג'יימס?" שאלה לילי.

"אני..אני רציתי לומר לך משהו,טוב,נראה לי שאת כבר יודעת.." הוא נשם עמוק,"אבל אני לא מצליח להוציא אותך מהראש שלי,כל דקה שאני לא איתך נראית לי מבוזבזת,גם כשאני בדירה ממול אני יושב וחושב מה את עושה,גם כשאני בעבודה,גם כשאני מבלה עם הקונדסאים..לילי,אני לא יודע מה אני אעשה בלעדייך,אני לא יודע אם אצליח לשרוד בלי לשמוע יום אחד את הצחוק שלך,לראות את החיוך שלך..אני אילחם כדי לראות אותך מאושרת,אני אמות בשבילך,בשביל הארי..לילי.." ליבו פעם בחוזקה,כמו אז,כשהיה בן שבע עשרה.."לילי," הוא חזר שוב,"אני אוהב אותך".

~*~

אוקיי,תהרגו אותי,אני מרשה לכם,אני לא עידכנתי כבר יותר משבוע,וזה היה ממש ממש קצר,אבל באמת שאין לי זמן..:( ואני באמת רוצה תגובות,אתם יכולים הרבה!

אני לא חושבת שאני אעשה פרק בזמן הקרוב,אבל אם יהיו יותר משבע-חכו לשני הבא או משהו כזה..:)

ואל תדאגו,לילי וג'יימס לא יחיו באושר ועושר,טוב לא עדיין..עוד הרבה מחכה..:)

אז תגיבו!ובבקשה אל תהרגו אותי!אני משתדלת,באמת..

אם שמתם לב,בפאנפיק הזה ג'יימס ולילי לא הולכים למות.מה לעשות,אני אוהבת סיפורים עם סוף טוב..:) אז כל מי שחיכה שהם ימותו,יכול ברגע זה לצאת מהפאנפיק.. 

הפרק הקודם