חייבת לדעת

שלום לקוראים :) אני מקווה שתיהנו למרות הרמה העלובה של הכתיבה שלי.

באחד ממסדרונות הוגוורטס, אחרי מספר לא מבוטל של מדרגות ופסל מוזהב אחד, לקולות צלילי מוסיקת הנשף, עמד לו אותו אדם שפוף אך יציב, בעל גלימה תכולה וכובע תכול גם כן,
זקן לבנבן שגולש עד לרגליו ומשקפי חרמש.
זה היה אותו אלבוס דמבלדור- מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

החדר היה לא צנוע כלל, כלי זהב אך בעיקר כלי כסף ניצבו בכול פינה שרק תוכלו להצביע עליה.

שולחנו היה מצוי באי סדר מוחלט, קלפים וקולמוסים וכתמי דיו היו מפוזרים על העץ ממנו היה בנוי, אלבוס יודע שלא יטרח לסדרו.

לחדר הייתה יציאה פתוחה נוספת, יציאה ללא דלת, שם היה שטיח אדום מעוטר בפסי כסף נוספים ואף עליו הונח שולחן קטן עם כוס תה וצלחת מלאה בעוגיות טריות, כיודע שמישהו יבוא.
אך הוא עצמו לא הבין כיצד חש בזאת.

עוף חול אדום בוהק שמקורו זהב, עמד על ענף מלאכותי ולא השמיע אף צליל, רק הביט בעיניו השחורות – אפורות בנקודה אחת.

בצדו האחר של חדר האירוח ההוא, ניצב לו מכל זכוכית ולידו ארון מעץ ומברזל.

הארון השקוף היה מלא בבקבוקים קטנים, מסודרים באלכסון וצפופים יותר מכול תלמידי הוגוורטס בחדר מועדון אחד.

הוא סובב בידיו את מכל הזכוכית ומשהבין שהתעכב, פתח אותו.
הוא שלף מתוכו בקבוקון אחד עטוף בקלף מתוך מאות שהונחו שם ושפך את תכולתו הכסופה לתוך ההגיגית שהוציא לפני שניות מארון העץ הישן .
נראו על המכל השקוף סימנים רבים, דבר שמעיד על תכיפות השימוש בחפץ המסוים כמחפש תשובה.

ברגע הראשון, דבר לא קרה, אך ברגע השני דמבלדור הכניס את ראשו לנוזל הסמיך. הביט בזיכרון.

- סי רצה, רצה מהר ככול שיכלה, לא התביישה להפיל אנשים בדרך ואלו רק קמו והתנערו.

היא עברה את חומותיה העבות והגדולות של הוגוורטס. בלי היסוס היא פנתה לחדרו הלא צנוע במיוחד של דמבלדור.

"אלבוס-" נכנסה בהתנשפות .

"ידעתי שתבואי וכי לא ידעתי למה-" אלבוס ישב על כסאו, נינוח במיוחד, מביט על החדר השני, ובפרט על השולחן עם קנקן התה והעוגיות.

"- זאת סיוויל, אלבוס," התחילה "היא חזרה הביתה שלשום בטענה שיש לה כאבים ותנודות רוחניות," התנשפה עוד "חשבתי שהיא עושה עניין עם הקיטורים שלה,
אתה יודע, אבל לפני שעה היא פשוט נפלה," אלבוס קם ממקומו, נשען עם ידיו על השולחן, או יותר נכון על הקלפים והדיו,  בכבדות. "כן. פשוט ככה, היא לא יכלה לדבר באותו הרגע,
רק מלמלה, לא הבנתי, נלחצתי,"


"אני לא מבין מה המטרה של זה-"

"גם אני לא, בהתחלה. אחרי כמה דקות היא קמה, לא הייתה יציבה ואז היא התחילה לספר לי."

"לספר לך מה, סי?"

"היא ניבאה, אלבוס. זה מה שאתה חושב שזה," היא דברה מהר, דבר שגרם גם אצל אלבוס לאי נוחות וחוסר הבנה, אך בכול זאת הוא לא אמר לה להאט.
הוא הבין את חומרת המצב "זה שוב הוא. הוא לא נראה כבר המון זמן והנה הוא צץ שוב, זה בקשר לשני התלמידים שלך, הם אמורים ללכת ולעשות משהו, זה מה שסיוויל אמרה."

"מי הם שני התלמידים, סי?" שאל בקולו הנמוך שהדהד ברחבי החדר.

"פוטר ואוואנס, תלמידים שלה."

עיניו התכולות של דמבלדור נפקחו בבת אחת "את בטוחה לגבי זה? שלא אקבל נבואות שקר מפיך."

"בטוחה במאת האחוזים אלבוס, אתה לא חושב שזה קצת מוגזם לקחת חיים של שני נערים שלא עשו דבר?"

"למה לקחת חיים, סי?"

"אלו התחושות שלי, סיוויל לא אמרה דבר על גורלם, אבל תחשוב בהיגיון, שני ילדים תמימים מול אדון האופל, לא נראה לי שהעתיד לא מובן כל כך."

"אמונה, סי, אמונה. אני חושב ששני הנערים האלו יביאו גדולות."

פרצופה של סי החמיץ "השתגעת? הרגע נודע לך על שניהם. אתה לא מתכוון לקרוא להם? לעשות משהו בנידון?"

"הייתי עושה, סי, באמת שהייתי עושה," השתמש שוב בקולו הנמוך "אבל גורל הוא לא משהו שאפשר להתווכח איתו, בטח לא גורל שבא מידיעותיה של סיוויל שעד כה לא טעתה אף בנבואה אחת."

"אני חושבת שזה לא נורמאלי, הורים נזעמים, זה מה שאתה רוצה? אני בטוחה שגם עוד כמה יגידו לך את אותו הדבר."

"הו, אני לא מתכוון לספר על כך לאף אחד אחר."

"אתה חייב, למקנוגל לפחות."

"אם אספר למקנוגל, חובתי תהיה לספר לכולם."

"וכי מה טוב, אלבוס, סיוויל ישנה עכשיו, אני חייבת ללכת לדאוג לה, רק רציתי לדווח ברגע המתאים."

"סיוויל תהיה בסדר-"

"לא, היא לבנה כמו-"

"שבי, הכנתי תה ועוגיות"

"אין פנאי, אלבוס, זה לא משחק."

"זה לא משחק, לא . אך אני לא רואה סיבה מדוע אין לקחת את הכול בפרופורציה ולא להשתגע כמו היפוגריף לא מאולף. "

"לא אכפת לי אלבוס, פשוט רציתי שתהיה הראשון שתדע, אך אני לא מבינה מה הקשר של שני הנערים."

"שניהם בני גריפינדור."

"וזהו? אתה בטוח שהם מכירים?"

"הו, אני בטוח לגמרי." העלה חיוך על שפתיו.

"איך אתה יכול להיות כזה אופטימי כל הזמן כשכול העולם מסתחרר?"

"אני שומר על שפיותי בלשון המעטה, זה משהו שכדאי גם לך לבצע."

"אבל אני פשוט לא יכולה, אתה לא מבין. סיוויל, אני דואגת לה והילדים החובבנים האלו ואדון האופל-"

"וולדמורט, סי."

"אל תגיד את השם-"

"הפחד מהשם מגדיל את הפחד מהדבר עצמו, כדאי שכולכם תפנימו את זה."

"טוב אלבוס, אין לי את הכוחות להמשיך, אני רק אגיד לך את מה שהתכוונתי לומר בבירור. סיוויל חזתה, ואלו שני הנערים האלו,
אם לא תתחיל לעשות משהו הם יהיה בסכנה איומה עם...וולדמורט."
בלעה את רוקה באיטיות. היא פנתה ליציאה בריצה, ממהרת לשוב לסיוויל המעולפת וכאילו בכוונה הפילה עוד תלמידים ששוב לא השמיעו קול התנגדות.

אלבוס לקח את שרביטו המחודד והחזק, הצמיד אותו לרקתו עד שראה ניצוץ כסוף.
הוא מתח את ידיו ויצר חוט ארוך יותר, אותו הכניס לבקבוקון עטוף בקלף.

הדמויות הפכו לשחורות והתערבלו בעצמן .
כאן תם הזיכרון.-

דמבלדור ניער את ראשו, ניצב שוב בחדר הלא צנוע והחמים, למראהו הגונח של פוקס.

"אל תדאג פוקס," ניגש אליו וליטף את צד ראשו "הכול יהיה טוב, גם עכשיו." הפנה את מבטו בחיוך מזמין לכוונה של סי המתנשפת חזק יותר מכפי שזכר בעבר הלא רחוק.

"שוב, ציפיתי לבואך והפעם אני מתעקש על מקומי, קחי עוגייה ושתי כוס תה."

"אשתה ואוכל אם תקשיב. זה לא הכול, פשוט לא הכול."

"מה?" שאל בקצרה, היא ישבה ואחזה בכוס התה.

"אני מיהרתי מאוד כשרצתי לספר לך את הכול, אלבוס, וסליחה על כך שאני מטריחה אותך, אבל סיוויל כן חזתה סוף."

"ובכן אשמח לשמוע עליו."

"לא, אלבוס...היא חזתה סוף. מוות. של שני הילדים."

"זה לא הגיוני, חזיונות הם במסלולו של אדם. אם-"

"לא, " הפעם הייתה זאת היא שקטעה אותו "מוות. אין להתווכח עם זה."

"אני לא מאמין בכך ונשאר אופטימי כשאני."

"אני מוכנה להתגרות בך ואף להמר על צדקותיה."

"אני לא מתערב על גורל שבכול דקה קצובה עלול לשנות את דעתו."

"אני כן, אלבוס, תמריץ למאמינים, מה אתה אומר?"

"אם את מתעקשת כל כך לא אסרב, אך בתנאי שאזכה לספר על כך לשאר המורים."

"גם אם לא היינו מתערבים היית אומר לצוות המורים על החיזיון הנורא שאין להתייחס אליו כעל משחק."

"אני משער שאת צודקת. חוקים נועדו כדי להפר אותם." עוד חיוך קטן התנוסס וגרם לעיניו לנצוץ ולהכחיל.



*****************************************************



וולדמורט גרר את לילי בידיו הקרות ואחז בה באצבעותיו הדקיקות.

גרם לה להרגיש את הרעד, אותו רעד מוכר, הרעד שהיא הכי שונאת.

כשהדלת נטרקה, כל מה שהיא רצתה לעשות זה להתנפל עליה, לנסות לחזור למקום בו ג'יימס נמצא. אך לשווא. הדלת ננעלה.

וולדמורט השליך את לילי על הרצפה. דבר שמנע ממנה להביט על החדר כולו. אך היא ידעה שיש שם כיסא, כי ידיה נאחזו בו כשהתרוממה.

לילי אחזה בחזה שעמד לצאת החוצה ממקומו 'זה הוא, זה אדון האופל, ואני...איתו בחדר, חדר סגור, צדקתי... כל הזמן הזה צדקתי, אסור היה לי לדחוף את האף' היא נשמה בכבדות .

'ג'יימס' זו הייתה המחשבה האחרונה שלה, המחשבה לפני שהוא התחיל לדבר.

"לילי אוואנס, העונג שלי לפגוש אותך. שבי."

"אני לא רוצה לשבת." עמדה זקוף עוד יותר. היא הסתכלה על החדר.

אין מילה אחרת שהיא הייתה יכולה להשתמש בה כדי לתאר את החדר חוץ מבמונח ריק.

למרות שהוא היה קודר, כהה, אפלולי וריחו ריח של עץ רטוב, ריק הייתה המילה היחידה שיכולה לשמש אותו במקרה הזה.

באחת מארבעת הפינות של החדר ניצבה מיטה, ליד המיטה היה שולחן קטן עם רגלי עץ ומשטח זכוכית שקוף. הפרחים שהונחו עליו בתוך צנצנת היו חסרי צבע ונבולים,
וחבילת השוקולדים שכנראה פג תוקפם הייתה עוד מלאה ולא נעדרה ממנה חתיכה אחת.

במרכזו של החדר, היה שולחן עץ קטן ושני כיסאות, לילי ניצבה ליד אחד מהם.
הסדינים היו לבנים בצורה מפחידה, ועליהם, בלי להתכסות, סבלה בייסורים, לבנה ומצומקת, ילדה בת 12. חלל החדר היה גדול יחסית לשני הרהיטים הקטנים בפינה ובמרכז.
די מוזר לומר את זה בהתחשב בעובדה שמי ששכן בחדר הזה לא באמת מסתובב במרחביו.
הילדה נראתה זזה, מתפתלת כמו תולעת, יוצא ממנה זוהר שמרחוק היה נראה ללילי כזיזוק בלתי כבי.

"שבי," חזר על פקודתו, רק חזק יותר "חבל שרגליך יתאמצו, אלה אם כן את רוצה לבלות את הדקות לפני כן בכאבים, גם אם הם נסבלים ורגילים ביותר."

"הדקות לפני מה?" כווץ גבותיה גרם לו לגחך ואף להבליט את אישוני עיניו האדומות.

"זה מה שאני מתכוון להסביר לך, שבי."

היא ישבה, זה גרם לה לחוש בצינתו. הקור שלו, בדרך פלא, הגיע עד לקצה השני של השולחן.

כל נשימה שעשתה הרגישה חנוקה יותר, הלב שלה דפק ורצה לצאת החוצה ולפעום בנחת.
אך כל הפעימות נבעו  מפחד, מדאגה ומחוסר ביטחון.
היא התחילה לפקפק בעצמה. כל מה שהיא רצתה היה לא לדעת יותר כלום.


שלום לאלו שקראו. סליחה על הביאוס שהיה לכם כשקראתם, פשוט אין לי מוזה בכלל בזמן האחרון (לא שהייתה מתי שהוא- פשוט לא יכולתי לכתוב.)
אני מקווה שבכול זאת נהניתם, למרות הקטיעה באמצע החיים.
ותגיבו...כי אז לא תדעו כלום :)

הפרק הקודם		הפרק הבא