מתגרשים

שימו לב- הפרק הזה מתאים מאוד לדירוג של הפאנפיק, ובהחלט לא מומלץ לקריאה מתחת לגיל שלוש עשרה..!

איך הכול הידרדר כל כך הרבה, בכל כל קצת זמן?

הכול נראה כמו סיוט ארוך שאני לא מצליחה להתעורר ממנו.

הלוואי שייתפסו אותי ויאנסו אותי. או יותר טוב- יהרגו אותי. אלו נראות שתי אפשרויות סבירות במקום שבו אני נמצאת.

אני שומעת הכול- מצרחות של שיכורים, עד גניחות (כנראה של זונות) וקולות של דברים מתנפצים.

"היי, ילדה" קורא מישהו מאחור. נו, טוב, ציפיתי שהשלב הזה יגיע.

"מה את עושה במקום הזה? זה לא מקום מתאים לילדות" הוא אומר. 

אני מסתובבת אליו, ומופתעת מיד. הוא נראה מבוגר ממני רק בשנה, אולי בשנתיים.

"גם אתה לא נראה מבוגר מדי למקום הזה בדיוק" אני אומרת.

הוא פולט נחירת זלזול.

"הייתי במקומות גרועים יותר" הוא אומר.

"גם אני" אני אומרת. וזה נכון. אני בטוחה שהוא לא כיוון על עצמו קללת קרושיו.

המשכתי ללכת, והוא מיהר להשיג את צעדיי.

"מה אתה רוצה?" אני אומרת בלי להסתכל בו, ממשיכה ללכת.

"שום דבר. אולי קצת חברה. כל החברים שלי הלכו להשתכר איפשהו, אין לי ממש כוח לזה" הוא אומר.

"איך קוראים לך?" אני שואלת כי אני שונאת לדבר עם אנשים בלי לדעת את השם שלהם.

"ג'ייסון" הוא אומר ומחייך.

"רוז" אני אומרת, בלי לחייך.

"את נראית לי משועממת רוז. לא, את יודעת מה? את נראית לי כאילו את רוצה למות, כאילו את חושבת שזה יהיה יותר מעניין ממה שהולך בחיים שלך. את נראית לי כאילו את צריכה משהו שיחזיר אותך לחיים" הוא אומר בהתלהבות.

"וואו, קלעת בול" אני אומרת בציניות אבל כנראה שהוא לא הבין את זה.

"אני יודע! ואני יודע לאן לקחת אותך, בואי" הוא אומר ומושך בזרוע שלי. 

אני לא אוהבת שבנים שמדברים כמו מפגרים, ושנוגעים בי למרות שהכירו אותי לפני שתי דקות. אבל למי אכפת, גם ככה אין לי משהו יותר טוב לעשות.

"אנחנו קוראים לו רוסו הגדול, הוא המקעקע הגדול של השכונה" הוא אומר ולתדהמתי אני מבינה שהוא לקח אותי למקום בו עושים קעקועים.

"למה לקחת אותי לפה?" אני שואלת בזמן שאנחנו נכנסים למקום.

"קעקוע מפיח חיים בכל אחד" הוא אומר וצוחק.

"אין לי כסף לקעקוע" אני אומרת.

"זה בסדר, רוסו לוקח מחיר הוגן. אני אשלם עלייך, אבל תצטרכי להחזיר לי" הוא אומר וקורץ לי.

"איך בדיוק? אני-" אבל אני לא מצליחה להשלים את המשפט כי "רוסו הגדול" נכנס לחדר.

"היי, מה קורה גבר-גבר?" הוא אומר לג'ייסון וטופח על שכמו.

"הבאת חברה קטנה? מה הגברת היפה רוצה?" הוא אומר.

"קעקוע, משהו גדול, נכון רוז?" הוא אומר.

אני באה להגיד לא, אבל אז אני מבחינה באחד מהקעקועים של "רוסו הגדול". כתוב עליו רוסו&אנה מריה לנצח. קצת מתחת אני רואה קעקוע עם הכיתוב רוסו&טסמין לנצח, אז אני מבינה שלרוסו כנראה היו שתי נשים גדולות בחייו.

אבל זה לא משנה, כי זה נותן לי רעיון למשהו אדיר. משהו מזעזע.

-

"מה הקטע של הקעקוע?" שואל אותי ג'ייסון כשאני יוצאת עם הקעקוע החדש על זרועי ואנחנו הולכים לעבר סמטה חשוכה כלשהי.

"אה, שום דבר. בדיחה פרטית" אני אומרת ולא מסבירה.

כתובת הקעקע שלי היא רון&הרמיוני לנצח, וזה, אני יודעת, יזעזע מאוד את ההורים שלי. 

"טוב, זוכרת שאמרתי לך שאת חייבת להחזיר לי?" שואל ג'ייסון ומחייך.

"בערך" אני אומרת.

"אז אני אשנה לך את החוב.. למשהו כזה" הוא אומר ותופס אותי. לפני שאני מצליחה להגיב הוא מנשק אותי.

יש לו ריח רע מהפה והשפתיים שלו סדוקות, אבל משהו בקעקוע באמת העיר את היצור המת שבי, אז אני נותנת לו לנשק אותי, ולהוריד לי את החולצה והמכנסיים.

רק כשהוא מתחיל לפתוח את הסוגר של החזייה שלי נורה אדומה נדלקת אצלי.

"ג'ייסון- מספיק" אני אומרת ומושכת את הידיים שלו ממני אבל הוא ממשיך.

"ג'ייסון, די" אני ממש דוחפת אותו מעליי אבל לא נראה שמה שאני חושבת מזיז לו כל כך הרבה.

פחד משתלט עליי. הוא מבוגר ממני לפחות בשנה, והרבה יותר חזק ממני.

אני מנסה לנשוך את השפתיים שלו, אבל נראה לי שהוא אפילו נהנה מזה. אני מנסה לדחוף אותו שוב, אבל הוא פשוט לופת אותי לקיר של הסימטה ולא נותן לי מרחב תנועה.

בצעד נואש אחרון אני מכוונת את כל הכוח שברגל שלי לעבר המפשעה שלו.

זה חייב לעבוד, אני מתפללת בזמן שהוא מנשק לי את הצוואר, ואז בועטת בכול הכוח.

זה באמת עובד. ג'ייסון מתקפל לרגע ועוצר ואני מנצלת את הרגע ובורחת משם, אפילו בלי לעצור לקחת את הג'ינס והטי-שרט שלי. בחזייה ובתחתונים. רצה ברחוב. אם איזה חרמן היה רואה אותי הוא פשוט היה מניח שאני זונה, ואז מה?

אבל למזלי זה לא קורה, ובנס אני מצליחה להגיע לבית של ויקטואר וטדי.

אני דופקת על הדלת בכול הכוח במשך חמש דקות לפחות עד שויקטואר פותחת.

"רוז! רוז כל כך דאגתי לך! רוז, איפה הבגדים שלך?" ויקטואר אומרת ומתחילה לבכות.

מרוב ההלם על כל מה שקרה לי אני מתחילה לבכות בעצמי ומחבקת אותה.

"טדי עדיין פה?" אני שואלת וכולי מלאה סלידה כשאני אומרת את שמו.

"לא, גירשתי אותו" היא אומרת ומנידה בראשה.

אחר כך אני מתלבשת בפיג'מה מהמזוודה שלי, וויקטואר מכינה לי ספל שוקו חם.

אני יושבת ושותה את השוקו החם שלי ומספרת לה הכול והיא מהנהנת ונראה כאילו היא באמת מבינה.

"קרה לי מקרה דומה. בהוגוורטס, בשנה החמישית שלי עם קפטן קבוצת הקווידיץ' מסלית'רין. זה היה אחרי נשף חג המולד, הוא תפס אותי לבד בגן" היא אומרת ומשפילה את מבטה.

"איך יצאת מזה?" אני שואלת.

"חברות שלי הגיעו בדיוק בזמן" היא אומרת ואני מהנהנת בהבנה.

"אני לא יודעת מה קורה לי, ויק. אני חושבת שאני משתגעת. קורים כל כך הרבה דברים מטורפים.. והקעקוע" אני אומרת ומתחילה לבכות מחדש.

"הקעקוע? הו, אל תדאגי חמודה! אני מיד אסיר לך אותו" היא אומרת וחוזרת עם השרביט שלה.

היא מלמלת כישוף פשוט והקעקוע נעלם כאילו שלא היה מעולם.

הלוואי שויקטואר הייתה יכולה גם למחוק את היום הזה, אני חושבת, ומחייכת אליה.

הפרק הקודם		הפרק הבא