רק מביט בה

הלו? מישהו כאן? מצטערת שנטשתי אתכם כאן, בחשכה של לחכות לפרק הבא XD
בכל מקרה, השעה 2 בלילה והתחלתי לקרוא את הפרקים מחדש ואולי לכתוב פרק (הללויה), אז נראה מה יצא!
-------
אז.. לא יצא לי לספר יותר מדי על עצמי..
שלום, קוראים לי אנג'לה,
ואני לא איש זאב מחורבן, אוקיי? אני מעיין מוטציה מוזרה, יש לה סממנים של ליקנטרופיה, כמו ההשתנות החודשית ואיבוד המודעות העצמית, אבל מעבר לכך אני לא חושבת שיש דמיון רב.
זה התחיל בגלל ליזי, אבל אני לא מאשימה אותה.. איך אפשר כשהיא מתעללת בעצמה כל כך בגלל זה? אני לא ממש מבינה את התהליך, אף אחד לא מבין.. הצוות של בית הספר גילה על זה וההנהלה מנסה לעזור לנו לפגוע בכמה שפחות אנשים ולהשיג יותר שליטה עצמית, אבל בנתיים ההתקדמות המעשית היחידה היא העובדה שסוגרים אותנו בחדרים עם בשר ודם כדי שלא נפגע באף אחד, כי בנו אי אפשר לפגוע.
 וכאן מתחילה הבעיה,אני שונאת את עצמי,

אני לא נותנת לאף אחד להבין את זה לגמרי, הם בעיקר חושבים שאני פשוט ממורמרת, ליד ליזי אני בכלל משתדלת להיראות שמחה,
אבל בפנים, כשאני כנה עם עצמי, אני יודעת שאני מתעבת את החיה שבתוכי.
וגם אמא שלי. היא בטוחה שאני השטן.
פעם, לפני שהכל קרה, אמא ואבא שלי היו זוג נשוי מאושר עם תינוקת מתוקה שכולם התפעלו ממנה, אבא שלי היה קוסם ואמי מוגלגית, היא סבלה בקושי את העובדה הזאת, בעיקר בגלל שאבא שלי היה הגבר של חלומותיה,
והיא בעיקר קיוותה שאני אדמה לה יותר מאשר לאבא.
אבל זה לא החזיק הרבה זמן, אבא שלי נהרג.
אמא מעולם לא פירטה את הסיבה המלאה, אבל אני יודעת שזה קשור בעולם הקוסמים. כשגילינו שגם אני מכשפה, היא התרחקה ממני, אבל השיא הגיע כשנהפכתי לציידת, היא נגעלה ממני לגמרי, בקושי הייתה מוכנה שאטנף את השטיח המהודר שבפתח דלתה, שלא לדבר על לישון בתוך הבית. בסופו של דבר הכריחו אותה לספק לי מקום מגורים, לפחות עד שאתבגר, אבל היא מעולם לא השלימה עם העובדה הזאת.
אז מצאתי דרכים למרוד. צבעתי את השיער והתאפרתי בכבדות, התאמצתי לא למצוא חן בעיניה.
אבל אחרי זמן מה, חיה בשנאה עצמית, התחלתי לחתוך את עצמי,גילתי שאני מתרפאת מהר, כלום לא משאיר סימנים.
אז התחלתי לערוך ניסויים, לבדוק את הגבולות, לברר איזו מתכות ישפיעו הכי הרבה, ומצאתי אחת.
העלון שהסתכלתי בו, עלון של פגיונות ממתכות מיוחדות, היה קשה להשיג אותו בלי לעורר תשומת לב, אבל בסופו של דבר, הוא היה אצלי.
מה שהסגיר אותי היו השירבוטים הקטנים ליד הסוגים של המתכות, ציינתי את ההשפעות של כל אחת מהן, וחלק מהן היו די אלימות.
תכננתי לקנות אחד מהם, חסכתי אוניות והגעת לסכום, השבוע התכוננתי לבצע הכל ולהרוג את עצמי, לדקור את עצמי בלב, כי שום דרך אחרת לא עבדה.
אבל אז הוא הגיע.
הוא, עם החיוך החמוד והדאגה שלו אליי גם כשעשיתי סצנות מטורפות (אבל אי אפשר להאשים אותי, זה הרי היה זמן הזה בחודש, הו האירוניה..) ואיך שהוא נשאר לידי גם אחרי שגילה את האמת עליי, ואיך ש..
ואיך שאני באמת מקווה שהוא הולך לדבר איתי שוב.
---
לנשום... לנשוף... לנשום..
אני מנסה להרגיע את המחשבה שלי ולתכנן את מה שאני הולך והגיד לה.
לא לאנג'לה כמובן, רק לידידה שלי, כדי שתמסור לאנג'לה הודעה, כמובן, כי בגלל מייסדי הוגוורטס היקרים אני לא יכול להגיד את זה בעצמי.
וואו, זה הולך להיות מביך.
"היי," אני ניגש לידידה שלי, "תשמעי, יש סיכוי שתמסרי את זה לאנג'לה?" שכחתי להזכיר שביררתי את השם שלה, אחרי מה שקרה שאלתי את החברה שלה איך קוראים לה, כדי שהכל יהיה פחות מביך.
"אוו.. פתק לאנג'לה, מעניין מה כתוב שם.." היא מצחקקת,

"אוקיי... זו בסך הכל הזמנה להוגסמיד, תהרגי אותי.." אני ממלמל,
"אוי תרגע, אני אמסור את זה, רגזני" היא צוחקת.
"תודה" אני מחייך, מרוצה, כשהיא עולה במעלה המדרגות אני משחרר את האוייר שהחזקתי בריאות באנחה ארוכה, מוקל לי.
כשכתבתי את המכתב היה מוזר לנסות להציג את עצמי, ולקח לי די הרבה זמן,,
היי, אני ג'יידן.. לא.. יותר מדי פשוט, גם שלום, שמי ג'יידן היה מוקצן מדי, ועד שהצלחתי למצוא ניסוח מתאים (שאושר על ידי אחותי כמובן) לקח זמן.
כשהידידה שלי יורדת במדרגות אני ממהר אליה,
"היא יורדת עוד מעט," היא מוסרת לי.
הגיע הזמן להחזיק אצבעות.

הפרק הקודם