Annie

 וואו, חברה... אני מאוכזזבת מכם כל כך! אתם לא הגבתם בכלל בפרק הקודם! שהיה פרק סביר בהחלט! לא פרק מדהים, אני יודעת, אבל בכל זאת! 
אם לא הייתה לי מעריצה אחת (שמחוץ לפורטל ולא יכלה להגיב) שהייתה מבקשת ממני להמשיך את הסיפור, לא הייתי ממשיכה! וגם איתה לא היה לי המון רצון, ראיתם כמה זמן לקח לי.
אני אשמח את תגיבו, אפילו רק שאהבתם ושאתם רוצים המשך. אתם לא יודעים כמה זה חשוב וכמה מוטיבציה זה נותן.
תהינו! 

פרק 11
אין לזלזל 

הוא פקח את עיניו בפתאומיות. נדמה היה ששבועות עברו מאז נכנס לתרדמת המוזרה, בה סיוטים וקולות תקפו אותו.
הוא קם על רגליו, והחל ללכת. יום, יומיים, שלושה.
'אתה בדרך הלא נכונה.' אמר הקול בראשו של דניאל. 'אתה הולך במעגלים. אתה לעולם לא תגיע למחוז חפצך ככה.' הפעם זה היה קול גברי של אדם זקן, בן שישים בערך, שעבר הרבה בחייו. הקול היה צורמני ולא נעים, ודניאל לא חש הרבה רצון להאמין לו, אבל ל הייתה לו ברירה.  
"אז הדרך אותי!" צעק דניאל.
הקול שתק.
'עזוב אותו.' אמר קול אחר קול של אישה. קול עדין, נעים, שבא לך להתכרבל בתוכו. 'אתה בדיוק בדרך הנכונה. תמשיך ללכת. עוד מעט אתה שם.' דניאל פנה לעשות צעד אחד, אבל קולו הנוקשה של הזקן עצר אותו. 

'עצור!' אמר בתקיפות. 'אתה לא רואה מה היא עושה? היא מבלבלת אותך!'
'הס את פיך, שוטה זקן!' 
דניאל כשל על בירכיו וידיו. שיערו השחור התארך עד לכתפיו. הוא היה פרוע וחסר סדר, ונפל על עיניו התכולות שהניצוץ השובב שהיה בהן החל להיעלם. דניאל הביט ברצפה ונשם נשימות רועדות.
"אני לא יכול להמשיך ככה. אני לא יכול." מלמל. ספק על עצמו, ספק על הקולות. "אם אני אמשיך, וזה לא משנה אם זו הדרך הנכונה או לא, אני אמות. אמות מרעב, מצמא, מחוסר מנוחה, מייאוש ומתסכול. בבקשה, הדריכוני בדרך הנכונה." אמר. הוא שכב על הרצפה. הביט בחשכה. "מתי זה ייגמר?" מלמל לעצמו. "למה אתם לא יכולים להרוג אותי וזהו?"
"אנחנו יכולים. אבל יש לך תפקיד גדול יותר ממה שאתה חושב." דניאל סובב את ראשו, וראה אותו.

בין רגע הוא קם על רגליו. במהירות הבזק הוא רץ אליה, דחף אותה כנגד הקיר והצמיד את ידו לגרונה. 

"אני בטחתי בך." סינן ניל. אמיליה צחקה, אפילו שידו של ניל איימה לחנוק אותה.
"בהחלט הוכחת את עצמך כטיפש."
"מכל האנשים שבהוגוורטס, אלייך התחברתי?" אמר ניל בגועל.
"אתה חושב שזה היה צירוף מקרים?" המשפט החזיר את ניל ליום בו הוא ואמיליה נפגשו.
בוקר, והשעון המעורר שלו לא עבד, שעון מוגלגי שהתעקש לקחת. ניל רצה ללכת אל העץ שלו ושל אנני, אבל היא כבר תפסה אותו, כי איחר. זו הייתה מלחמה אילמת בניהם. הוא הלך אל מגדל האסטרונומיה במקום.
הוא התיישב על בקצה, רגליו משתלשלות באוויר. לפתע שמע קול בכי דק וחלוש. הוא קם, והחל להסתובב בכל הגג, מחפש את מקור הבכי. לבסוף, מצא אותה. נערה מתחבאת מאחורי גוש האבן שעמד שם.
היה לה שיער שחור ועיניים כחולות עצובות, גדולות ומלאות דמעות.
"הכל בסדר?" שאל ניל בעדינות. הנערה הנהנה. "את לא נראית בסדר." פסק ניל. "מה קרה?"
"כלום." אמרה בקול דק. הוא הרים את גבותיו. היא נאנחה וזרם הדמעות התחדש.
"אני בודדה. ילדים לועגים לי, ומציקים לי, ורעים אליי, רק בגלל שמלכת הכיתה לא מחבבת אותי. ואני לא יכולה להמשיך ככה." אמרה ומחתה עוד דמעה.
"אני ניל," אמר והושיט את ידו ללחיצה. "ברוכה הבאה למועדון." היא היססה לרגע אחד.
"אמיליה." אמרה לבסוף ולחצה את ידו.
ניל אפילו זכר איך הביט בה באותו זמן. במבט אוהד, מבין, עם חיוך.
עכשיו מבטו היה רושף, כועס, זוג עיניים זועמות, שמנסות לשרוף אותה במבטן.
אמיליה צחקה שוב. צחוקה היה עדין ותמים. זה לא היה צחוק של רשע. אמיליה בהחלט הייתה שקרנית טובה, והצגתה המשיכה.
"היית כזה תמים." אמרה. "לא היה קשה לתמרן אותך." ניל תקע בה מבט רושף נוסף, היא חייכה והמשיכה. "היית עצוב. בודד. עזוב, נטוש. בלי חֶבְרַה. להתחבר אליך הייתה המשימה הכי קלה שקיבלתי אי פעם מאבא!" חיוך גדול מאוזן לאוזן עלה על פניה. חיוך שרצה לגרום לניל להקיא.
"מאבא?" סינן ניל.
"כן," אישרה. "בעל המקום. הוגה הרעיון. החכם שבאדם-"
"האיש בעל העיניים הצהובות." קטע אותה. אמיליה חייכה.
"יופי, אז אתה מכיר אותו." ידו הפנויה של ניל רעדה. הנערה שעמדה מולו הייתה בתו של האיש שרדף אותו במשך כל חייו.
האיש שרצח את אימו.
האיש שהרס את חייו.
זה בהחלט הסביר את רוע ליבה.
ניל שיחרר אותה והפנה לה את גבו, כדי שלא תראה את ניסיונו הכושל להחביא את הדמעות.

האגרוף שנשלח אל לסתה הפיל אותה על הרצפה. היא ניסתה לקום, אבל לא הצליחה. 

או לפחות העמידה פנים שהיא לא מצליחה.
וזה היה החלק הקשה ביותר בתכניתה, להעמיד פנים שהיא חלשה, ושהיא נכנעת. שהיא שק החבטות שכל אחד שם נהיה. שהיא לא תקום יותר, והיא לא תתנגד. היא תיתן לו להכות אותה.
כשהאסירים נכנעים ולא קמים יותר, אז זה לא שווה יותר. זה כמו להרביץ לשק חול. וזו הייתה הכוונה.
"נו, מה יש לך?" אמר לוקאס בכעס. "כבר שבוע שאת לא מחזירה מלחמה." אנני התאפקה לא להרביץ לו, וחזק. היא התיישבה, הצמידה את גבה בחוזקה לקיר, משכה אליה את רגליה ועטפה את ידיה בהן.
"נכנעתי." אמרה בקול רועד שהתאים להצגה רק שהוא לא רעד מפחד, אלא מזעם. היא רצתה כל כך לקום ולשבור לו כמה עצמות, אבל זה יהרוס את התכנית.
לוקאס כרע לידה. אנני השפילה את ראשה כדי לא ליצור קשר עין. למרות הכל, היא עדיין פחדה מהעיניים האלו, ששיקרו לה כבר בעבר ורימו אותה היטב. היא לא רצתה שיקרא את הסוד שהחביאה.
"מה אתה רוצה?" אמרה בזעף, עדיין מביטה בחיקה. מעמידה פני פגיעה. הוא שלח את ידו והרים את סנטרה ואת מבטה.
"עקבנו אחרייך מתחילת השנה שעברה. את לא נכנעת בקלות." אמר במבט אדיש ובוחן. עיניו סקרו אותה. חדרו לתוכה, מחפשים אחר סודות ותכנים אפלים. היא הרגישה משהו מדגדג בראשה, והניחה שזה המתח.
"הנה נכנעתי. אתה יכול להאשים אותי?" אמרה אנני בזעם קר ומשכה את פניה הרחק מהישג ידו. היא כופפה את גבה והניחה את סנטרה על רגליה.
"את מצפה ממני להאמין שאין לזה שום קשר לתכנית הזו שאת וחברייך זוממים?" אמר במתיקות. אנני הרימה את ראשה מיידית.
'לא יכול להיות שהוא יודע, זה פשוט בלתי אפשרי.' חשבה בפחד והשתדלה לא להראות על פניה שפגע בול במטרה.
"אני שמח שהצלחתי למשוך את תשומת ליבך." אמר וחייך.
"שטויות." אמרה אנני בלחש. "מה כבר נוכל לתכנן?" התחושה המדגדגת בראשה התחזקה, וזה כבר החל להכאיב לאנני, אבל ברמה סבילה. היא לא אמרה כלום ולא הביעה שום כאב. היא התעלמה מזה לחלוטין. היא ידעה שזה המתח והכעס.
"אני לא יודע, אולי..." לוקאס הפנה את ראשו לפה ולשם. "מרד?" השלים את המשפט. ידיה של אנני התקמצו לאגרופים.
"ולמה אתה חושב שזה מה שאנחנו עושים?" אמרה את המילים אך בקושי. היא השתדלה שלא ישמע שקולה רועד, אבל על פי חיוכו, נראה שנכשלה.
"אתם רוצים שנחשוב שאתם נכנעים כדי שלא נצפה למלחמה." הוא לקח נשימה עמוקה. "כי נמאס לכם." אנני הרימה אליו מבט מלא שנאה.
"ברור שנמאס לנו!" התרפצה אנני בכעס והותירה את המסכה ואת ההצגה מאחור. "אנחנו שקי חבטות, לוקאס! משהו שאתה לעולם לא תבין! אתה לעולם לא תוכל לדעת איך זה מרגיש!" היא זעקה ונלחמה בדמעות. "הכאב הזה, שכל יום מגיע! התבוסה הזו, שלעולם לא מאחרת לבוא גם אם נראה לרגע שידך על העליונה! ההשפלה הזו, שאתה יודע שאין דבר שביכולתך לעשות! שזה גורלך מעתה ועד עולם." המרירות בקולה הייתה גדולה יותר מכל מרירות שאמרה בכל במהלך חייה.
"את צודקת," אמר לוקאס בחיוך. "אני באמת לעולם לא אבין איך זה." אנני רצתה לקום ולהחטיף לפרצופו השלו. "המרד הזה, שאתם מתכננים, קורה במקרה היום?" אנני לא הבינה איך הוא יודע את תכניתם עד לפרטי הפרטים. משהו פה חשוד.
"יש לכם חפרפרת." אמרה אנני בהבנה. איך לא חשבה על זה קודם? התחושה הכואבת בראשה התחזקה.
"או שאני פשוט מוכשר מאוד בהלטת הכרה." ורק כשאמר את זה, היא הבינה מה זו התחושה המציקה שחשה הראשה.
הכאב התחזק.
אנני אחזה בראשה בחוזקה. היא הרגישה כאילו מישהו דחף לתוך ראשה אלף סכינים.
היא למדה על הלטת הכרה. שאנשים נכנסים אל תוך ראשך ומוציאים פרטי מידע. רואים את כל סודותיך האפלים ביותר. רב האנשים שמשתמשים בזה, עושים את זה בעדינות, משתחלים לתוך הראש כמו פרפרים קטנים, וזה מה שהוא עשה בהתחלה. ואז הוא הפסיק להיות נחמד.
"צא משם!" צעקה.
היא הרגישה ברוחו מנסה לשבור את החומות שהחביאו פרטי הפרטים של התכנית, את מנהיגי המרד. אבל היא לא תיתן לו. אנני עצמה את עיניה בחוזקה וכשפקחה אותן ראתה רק שחור, עם נקודות לבנות מרצדות פה ושם.
"הפסיקי להיאבק, אנני," אמר לוקאס בקול עדין שלא תאם את המפלצת שהיה. "הרי בין כה וכה אגיע לפרטים, בדרך הקלה או הקשה. זו הבחירה שלך."
"לא!" זעקה אנני. היא הרגישה את גופה קורס על הרצפה.
"הניחי לי להיכנס," אמר לוקאס בתקיפות, אבל לא צעק. "לפני שהנזק יהיה בלתי הפיך."
"לא אכפת לי." מלמלה אנני ותפס את ראשה בחוזקה. "אתה לא תקבל את השמות שאתה רוצה, לא ממני."
"את יודעת שאף אחד אחר מהסוהרים לא יודע לעשת הלטת הכרה?" שאל לוקאס וליטף את ראשה בעדינות, מנסה לחדור את ההגנות החודרות שלה. "ואיני יכול לעשות הלטת הכרה על אסיר אחר, יש איסור חמור. לא משנה כמה התוכניות חשובות וכמה חיים זה מפקיד. יש הגנות קסומות שהוטלו לפני שנים."
"מעולה, אז לעולם לא תשיגו את השמות!" אמרה אנני.
"לא יהיה פשוט יותר לספר לי מי מעורב?" שאל לוקס והמשיך ללטף את פניה הקפוצות. היא רעדה כולה. הכאב בראשה לא עבר, ואנני ידעה שלוקאס לא יפסיק עד שיימצא את מה שהוא רוצה.
"אנני, את עלולה למות." הזהיר לוקאס ועיסה את רקותיה, כדי לשחרר את הלחץ בראשה, להרגיע אותה, לגרום לה לוותר. אנני נענעה את ראשה וסילקה את ידיו.
"אז אני אמות בכבוד." פלטה בין גניחות והתנשפויות.
"אל תשחקי קדוש מעונה," אמר לוקאס בנחרת בוז. "את לא מבינה שזה חסר טעם? את לא תצליחי. יש לי את כל היום, את כל השבוע, את כל החודש. את לא תשתחררי לארוחות. אנחנו נישאר כאן ולא נפסיק בתרגיל עד שאשיג את שמות המורדים."
"צא... לי..." התנשפה אנני, "מהראש!" צרחה אנני. ואז קרה משהו מוזר. תודעתו של לוקאס השתחררה ממוחה כמו טיל, בעוצמה כזו שלוקאס מעולם לא ראה. מרב הפתעה הוא נפל לאחור.
צלצול נשמע ברקע. צלצול לארוחת הצהריים.
אנני התשושה קמה על רגליה ונשענה על הקיר. שדה הראייה שלה היה מטושטש ואדום, ואנני שמה לב שהיא מדממת. היא מחתה את הדם ממצחה והביטה בלוקאס השוכב על הרצפה, שקוע בהלם.  
"זו הפעם האחרונה שאתה מזלזל בי." אמרה החלה לצלוע לעבר הדלת, משאירה את לוקאס ההמום מאחור.

הפרק הקודם		הפרק הבא