מים אפלים

 תודה על התגובות ^^ אני ממש שמחה לשמוע שהסיפור מעורר כל כך הרבה עניין, ומקווה שהוא ימשיך להיות ככה.

אז הינה העדכון האחרון לשנת 2012! אני שמחה לבשר שאני קרובה מאד לסיום הכתיבה, לכן העדכונים כל כך דחופים.

קריאה מהנה (:

פרק 11

לונדון הקסומה

דלת הפונדק נטרקה אחריהם. כעת הם היו ברחוב המוגלגי, השעה הייתה שעת ערב, והכל היה רגיל לחלוטין. בהמשך הרחוב משאית זבל מטרטרת לעסה בתאבון את תוכנה של מכולת אשפה, וזבנים עמדו בפתחי החנויות כדי לעשן סיגריה אחרונה לפני הסגירה. מכוניות חלפו בכביש באוושות שקטות, ביישניות כמעט, מפזרות עלים מתים ועיתונים צהבהבים.

איש חלף על פני השניים ותקע בהם מבט משונה. מתאר לעצמו שהם בוודאי נראים מוזרים, זוג אנשים שיצאו לרחוב בסערה וכעת עומדים על המפתן פעורי פה, בן הוביל את הנערה לכיוון האופנוע שלו.

המהומה בפונדק לא נתנה שום אות בעולם שבחוץ. הערב ירד בעצלתיים על הרחוב העירוני השולי, לא מרמז דבר על האלימות הפתאומית שהתלקחה בפונדק הסודי. העוברים והשבים המשיכו לתת בהם מבטים. בן הביט בבת לווייתו, ומייד הבין את פשרם; היא הייתה לבושה שמלה שחורה מיושנת מאד שהגיעה עד המדרכה, שונה בתכלית ממכנסי הג'ינס והז'קטים שלבשו תושבי העיר.

"הינה," הוא אמר, פושט את מעיל העור שלו ומושיט אותו לנערה, בתקווה לגרום להופעתה להיראות יותר כמן אופנה מוזרה מאשר כמשהו חריג באמת. "תלבשי את זה."

"למה?" היא דרשה בחשדנות, משלבת את זרועותיה. בן קלט שהיא עדיין אוחזת בשרביטה. הוא חטף אותו מידה בבהלה.

"הי! מה אתה חושב שאתה – "

"אלא אם כן את רוצה שכל כוחות הביטחון יסתערו לכאן, תסתירי את הדבר הזה. ותלבישי את המעיל, את נראית חשודה," הפציר בן, מסתיר את השרביט שלה בכיסו.

"תחזיר את השרביט שלי!"

כמה עוברי עורך הציצו בהם בחשדנות. בן חש צורך עז לכסות את פיה בידו, אך ידע שהיא לא תגיב לזה כפי שהיה רוצה.

"אל תצעקי!" הוא סינן, מחזיר לה את השרביט בגניבה. "תחביאי את זה איפה שהוא, מהר... ותלבשי כבר את המעיל!"

ייתכן שהנערה התחילה גם היא לקלוט את המבטים המוזרים, כי היא חטפה את המעיל מידו בעצבנות ולבשה אותו. המראה החדש היה משונה עוד יותר, אך יותר מתקבל על הדעת.

היא הייתה נערה גבוהה למדי, הוא הבחין כעת, והיה לה מראה של צמח שצמח יותר מכפי שיועד לו. שיערה היה שחור, ארוך וסמיך, גולש עד מותניה, והורחק מפניה באמצעות סיכת שנהב גדולה מעוטרת פנינים. היה בפניה דבר מה אצילי ונוקשה, ועם זאת, מסתורי ושקט מאד. הוא מצא את עצמו בוחן את האופן בו ריסיה השחורים נחו על לחיה בעודה מושכת את שיערה מתוך גב המעיל.

"על מה כל זה היה?" הוא שאל אותה על מנת להפר את השתיקה.

"אני לא יודעת," היא הודתה, מציצה בדלת הפונדק. "קטטות הן לא דבר שכיח בקלחת הרותחת, אבל זה היה משהו רציני יותר..." היא נאנחה בעצבנות. "זה בדיוק מה שהיה חסר לי."

אנשים עדיין הביטו בהם. אישה בפתח אחת החנויות הפנתה את תשומת ליבה של אישה אחרת אל הזוג. בן נזכר שהוא לא אמור להיראות הציבור ומיהר לכבוש את הקסדה שלו.

הנערה הרימה גבה. "ממי אתה מסתתר?"

"בואי נגיד שהסתבכתי קצת עם החוק," הוא השיב בקצרה ועלה על האופנוע, לא טורח לשאול אותה איך היא יודעת שהוא שומר על פרופיל נמוך. "את באה?"

"לאן?" היא דרשה לדעת, שוב משלבת את זרועותיה בהתגוננות.

"למקום בו לא נועצים בי מבטים."

"אין סיכוי. אני לא הולכת איתך לשום מקום."

בן התניע את האופנוע, שהתעורר לחיים בנהמה. הפנס נדלק כמו עין גדולה וערנית. לא היה לו זמן להתווכח איתה. "איך שאת רוצה. תסתדרי בעיר לבד, או שתחזרי לקרב בפנים, אם את רוצה." זו הייתה הגזמה, כמובן. הוא לא היה נותן לה לחזור פנימה, זאת הייתה מחשבה מרושעת. אך הוא היה מוכרח לתת לה תמריץ.

היא המשיכה לעמוד בעקשנות. הוא החל להתגלגל משם.

"טוב, בסדר!" היא קראה, בדיוק כפי שציפה. היא תפסה את המזוודה שלה בכעס ילדותי והנחיתה אותה בחלק האחורי של האופנוע. בן קבע את מבטו אל המשך הרחוב, על מנת שלא תראה אותו מגחך. היא התיישבה מאחוריו כשרגליה לצד אחד, כפי שגברת ממעמד אצולה מתיישבת על סוס, ושקעה בשתיקה רגזנית בעודם מתרחקים מהפונדק.

פנסי רחוב נדלקו כאילו לכבודם בעוד החשכה יורדת. השמיים הכהים נדמו רחוקים מאד במעמקי העיר ההומה, ובן התחיל לחוש חוסר נחת לא ברור בין אורות הניאון הצבעוניים ופנסי המכוניות.

"למה עצרנו?" שאלה הנערה כשהם נעמדו בסוף טור רכבים שנעצר בצומת.

"הרמזור אדום," השיב בן. אז נזכר שהיא בוודאי לא מבינה על מה הוא מדבר. "רואה את האור האדום הזה שם? כשהוא דולק, זה סימן לעצור. כשהוא ירוק אפשר לנסוע."

"למה?"

"כדי לאפשר להולכי רגל לעבור את הכביש, ולרכבים מהצד השני לעבור. לסדר את התנועה כדי למנוע תאונות."

"זה מטופש," היא פסקה. "האנשים לא יכולים לדאוג לעצמם?"

"זה, אה, לא העניין. יש המון רכבים בכביש, שנוסעים מאד מהר, והרבה הולכי רגל מסביב. אם לא יהיה סדר לדברים כל אחד ירצה לעבור את הצומת ראשון, ויתרחשו תאונות."

"אתה יודע המון על המוגלגים," היא אמרה לו פתאום.

"זה רע?" החזיר בן במרירות לא ברורה.

"לא, פשוט משונה. איך זה שאתה לא יודע מי זה הארי פוטר?"

"צותת לשיחה שלי," הוא ציין מבלי להאשים.

"אז מה?"

"במקום ממנו אני בא, זה לא נחשב מנומס במיוחד."

"אני לא חושבת שאנחנו מגיעים מאותו המקום."

היא דיברה ברצינות, אך בן בכל זאת מצא את עצמו מגחך.

הם עברו את הצומת ופנו לרחוב צדדי יותר. הוא ידע שעליו למצוא את יעדו הבא, אך הכישלון הטרי במשימתו לא אפשר לו להתמקד בכך. הוא לא ידע מה התרחש בפונדק, אך הייתה לו תחושה שלא יוכל להיעזר בו על מנת למצוא את אביו בקרוב.

"שחרור." זה מה שהאישה בפונדק אמרה. מה זה אמור להביע? האם זה קשור איך שהוא למה שהתרחש שם, או שזו הייתה רק מן הצהרה אישית שלה?

שחרור...

הוא בדיוק התכוון להתייעץ עם הנערה, כשריצוד אדום- כחול משך את עינו. ליבו החסיר פנימה. ניידת משטרה עמדה בפינת הרחוב, ושוטר עירוני סימן לו לעצור בצד הדרך.

"מה קרה?" שאלה הנערה.

"אני אסביר אחר כך," הוא מלמל מבין שיניו. "אל תאמרי כלום. אני אדבר."

"ערב טוב, אדוני השוטר," הוא בירך כשהשוטר ניגש אליו, ובאוזני עצמו נשמע חשוד ביותר. "לא נסעתי מהר מידי, אני מקווה?"

"לא, זה לא העניין," אמר השוטר בהיסח דעת, בודק דבר מה במחשב אשר אורו הקר נפל על פניו העייפות. "אה, הינה זה. הגעת לעיר הבוקר, אני צודק? נראה שאירתע תקלה זמנית במערכת המצלמות במחסום. אנחנו נאלץ לקחת תמונה חדשה, אם תועיל."

"זה באמת נחוץ?" בן ניסה להתחמק.

"זה הפרוטוקול, אדוני, למען הביטחון של כולם. זה ייקח רק רגע. רד מהאופנוע, בבקשה, והסר את הקסדה."

"לא נדרשתי להסיר את הקסדה בבוקר," אמר בן בחשדנות מסוימת, ולא קם.

"אני לא יודע מה נדרשת לעשות הבוקר, אדוני, אך זו ההוראה שקיבלתי. התרחק מהאופנוע והסר את הקסדה."

אצבעותיו של בן התהדקו סביב הכידון במתח. האם יש סיכוי שלא יזהו אותו אם יסיר את הקסדה? הוא היה כמעט משוכנע שתמונתו תשווה מייד אל מאגר הנתונים של המשטרה, והשוטר ידווח מייד שהוא קוסם נמלט.

"בזריזות, אדוני, בבקשה." השוטר החל להישמע חסר סבלנות. מזווית עינו, בן הבחין ששותפו ברכב חש שדבר מה לא כשורה.

"אני מצטער," הוא פלט, לא בדיוק יודע למה, וזינק קדימה בנהמה קורעת אוזניים. הנערה פלטה צווחה ונאחזה בו.

מתמרן בין המכוניות באופן מסוכן, הוא הגיע לקצה הרחוב כמעט מייד. צפירות מילאו את אוזניו והנערה צעקה משהו, אבל הוא לא שמע כלום, כי היה עסוק בלקלל את עצמו. הוא פנה באופן מסוכן – ברכו כמעט פגעה בכביש – וריח חריף של גומי חם מילא את אפו.

סירנה צווחה מאחוריו. בן דחק באופנוע להאיץ פעם נוספת – מונית שדהרה לקראתו נעצרה בחקירת בלמים - ובקצה פרץ המהירות לחץ על המתג והמריא. דוהר מעלה, הוא ראה מכוניות נבלמות בחדות על ידי נהגים מופתעים, והולכי רגל בוהים בו בהשתאות. פנים המומות ניבטו אליו מכל חלון ומרפסת על פניהן חלף.

הנערה, ששמלתה התבדרה מאחורי האופנוע כמו דגל, הציצה אל ניידת המשטרה הכושלת על עקבותיהם. היא לא הופתעה מהעובדה שהם עפים. "אנחנו עוברים לפחות על חמישים חוקים, גם של קוסמים וגם של מוגלגים. אתה יודע את זה, נכון?" היא לא נשמעה מפוחדת או כועסת, אלא נרגשת משהו.

"כרגע אני עסוק בלא להיתפס," הוא השיב בחוסר סבלנות מעל לרעש התעופה וחמק מאנטנה סוררת.

לפתע הלילה היה מלא אזעקות ואורות מהבהבים. מכל רחוב צצה ניידת משטרה, והעדר העצבני ליווה אותם מהאדמה. עד מהרה רעשים רועמים של אקדחים הצטרפו אל ההמולה, וכדורים לוהטים חתכו את האוויר סביבם.

"מה זה אמור להביע?" התרגזה הנערה. לפתע השוטרים הפסיקו לירות, ובן הבין שהיא הוציאה את שרביטה והניעה אותו בתנועה מסובכת.

"המצב מספיק גרוע בלי שתהרגי אותם!" הוא צעק לה.

"תירגע, הם לא ימותו."

פנס רחוב גבוה ירק ניצוצות חשמל וקרס, מפספס את האופנוע כחוט השערה. הוא התרסק על הכביש בחבטה מחרישת אוזניים ואנשים צרחו. הניידות נעצרו בחריקת בלמים והשוטרים צפו אחרי האופנוע המעופף בתבוסה.

לרוע המזל, זה לא היה סוף המרדף. להקת מסוקים שצצה משום מקום הקיפה אותם מכל עבר. בן נאלץ לצלול בחדות על מנת להימנע מהתנגשות באחד שהפתיע אותו מאחורי גורד שחקים. במהרה הם הקיפו אותם בשנית, עקשנים כמו להקת זבובים.

הנערה הביטה בהם בבלבול, הרוח הצורבת הניתזת מהלהבים החגים במהירות פורעת את שיערה. היא התעשתה במהירות והניפה את שרביטה בעוצמה. אור הבהיק ומסוק אחד נטה על צידו בצורה מסוכנת, מעלה עשן סמיך.

"אל תעשי את זה!" צעק בן, אבל זה היה מאוחר מידי; גל הדף צלול התפרץ סביבם והמסוקים פרפרו ואז החלו חגים סביב עצמם, נוטים אל האדמה בחוסר אונים. באורותיה העזים של העיר, בן הבחין בטייסים נאבקים במערכות באופן נואש; הוא יכול היה לראות את האימה בעיניהם בעוד כלי הטייס יוצאים מכלל שליטה.

דבר מה חתך את האוויר ליד מרפקו של בן. ואז דבר נוסף, ועוד דבר; תריסר חצים חלפו על פניו ביעף, מותירים אותו מבולבל. הוא סובב את צווארו לאחור עד שזה כאב, אבל הוא לא יכול היה לקרוע את מבטו מהמחזה. החצים הזריזים הקיפו את המסוקים במיומנות, כמו דבורים דייקניות, ואז רשתות זוהרות נטווה יש מאין ותמכו במסוקים, מורידות אותם בעדינות מפליאה אל ראשי הבניינים הקרובים.

בן סובב את האופנוע על מנת להטיב לראות ולהבין מה התרחש, ולפני שהבין מה קורה, היה מוקף.

"בוא אחרינו," קרא אליו מישהו בסמכותיות. החצים היו בעצם מטאטאים מעופפים, מרשימים ביותר. על גביהם רכבו בחינניות מדהימה תריסר אנשים לבושים גלימות אפורות וברדסים. כל אחד מהם אחז שרביט, וכולם עטו מסכות ארד מסקרנות, מעוטרות עיטורים רבועים.

בן הבין שאין לו ברירה אלא לעשות כמצוותם של האנשים האלה; הם הקיפו את האופנוע במבנה מושלם ודחקו אותו הלאה. הוא שמע את הנערה מסננת קללה מאחוריו, אך לא נתן עליה את דעתו. הוא היה שקוע בסקרנותו ובחשש שהחליף עד מהרה את התרגשות המרדף.

הם הובילו אותו גבוה מעל העיר, ואז ניווטו במיומנות מעל המרבד המנצנץ, בין העננים הכהים והלחים. בן הסתכל, מרותק, על האופן בו רכבו על המטאטאים, קלילים ומדויקים. האופנוע הגדול נדמה לו מגושם ולא יעיל ביחס לכלי הטייס הקסומים האלה.

הם נחתו אחרי זמן קצר על ראש בניין מוזנח מאד. האנשים במסכות ירדו מהמטאטאים והובילו את בן והנערה אל דלת חדר המדרגות.

"האופנוע – "

"הוא בטוח פה," אמר אחד האנשים במסכה, קולו בוקע עמום דרך חריץ הפה הדק.

"לאן אתם לוקחים אותנו?" בן ביקש לדעת.

אחד האנשים גיחך.

"לראות את אבא'לה," התלוצץ אחר, והאחרים צחקו.

בן היה מבולבל, ומעט מודאג. הנערה נראתה עצבנית משום מה, ובן לא היה מעוניין ליצור איתה קשר עין, מחשש שתתנפל עליו.

חדר המדרגות בעצם היה מעלית מיושנת, מרוצפת עץ ממורק. ברגע שכולם היו בפנים היא התנדנדה באלימות כזו שבן כמעט מעד, ואז החלה לרדת, הנברשת שהאירה אותה מתנדנדת באופן מסוכן מהתקרה.

האנשים המסתוריים החלו מפטפטים ביניהם בקולות מהוסים. חלקם הסירו את המסכות, ובן נתקל בהבנה פתאומית שהוא לא צריך לפחד מהם. הם היו חבורה די עליזה, בעצם.

"מי אתם?" הוא שאל איש שעמד לידו. הוא היה הגבוה מכולם – אפילו גבוה יותר מבן – ונשא מטאטא ממורק להפליא.

ניתן היה להבחין שהוא מחייך מאחורי המסכה שלו. הוא אמר, "אנחנו הנוכלים."

"למה קוראים לכם ככה?"

"אתה רוצה להגיד שלא שמעת עלינו אף פעם?" האיש צקצק באכזבה מבודחת והסיר את המסכה והברדס. הוא היה גבר אדמוני בשנות השלושים לחיו, חיוור ומנומש, ועם זאת, לא בעל מראה של מישהו שמושם ללעג. הוא היה חסון, בעל עניים עליזות, ומשום מה נראה לבן מוכר. "שמעתם, בחורים? אנחנו עדיין לא ידועים לשמצה בכל מקום."

"מעניין איפה טעינו?" התלוצץ מישהו, וכולם שקעו באווירה עליזה של צחוק.

"ביצעתם תרגיל מאד יפה שם בחוץ," הגבר האדמוני אמר לבן. "אני כמעט מצטער שאני צריך לעצור אותך, ילד."

"אני עצור?" קרא בן, שכלל לא היה מודע לעובדה הזו.

"כשזה מגיע לעסקים עם מוגלגים, החוק היבש לא מותיר לנו יותר מידי ברירה. היינו רוצים לכופף את החוקים, אבל זה פשוט לא אפשרי במצב הזה." כשבן נותר בפה פעור, הוא המשיך, "אבל אל תדאג יותר מידי, אני משוכנע שלא תקבל יותר מנזיפה. ככה זה תמיד."

מעולה, חשב בן במרירות. הוא חלק מעולם הקוסמים רק שבוע והוא כבר עבריין. לא הייתה לו ברירה אלא להיתלות על דבריו של הקוסם האדמוני ולקוות שלא יכלא.

המעלית נעצרה בפתאומיות מסוכנת. הדלתות נפתחו, ומה שהתגלה מאחוריהן היה שונה בתכלית מכל מה שבן ציפה למצוא שם.

זה היה אולם עצום, תקרתו בנויה קשתות וגומחות מפוארות והוא מרוצף שיש אדום וירוק, עתיק וממורק במיוחד. חלונות קבועים באדני שיש צפו אליו מתוך הקירות הכבירים, בין עמודים ומרפסות. משני צידי האולם ניצבו שתי שורות ארוכות של אחים מבוערות, עשויות שיש, ובמרכז האולם ניצבה מזרקה ענקית, במרכזה פסל של קוסם ומכשפה שהתנשא מעל האולם כענק בין גמדים.

אך בן התקשה להתפעל מיופיו של האולם, מכיוון שהיה עמוס קוסמים מתרוצצים, נושאים הרים של מגילות, או רצים בעוד מצנפותיהם מחליקות מעל ראשיהם. נוצר בו הרושם שרובם לא באמת עושים משהו, אלא ממהרים ממקום למקום בחוסר וודאות – רבים נראו בפאניקה מוחלטת – בעודם משוחחים ביניהם בלהט או נעלמים בתוך האחים בפרץ להבות ירוקות חסר הסבר.

חבורת הנוכלים צעדה לתוך ההמולה. הרעש היה בלתי נסבל. הם לא הספיקו להתקדם יותר מכמה צעדים כשמכשפה קטנה וזקנה בתספורת מהודרת ניגשה אליהם במרץ, מטיבה את משקפיה העבות על אפה נשרי. 

"מה פשר כל זה, אדון וויזלי?" היא התנפלה על הגבר אדום השיער, שהיה המנהיג. "ההילאים בסמטת דיאגון זועקים לתגבורת!"

"כבר היינו שם. ההילאים לא רוצים את העזרה שלנו, הם רוצים תגבורת מהכוחות שלהם. ואת יודעת שאנחנו לא נשארים במקום בו אנחנו לא רצויים," הסביר המנהיג בשלוות נפש מעליבה כמעט ביחס לחרדה סביבו. "אספנו את השניים האלה בדרך חזרה. הם השתעשעו קצת עם המוגלגים. קחי את הפרטים שלהם ותני להם משהו לשתות, טוב? אנחנו הולכים לראות אם ההילאים הקיזו מספיק דם כדי להסכים לקבל את העזרה של חובבנים נחותים כמונו." הוא קד למכשפה בלעג, קרץ לבן, והתרחק לתוך ההמון, אנשיו בעקבותיו.

"מה קורה פה?" בן שאל את המכשפה, אך היא התעלמה ממנו לחלוטין.

"שמותיכם?" היא דרשה בחוסר סבלנות. גיליון קלף ועט נוצה צצו באוויר לצידה באופן שבלבל את בן.

"מורגנה ליבריס," אמרה הנערה ברוגז. העט רשם את שמה, ואז החל לשרבט בלהט. המכשפה קראה את הכתוב ומצחה התכווץ.

"מה?" דרשה הנערה, מורגנה, לדעת. "מה כתוב שם?"

המכשפה השכילה להתעלם, מסתכלת על בן בנקודתיות.

"בן טרנר."

העט רשם, ודמם.

"חזור שנית," אמרה המכשפה, מסתכלת בגיליון.

"אה... בן – בנג'מין טרנר."

העט נותר דומם. עצבנותה של המכשפה התחלפה אט- אט בתמיהה.

"בואו אחרי, שניכם," היא ציוותה פתאום וצעדה לתוך ההמון. בן הסתכל במורגנה, אך זו נעצה את מבטה ברצפה בזעם והלכה אחרי האישה. בן עשה כמוה, מביט סביבו בפליאה, ראשו מוצף אלפי שאלות.

הפרק הקודם		הפרק הבא